יוצאת לדרך חדשה

בחמישי אחרי הצהריים עוד הספקנו לבלות עם הנכדים, לאסוף אותם מהגן, לקחת את חכמוד לכדורגל, להקריא לו ולנשמותק ספר חדש שקניתי, ואפילו לאכול אתם ארוחת ערב כשחתני חזר הביתה מהעבודה.

בששי בבוקר נסענו לשדה התעופה. 

זו אולי הפעם השנייה בחיי שהצלחתי לארוז כל כך מעט, שהספיק לי טרולי קטן (קטנה?), מה שנקרא "כבודת יד", והייתי מאד גאה בעצמי. ל-T כמובן זו בכלל לא היוותה בעיה - הוא תמיד אורז חצי ממני. גבר, נו. 

מה רבה הייתה אכזבתי, אם כך, כשדיילת הקרקע של טורקיש אייר הצביעה על התרמילים הקטנים שעל גבינו והכריזה: לא ניתן לקחת על המטוס גם טרולי וגם תרמיל. לשווא ניסינו למחות בעת שצפינו במזוודותינו הזעירות נעלמות על המסוע....

לעומת דיילת הקרקע הזו, שאר חוויית הטיסה בטורקיש אייר הייתה מפתיעה לטובה. 

המושבים היו נוחים יותר, רחבים יותר וגם מרווחים יותר ביניהם (היה מקום לרגלים!) מאשר באל על.

צוות הדיילים היה חביב ושֵׁרוּתִי מאד. האוכל היה טעים מאד. עם ההמראה הוגש לנו תפריט (כן! תפריט) שפירט את המנות שתוגשנה, את אפשרויות הבחירה ביניהן, וגם את הנשנושים (כריכים, עוגות, שתייה חופשית) שיעמדו לרשותנו במהלך הטיסה הטרנס-אטלנטית.

המסכים האישיים היו גדולים ותפעולם היה נוח, מותקן על גב המושב שלפנינו, מתחת למסך. מערכת השמע היתה טובה.

חשוב לי לציין כאן שחששתי לטוס בחברה התורכית, ובעיקר הסתייגתי מחניית הביניים באיסטנבול. 

לפחות בהקשר של הנסיעה הזאת, חששותיי התבדו. אין לי מילה רעה לומר על הטיסות עצמן, על הצוות, על שדה התעופה 
"אטאטורק" ובעיקר על הבדיקות הביטחוניות הכפולות והמכופלות שמבצעים התורכים לאורך כמה וכמה תחנות בדרך. יותר מהרגיל. 

זו היתה טיסת יום, ובכל זאת בחלק שמאיסטנבול לבוסטון הוחשך המטוס וחלק גדול מהנוסעים ישן. אנחנו ישנו לילה שלם בבית לפני הטיסה, כך שלא היינו עייפים במיוחד, אבל בכל זאת גם אנחנו נמנמנו בחלק מהדרך.

הצלחתי לראות שלושה סרטים - שכרגע אינני זוכרת את שמם - ולקרוא בספר שהבאתי איתי. 

עשר וחצי שעות אחרי שהמראנו מאיסטנבול נחתנו בבוסטון. יום ששי בערב, מחלקת ההגירה בשדה התעופה היתה בתפוסה חלקית ויחד איתנו נחתו עוד כשלושה מטוסים גדולים. כלומר: עמדנו בתור כשעה וחצי עד שצלחנו את התחנה הזאת. תוך כדי המתנה עוד ראינו איך נסגרים מול עינינו אשנבי הגירה בזה אחר זה, והפקידים מסיימים את משמרתם בזמן, כאילו אין כלל קשר בינם לבין נחיל האנשים הזה שעומד וממתין בדממה איש איש לתורו. זה באמת זה לא שינה ששלחנו את מזוודותינו בבטן המטוס, הן ממילא חיכו לנו כבר כשעברנו סוף סוף את ביקורת הדרכונים. 

מרגע זה הכל כבר הלך חלק, במכס בקושי העיפו בנו מבט, אבל איך שיצאנו לאולם מקבלי הפנים קיבלנו הודעה מהבן: "קמתי חולה, בעסה רצינית.. לא אוכל לקחת אתכם מהשדה אז תיקחו מונית, טוב?"

סוף השבוע שלנו בבוסטון: בחוץ טמפרטורה של מינוס שתיים עשרה מעלות (פלוס רוח - כלומר, מרגיש פחות ממינוס שתיים עשרה). 

בפנים ילד בן שלושים ושלוש עם יותר מארבעים חום. 

בבית יש כמובן חימום כמו שרק ארצות קרות באמת יודעות להפיק, ובכל זאת בטמפרטורות כאלה גם ההסקה לא לגמרי מתגברת על הקור, והסתובבנו עם סוודר או פליס גם בתוך הבית (בדרך כלל הוא יכול להסתובב בבית בחולצה קצרה גם בחורף). 

בזו אחר זו התבטלו כל תכניותיו של בננו המתוק לסוף השבוע הזה עם ההורים. שתי הזמנות למסעדות, מופע סטנד אפ אחד, ביקורים במוזיאונים.....

כלתי עבדה בששי ובשבת מהבוקר עד הלילה (קודם תלמידים ואחר כך הופעה), כך שנותרנו לבד עם הבן החולה - שבאמת היה מסכן! בכל פעם שהוא הצליח מעט להוריד את החום הוא ישב איתנו (לא קרוב מדי), דיברנו או צפינו בטלוויזיה, ארחנו לו חברה. בכל שאר הזמן הוא היה במיטה. 

בשבת בבוקר יצאנו לטיול רגלי קצר, לכיוון הסופרמרקט השכונתי, מרחק עשר דקות הליכה נמרצת, רובה בעלייה (בהלוך, וירידה בחזור). על המכוניות והצמחייה נותרו שאריות של קרח מהלילה. גם חלק מהמדרכות והרחובות הלבינו בשכבה דקה של קרח. האוויר היה צח וקפוא, ושמש שקרנית. 

הסופרמרקט הזה ( רשת whole foods) יקר יחסית, כולו אורגני, מדהים ביופיו, בשפע של המוצרים וביחס של העובדים. חזרנו עמוסים כל טוב, בישלנו ארוחת ערב לששי וכמובן מרק עוף לחולה המסכן. וג'ינג'ר. הרבה ג'ינג'ר. 

בסך הכל טוב שהיינו שם כדי לטפל בו. בראשון הוא כבר התעורר בלי חום, כלתי הייתה בחופש, ואפילו הוציאה אותנו לסיבוב בעיר (בתוך המכונית - כי בכל פעם שניסינו לצאת החוצה קפאנו). 

זה מאגר המים של בוסטון, והלבן הזה לאורך הגדה זה קרח..................

כפי שניתן לראות, היינו מכוסים לגמרי - חוץ מהעיניים.

בשני בבוקר נפרדנו זמנית מהבן והכלה - כי עוד נכון לנו יום אחד איתם לפני חזרתנו ארצה, וטסנו לדטרויט - היעד העסקי של הנסיעה הזאת. אבל זה בפוסט הבא. 

וגם כאן