יוצאת לדרך חדשה

הדרך מ-Hue ל-Hoi An אורכת כשלוש שעות, ועוברת דרך אגמים וחופים מרהיבי עין.  

כאן בתמונה שולים צדפות. 

בכפר הזה נאמר לנו שחיים נוצרים, תופעה די יוצאת דופן בויאטנם, שרובה ככולה בודהיסטים (כולל הדת הויאטמנית המקומית שלהם) עם מיעוט זעום של מוסלמים (בעיקר בדרום), ונוצרים. 

הנהג - שהיה נהג ולא מדריך תיירים - התקשה מאד לדבר באנגלית, אבל יצא מגדרו כדי לעצור במקומות יפים ולנסות להסביר מה בדיוק קורה בהם.

ליד אגם הצדפות ישבנו בבית קפה שגם מכר פנינים. כל התכשיטים סופקו עם תעודת אותנטיות ממשלתית, ובמחיר סביר לחלוטין - ובהחלטת רגע ספונטנית ולא אופיינית לי, הסכמתי ש-T יקנה לי גם ענק פנינים וגם עגילים. 

כשבאנו לשלם על הקפה התברר שהוא כלול במחיר התכשיטים....

אתר תיירותי בדרך הוא בונקר אמריקאי מתקופת מלחמת ויאטנם. 

וכמובן אי אפשר בלי פגודות ושדות אורז............

הדרך היתה יפהפיה ונעימה, ועברה דרך העיר Da Nang שהיוותה בסיס גדול לאמריקנים בזמן המלחמה. 

לא נתקלנו ב-Da Nang כשחיפשנו אתרים לנפוש בהם בזמן שתכננו את החופשה, אבל כשנסענו דרך העיר ראינו בתי מלון בשפע וגם resorts מפוארים (חלקם עדיין בבנייה) לאורך כל החוף. 

הנהג הסביר שהעיר הזאת מושכת אליה בעיקר סינים וקוריאנים. כנראה שלתייר המערבי לא מציעים אותה....או שהיא עדיין לא התגלתה. 

הוי אן היא עיר נופש גם לתיירים וגם לויאטנמים. בשלושת הימים ששהינו שם זכינו לחגוג גם את הירח המלא Full Moon וגם למחרת את Budhaa Day - ורחובות העיר העתיקה שקקו אורות, חיים, מוסיקה וכמובן מסעדות בשפע ודוכני שוק גם ביום וגם בלילה. 

היו אלה שלושה ימים חופשיים, ללא מדריך, ואנחנו קבענו לנו את סדר היום

 ביקרנו בפגודות...

חצינו את הגשר היפני המפורסם של הוי אן בדרכנו לתוך העיר העתיקה וביציאה ממנה

וגם שאלנו מהמלון שלנו אופניים ונסענו לחוף הים

בדרך לחוף עברנו ליד שדות אורז

ובכל ערב ירדנו לעיר העתיקה שעל שתי גדותיו של הנהר Thu Bon

בערב האחרון שלנו, הערב שאחרי הירח המלא - עלה הנהר והציף את הרחובות הצמודים אליו וגם גרם להפסקת חשמל באזור

התושבים והתיירים ניצלו את ההצפה כדי להשיט גם ברחובות שהפכו לנחלים את פנסי הנרות שאמורים להגשים משאלות 

הוי אן היטיבה עמנו, כמו Hue שלפניה, וגם המלון היה מצוין.

באחד הימים הזמנו עיסוי בספא של המלון, ובאמצע העיסוי חטפתי התקפת שיעול - בשלב ההוא כבר החלמתי מהצינון הקשה ממנו סבלתי בכל החלק הראשון של החופשה אבל השיעול נשאר עוד זמן רב אחרי כן...

המעסה לא איבדה את העשתונות, רצה והביא סיר גדול עם למון גראס בתוך מים רותחים, הורידה אותי מהמיטה והורידה אותי לתנוחת כריעה, כך שהראש שלי היה מעל לאדים שעלו מן הסיר. אחרי כמה דקות השיעול נרגע, היא החזירה אותי למיטה ושפשפה טייגר באלם על עורי באזור הסינוסים, הגרון, החזה והגב.... זה היה כמו קסם. השיעול נרגע, ויכולנו להמשיך עם העיסוי - ולמרות שהמשכתי להשתעל עוד ימים רבים, התקפה כזאת כבר לא היתה לי. 

ואי אפשר בלי עוד כמה תמונות שוק ואוכל רחוב...

בכריכים האלה נתקלנו רק ב-Hoi An, לא ראינו אותם בצפון וגם לא בדרום אחר כך. כשרק הגענו העירה, ביקשנו מהנהג החמוד שלנו שייקח אותנו לאכול במקום שהוא אוהב לאכול. הוא מייד לקח אותנו למסעדה שמתמחה בכריכים האלה: Bahn Mi קוראים להם, וכשהתעניינו התברר שהבאגטים האלה נשארו להם עוד מתקופת הכיבוש הצרפתי של הודו סין (מאמצע המאה התשע עשרה עד אמצע המאה העשרים). 

בדוכן הזה מכרו כל מיני טוגנים עשויים עם בננה....הריח היה משגע, אבל בכל פעם שעברנו ליד דוכן שכזה, או שלא רצינו לקלקל את התיאבון לארוחה הקרובה או שכבר היינו מפוצצות אחרי ארוחה....

ככה מוכרים גלידות מיניאטורות תוצאת בית.....זה חמוד מאד אבל אין להם באמת מושג איך להכין גלידה טעימה. בכלל - חלב ומוצריו כמעט לא קיימים, ומה שקיים יקר ולא טעים. 

בתיאבון והמשך בפוסט הבא

וגם כאן