יוצאת לדרך חדשה

נסיעה כל כך קצרה הניבה שלושה פוסטים. מצחיק. 

היום האחרון שלנו (שבעצם נמתח לאורך יומיים) התחיל בשלוש בבוקר בדטרויט, כאשר קמנו, עשינו צ'ק אאוט, נסענו לשדה וניסינו להחזיר את הרכב לחברת ההשכרה - אבל התברר שזו היתה משימה פחות פשוטה ממה שחשבנו. בחברת ההשכרה הכל היה חשוך, סגור, ולא היה עם מי לדבר. אחרי כמה הסתובבויות מצאנו שומרת שהנחתה אותנו לנסוע למגרש החניה הציבורי ולהשאיר את הרכב שם. זה נשמע לנו קצת הזוי, אבל אז, משמצאנו סוף סוף על איזה מגרש חניה היא מדברת, התברר שזה נוהג רגיל. שמים את כרטיס החניה ואת המפתח של הרכב בתוך מעטפה ונותנים אותה לנהגת השאטל שמסיע את הנוסעים לטרמינל. אוקיי, למה לא אמרו לנו את כל זה כשלקחנו את הרכב והודענו מראש שנחזיר אותו לפנות בוקר????? לא נורא, למזלנו באנו ממש מוקדם, וכל ההתברברויות האלה לא גרמו לנו לאחר לטיסה.

הגענו לבוסטון בשבע וחצי בבוקר, כחצי שעה לפני מועד הנחיתה המתוכנן, וכשהדלקנו את הטלפונים התבלה הודעה מכלתי: "אל תברחו, אני באה לקחת אתכם". המתוקה התעקשה שנחכה לה, גם כשהבינה שהטיסה הקדימה והיא עוד לא יצאה מהבית, ושאין לנו שום בעייה להזמין אוּבֶר ולהגיע בכוחות עצמנו. מזג האוויר כבר לא דמה כלל למה שחווינו באותו סוף שבוע, ולא אכפת היה לנו לחכות. 

רק שאז התברר שהשעה היא כמובן שעת פקקים, ולקח לה הרבה זמן להגיע. ואז לקח לנו המון זמן לנסוע בחזרה לדירה שלהם. 

אז רושמת לעצמי: לא לנחות בארצות הברית ביום ששי בערב, כשרק מחצית מפקידי ההגירה נמצאים במשמרת, ועכשיו גם לא לאפשר לאף אחד לאסוף אותנו מהשדה בשעות העומס. 

לא נורא. הגענו הביתה בסוף, בני כבר התעורר והיה הרבה יותר מאושש מאיך שהשארנו אותו ביום ראשון, ויצאנו כולנו לאכול את ארוחת הבוקר ב-cheesecake factory, מנהג שכבר הפך אצלנו למסורת בכל פעם שאנחנו יחד בארה"ב. 

אחרי כן טיילנו קצת ברגל - באותו יום מזג האוויר כבר איפשר זאת - הלכנו למוזיאון וראינו תערוכה לא רעה בכלל של אמנים אימפרסיוניסטים אמריקאים....

ואז כלתי נסעה לעבודה (בבית ספר למוסיקה) ובני חזר הביתה לקבל תלמידים. 

אנחנו קפצנו לקניון בקיימברידג' כדי להעביר קצת את הזמן, לא שהיה לנו ראש (או מקום במזוודת הטרולי) לקניות כלשהן, ואז חזרנו אליו לדירה, ראינו טלוויזיה וקראנו, ובין תלמיד לתלמיד ישבנו איתו קצת.

לבסוף הגיע זמננו לנסוע לשדה התעופה, נפרדנו מהבן בלב כבד, שמחנו לגלות שהפעם בטורקיש לא היתה להם שום בעיה להעלות לנו למטוס גם את הטרולי וגם את תיק הגב (ברור שלא! לא מבינה מה עבר לדיילת הקרקע מנתב"ג בראש!), ישנו כמעט כל הדרך לאיסטנבול (תשע וחצי שעות), ומשם ארצה זו כבר טיסה קלילה בת שעתיים.....בקיצור - עבר בקלי קלות. 

הגענו ארצה בחמישי בערב, ולמחרת כבר באו הנכדים המתוקים לישון אצלנו.......חגיגה אמיתית.

כיף לחזור הביתה, אבל גם הנסיעה הזאת - שכל כך לא בא לי עליה במקור - יצאה מוצלחת. גם מבחינת עסקית, גם מבחינה נפשית....סוף טוב הכל טוב

וגם כאן