חכמוד בשלבי כניסה לרכב, מתיישב בבוסטר שלו ואני מהדקת את חגורתו. פתאום נדלקות פניו והוא צועק "סער!" ואז "סבתא, תפתחי את החלון, תפתחי את החלון". אני מצייתת והוא מציץ החוצה....מאדים ומשתתק.
"סער" אני קוראת, מנסה לעזור לו. "לא, סבתא לא!" משתיק אותי נכדי בן השש.
"לא רצית להגיד שלום לסער?" שאלתי במבוכה, "איפה הוא?" ואני מותחת את צווארי לאחור כדי להבין למי, מכל הילדים שנאספים כרגע על ידי הוריהם או סבתותיהם הוא מתכוון.
"אוף סבתא, סער הוא לא בן, זו בת!" והכל מתחיל להתבהר.
"היא בגן שלך?" אני שואלת, בעוד אני בעצמי משתחלת למושב הנהג, חוגרת את עצמי ומתחילה לנסוע לכיוון ביתו.
"היא היתה בגן שלי בשנה שעברה, ועלתה לכיתה א'" הוא מסביר, ואני מבינה מאין ההתלהבות. הוא לא ראה אותה הרבה זמן.
בעדינות וברוב טאקט אני שואלת אם היא מוצאת חן בעיניו.
"הייתי מאוהב בה, סבתא" הוא עונה בישירות ובתמימות המתוקה שלו.
אני לא מראה את החיוך שכבר מאיים להתפרץ בתוכי, ושואלת, במלים פשוטות, אם זה היה הדדי.
"לא, סבתא, היא היתה מאוהבת בחבר שלי, אלון." ואכזבה נשמעת בקולו. "כל הבנות היו מאוהבות באלון", הוסיף. ואני יודעת שגם אלון עלה איתה לכיתה א'. הוא בחוג הכדורגל כמו חכמוד, אבל בשכבה גבוהה יותר, והם נפגשים כשהשיעור שלו מסתיים והשיעור של חכמוד עומד להתחיל.
אני מנסה בעדינות לשאול אם אין בנות שוות בגן השנה, והוא עונה שלא. אבל אחרי כמה ימים מתברר שיש....והן כולן מאוהבות בחכמוד.....
אני בביתה של בתי עם נשמותק וחכמוד. קר בחוץ, ונשמותק מבקש לשתות שוקו.
בינתיים הוא מאד עסוק עם איזה משחק, ואת התשובות לשאלותי הוא זורק לעברי כלאחר יד.
"איזה שוקו אתה רוצה, נשמותק?" לוקח לו זמן להתייחס אלי, ואז הוא חושב רגע, ומחליט על שוקו חם.
"גם אני רוצה שוקו חם," מכריז חכמוד, ובא איתי למטבח.
על פי כל כללי הטקס הרגילים, מטפס חכמוד על השיש, כדי לעזור לי להכין את השוקו.
פעם הייתי מרימה אותו לשם, עכשיו הוא מעמיד שרפרף קטן ליד הדלפק ומטפס בעצמו. אני בקושי יכולה להרים אותו גם ככה, כל כך גדל.
נשמותק ממשיך במשחקו.
"באיזו כוס אתה רוצה את השוקו?" אני צריכה לשאול את נשמותק כמה פעמים כי הוא מרוכז בעיסוקו.
לבסוף הוא מפסיק רגע את המשחק, ניגש למגירת הכוסות, בוחר כוס, מושיט לי אותה וחוזר לענייניו.
אני מכינה את השוקו שלו, בעוד חכמוד מכין לעצמו - אני רק מוזגת את המים הרותחים - והוא בודק את מידת החום של המשקה עד שמגיע לטמפרטורה הרצויה לו.
"נשמותק", אני קוראת, "השוקו שלך מוכן" והילד פורץ בבכי כועס ומתוסכל.
"אני רציתי לעזור לך, אני רציתי להכין את השוקו, אני רציתי לשבת על השיש" הוא מצליח לומר בין הדמעות וההתייפחויות.
באמת התפלאתי שהוא לא הגיע למטבח עם חכמוד, ולא התייחס לכך שהתחלתי להכין לו את המשקה, אבל הוא היה כל כך עסוק שהנחתי שזה לא חשוב לו הפעם. טעיתי. מה עושים עכשיו?
נתתי לו למרר בבכי במשך שניות ארוכות, ואז חיבקתי אותו, וניסיתי להרים אותו ולהושיב אותו על השיש.
