יוצאת לדרך חדשה

Sa Pa נמצאת בצפון מערב ויאטנם.

אקדים ואומר - זו היתה טעות לנסוע לשם בינואר.

חורף שם זה חורף, ולנו היה חוסר מזל מוחלט עם מזל האוויר.

בניגוד לדרום ויאטנם, שם יש עונה יבשה ועונה רטובה כמו בתאילנד, בצפון ויאטנם קיימות כל 4 העונות - והזמן האופטימלי לטייל ב-Sa Pa הוא כנראה הסתיו או האביב.

מעבר לקור (6 מעלות) ולגשם (כן, כן, הלכנו בגשם. אחרת לא היינו יוצאים בכלל מהמלון!) רוב הזמן שרר ערפל, כך שתמונות מהממות כמעט שאין לנו. וחבל.

הנסיעה לשם היתה במיניבוס לששה אנשים - מאד נוחה, אפילו הכבישים היו טובים במהלך רוב הנסיעה. הבנו שהם חדשים לגמרי. הנסיעה ארכה כארבע שעות, כולל שתי עצירות לשירותים וחילוץ איברים.

דווקא במעברים, בעצירות האלה על אם הדרך, הרגשנו את המקום שויאטנם (או לפחות צפון ויאטנם) נמצאת בו מבחינה תיירותית. כבר יש "מרכזים" גדולים שנועדו לתיירים שעוצרים להתרעננות, אבל הם משונים ביותר ומאד ספארטנים. יש דוכני אוכל מקומי  - שזה תמיד מעניין לבדוק ולטעום. יש ממתקים שונים (מוזרים ובלתי ניתנים לזיהוי) לרכישה.

יש שירותים עליהם צריך לשלם ולקבל כמה חתיכות של נייר טואלט במשורה. אין נייר בתוך התאים. מקבלים אותו בחוץ. ואסור כמובן להשליך את הנייר לתוך האסלה.

במרכז אחד היה שילוט שפירסם כריכים....אבל לא היו כריכים. לדעתי מעולם לא היה להם.

סאפה תופסת תאוצה תיירותית בשנים האחרונות, מחיר הנדל"ן עולה באופן חסר פרופורציה, ובנייה (בעיקר של בתי מלון) נראית בכל מקום. המלון שלנו היה יפה ונוח, הצוות ידידותי ומסביר פנים אך די חובבני.

בארוחת הבוקר, למשל, היו המון עובדים - ממש המון עובדים הסתובבו בין השולחנות וליד המזנונים - אבל לא היה להם מושג כנראה מה הם צריכים לעשות. מגשים שהתרוקנו לא מולאו, קנקני קפה ותה כנ"ל - וכשאורח כבר ביקש קפה או משהו אחר - לקח להם המון זמן להכין ולהביא.

אבל למדנו לחשוב פעמיים לפני שמתלוננים.

אין זכויות עובדים בויאטנם ומעבידים יכולים לעשוק את המועסקים על ידיהם, כולל הלנת שכר במשך חודשים. אין למי לפנות. השכר זעום - ממוצע של 100-150 דולר בחודש (נכון, גם העלויות נמוכות אבל זה עדיין חסר פרופורציה) וכל תלונה - ולו הקטנה ביותר - שמתקבלת על עובד כלשהו יכולה להסתיים בפיטוריו.

המדריך שלנו - כמו רבים מתושבי האזור - שייך לאחד משבטי המיעוטים, "אנשי ההרים". ישנם עשרות שבטים שכאלה שחיים בהרים רובם ככולם חקלאים, חלקם כבר מתפרנסים מעט גם מהתיירות - מכינים חפצי "מזכרות" למיניהם, מארחים תיירים בבתיהם - קוראים לזה Home Stay. ראינו כמה כאלה במהלך הסיור. היתה לנו גם תכנית לישון לילה אחד במקום כזה. ויתרנו. החוויה האותנטית של שינה על הריצפה, עם מדורה באמצע הבית (העשן הרג אותנו רק מלשהות שם כמה דקות) שהיא אמצעי החימום היחיד - נראה ל"קשישים" כמונו כאותנטי מדי. הסוכן שלנו האריך עבורנו את השהות לעוד לילה במלון 😏

המדריך החביב סיפר איך נולד למשפחת חקלאים בהרים, איך החליט לעזוב את הכפר ואיך עשה את דרכו משוטף כלים במלון לטבח ומשם למדריך תיירים. היו חודשים שישן בחוץ כי לא היה לו כסף לשכר דירה. היו חודשים בהם בעל הבית לא שילם לו כלל, וכאמור - לא היה לאן או למי לפנות. היום הוא מרוויח פי שניים מהשכר הממוצע (כלומר כ-$300 לחודש, לא כולל טיפים), שוכר דירה ב-$100 לחודש, בה הוא חי עם אשתו, בנו, ושתי אחיותיו של אשתו.

הוא עוזר להוריו גם בכסף אבל הוא גם מביא אליהם תיירים הביתה ל-homestay - שם הם לא רק מתארחים ואוחלים אלא גם (מי שרוצה) לומדים לשחוט את התרנגולת אותה הם בוחרים לאכול באותו ערב....וגם לנועזים שבחבורה: לאכול את הראש שלה. כן, הויאטנים מעידים על עצמם שהם אוכלים הכל!

הוא סיפר שניסה לקנות לאביו זוג נעליים ראשון בחייו - אך לאביו זה לא היה נוח, הוא הולך יחף כל חייו.

הכפר Cat Cat ממוקם על מדרון בדרך לתחנת כוח הידרו אלקטרית (כבר לא פעילה) שנבנתה על ידי הכובשים הצרפתיים בסוף המאה התשע עשרה או תחילת המאה העשרים.

ללכת דרך הכפר משמעו לרדת מיליוני (טוב, ממש המון, לא ספרתי) מדרגות, ולעבור בדרך ליד הבתים של תושבי הכפר, ודוכני המזכרות שלהם. בתמונה אמת מים תוצרת בית....

מבט (גשום מאד ומעורפל מאד) של תחנת הכוח. הכתם הסגול בפינה הוא המטריה שלי.

כך נראית תחנת הכוח כאשר סוף סוף מגיעים למטה. הם מנצלים את התשישות של כל מי שהגיע לשלב הזה ומכניסים אותך ל"מופע" מקומי - שם אתה מצופה (למרות שלא מחויב) לתרום לילדים המתוקים שרוקדים ושרים בפניך....

ואז עולים את כל המדרון הזה (בצד השני) בחזרה - פחות מדרגות, אולי, אבל כל אחת בגובה של כשלוש מדרגות תקניות. הויאטנים אנשים קטנים אבל את המדרגות שלהם בונים כנראה עבור ענקים.....(אגב, גם הקמבודים!).

וזה המפל עצמו Cat Cat  - עדיין תחת גשם שוטף שכמעט לא הפסיק במהלך כל השהייה שלנו ב-Sa Pa.

אחרי היום המפרך הזה כאמור היינו תפוסים וכאובים. ביומיים הבאים היו מתוכננות לנו הליכות מאומצות נוספות, ונאלצנו לבקש מהסוכן המדהים שלנו לשנות את התכניות. חלק מהתכנית היתה לישון ב-Home Stay אצל אחד השבטים המקומיים, שהיה ממוקם באזור אליו ניתן להגיע רק בהליכה הררית מאומצת ברגל. ויתרנו, גם בגלל הקושי הפיסי וגם כי הראו לנו Home Stay שכזה, עם מדורה עשנה באמצע הסלון כאמצעי החימום היחיד (ושאיפת עשן ברמות שהבריחה אותנו מהבית תוך חמש דקות). בלי בעיות סידר לנו הסוכן עוד לילה באותו המלון.

אז את היומיים הבאים בילינו בביקור אצל שבטים נוספים וניסיון לצפות בנופים המרהיבים ובמפלים היפים של Sa Pa מבעד למסך הגשם והערפל. הנה כמה תוצאות.

בערבים יצאנו לנו (כן, בקור ובערפל ובגשם) לארוחת ערב. לא היה מה לעשות מעבר לכך, וגם לא היה ממש חשק להסתובב במזג אוויר שכזה. בערב הראשון קיבלנו שובר למסעדה שנחשבת (גם מופיעה ב-trip advisor) בשם Le Gecko.

המסעדה נעימה וחמימה עם צוות מאיר פנים וידידותי מאד. הם אפילו כתבו לנו "ברוכים הבאים" בעברית על הקינוחים...

אבל למחר ביקשנו מהמדריך לקחת אותנו למשהו מקומי יותר, מקום שהוא עצמו אוהב לאכול שם.

בתוך הגליל הזה מכניסים sticky rice וצולים אותו על הגריל. התוצאה מהממת

והוא לקח אותנו לאזור שוק שכזה, גגות מפח וקירות מניילון....עם מבחר עצום של שיפודיות מקומיות....אתה בוחר את השיפוד ומכינים לך אותו על המקום. מה אומר ומה אגיד? מעדן! וכמובן הכל בגרושים....

ולקינוח - כמה דמויות מתוקות שמצאנו בדרך....

אז הצלחנו ליהנות מ-Sa Pa למרות הקור ומזג האוויר שהיה נגדנו, למרות הצינון שלי שהלך והחמיר בכל יום שעבר, למרות כאבי השרירים והמפרקים כתוצאה מאותו טרק מיותר ביום הראשון....

ובזמן שחיכינו להסעה חזרה להאנוי, גם הספקנו לקבל עיסוי כפות רגליים במכון שמול המלון.

וגם כאן