"רגע", המשיך נשמותק להתייפח. "אני צריך להרגע". הבלעתי חיוך. הוא התיישב על השרפרף שהניח חכמוד למרגלות הדלפק.
"רגע" היתה לי הברקה. "אני הכנתי לך את השוקו, אולי את רוצה להכין לי קפה?"
ההתייפחויות החלו להאט את קצבן, אבל הדמעות המשיכו לזלוג.
"אני מתלבט" הוא אמר....נשמותק מאד אוהב להתלבט בזמן האחרון.
חיכיתי בסבלנות. בינתיים הבאתי לחכמוד קש, כחול, כמו שהוא ביקש, והוצאתי מהמגירה את צנצנת הקפה.
הדמעות יבשו סוף סוף. "בסדר", אמר נכדי המתוק. "אני אכין לך קפה" ובן רגע חזר החיוך אל פניו. "וגם לי תביאי קש כחול"....
בכל פעם שאני באה לקחת את חכמוד ונשמותק מהגן חוזר על עצמו הטקס: "סבתא, הבאת לנו משהו?"
וכבר מזמן דיברנו על העניין הזה וגם נכנסנו לדיון די פילוסופי על אובדן הערך של מתנות כאשר כל הזמן מקבלים אותן, על ההפרדה בין השמחה לקראתי לבין הציפיה לקבל מתנה או ממתק....
ובכל זאת זה חזק ממנו, ובכל שבוע מחדש הוא שואל ומתאכזב.
באיזשהו שלב אמרה לי בתי: דיברתי איתו, אמרתי לו שזה לא בסדר שהוא תמיד מבקש מתנות - מכולנו - הסברתי לו שמעכשיו מתנות מקבלים רק בימי הולדת ואירועים מיוחדים, ושיפסיק לבקש ולכעוס.
"הבאת לנו משהו סבתא?" ממשיכה השאלה לחזור על עצמה, וכשעניתי שאמא הורתה לי לא להביא מתנות פרט לימי הודלת ואירועים מיוחדים הוא כעס עליה, ולקח אותה לשיחה.
"לא מספיק שאת לא מביאה לנו מתנות, עכשיו את גם אומרת לכולם לא להביא לנו! זה לא בסדר!!!"
ואז הוא נקט בטקטיקה חדשה.
לפני כשלושה שבועות התחלתי לקבל מחכמוד מתנות בכל פעם שבאתי לקחת אותו מהגן.
פעם אלה צדפים יפים שמצא על שפת הים, ופעם אבנים יפות שמצא בטיול, ופעם אחרת זה פייט נוצץ שמצא על רצפת הגן
ואפילו מדבקות שקיבל מהגננת בזכות מעשה טוב שעשה - כמו להתקשר לחבר שהיה חולה ולא הגיע לגן.
שמחתי מאד במתנות והודיתי לו מקרב לב, והוא שמח מאד לראות, בכל פעם שהגיע אלינו בסוף השבוע, שמתנותיו מוצגות לראווה בסלון, מעין מיני תערוכה של תשורותיו.
ואז, ביום חמישי האחרון, יצא המרצע מן השק: "אוף סבתא, אני כל שבוע נותן לך מתנות, ואת לא מביאה לי אף פעם....."
נשמותק מפטפט לו בשירותים ואומר שבנים עושים קקי ופין, ובנות עושות קקי ופות.
אני מתקשה להבין לרגע על מה הוא מדבר, ואז מתברר שהוא החליף את המילה "פיפי" כ"שתן" - לשמות האיברים בהתאמה.
אני מתקנת אותו בעדינות. "נשמותק, פין זה מה שאת קורא לו בולבול, ופות זה האיבר של הבנות. שניהם עושים פיפי"
והוא מתעקש.
נשמותק אוהב מאד להתעקש ולתקן את כולם, וברגע שנכנס לו רעיון לראש הוא לא מרפה ממנו.
חתני מספר שגם הוא היה כזה. האמת שלפעמים הוא עדיין כזה 😉
אחרי כמה ניסיונות כושלים אני מבינה שלא אצליח לשנות את דעתו, ואני אומרת - "אתה יודע מה נשמותק, אני לא מצליחה לשכנע אותך ואתה לא מצליח לשכנע אותי, אז בוא נסכים שלא להסכים."
שתיקה בת כמה שניות מעברה השני של דלת השירותים ואז....."זה יפה סבתא. אני אוהב את זה. נסכים שלא להסכים"
וגם כאן
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
