יוצאת לדרך חדשה

אתמול הייתי באימון "השלמה" אצל המאמן שלי. אני מפסיקה כרגע להתאמן.

אני מתאמנת אצלו ברצף שלוש שנים, ולמרות שכבר הבנתי שזו עבודה לכל החיים (ואולי עוד כמה גלגולים אחרי כן) כרגע אני מרגישה שהגיע הזמן להפסקה.

חשבתי על זה כמה פעמים בעבר, ובכל פעם נבהלתי מעצמי. מייד התחלתי להתגעגע אליו, לחדר האימון, למרחב האימון הנוקב והחומל שהוא מאפשר לי.

מייד התחילו לעלות לי כל הנושאים שעדיין לא העליתי בכלל לאימון ולהתבוננות.

מייד התחילו לעלות לי כל הנושאים שעליהם כבר עבדתי ואולי לא באמת מיציתי עד הסוף.

אבל אין לזה סוף.

כשהעליתי בפניו באימון הקודם את המחשבה הזאת, להפסיק להתאמן, הוא מייד אמר "יאללה" - ואז הבנתי שגם הוא חושב שזה הגיוני שאפסיק עכשיו. כאילו הוא ציפה לזה. כאילו הוא חושב שזה נכון לי.

אז מלאתי את שאלון ההשלמה, בו כתבתי מה הפירות שאני רואה כתוצאה מהתהליך שעברתי,

מה פיתחתי שאיפשר את הפירות האלה

מה התובנות המשמעותיות שאני רואה כתוצאה מהתהליך שעברתי

וגם מה הלאה, מה השלב הבא, בדרך, בהתפתחות.

די ברור לי שזה לא סוף פסוק, לא מבחינת האימון בפרט ולא מבחינת המשך ההתפתחות האישית בכלל

אבל אני מרגישה שמתאים לי איזשהו פסק זמן.

פסק זמן שהתחיל עבורי עם התפרקות קבוצת המנטורינג, עם העובדה שלא נרשמתי השנה לכיתת אמן באימושיין, והשלב הבא הוא באמת הפסקת האימון.

תמיד אוכל לחזור. תמיד אוכל לבוא אליו או לאחד מהמאמנים האחרים - חד פעמי כזה, לאימון או להדרכה בסוגיות שיעלו לי מפעם לפעם כמאמנת.

ייתכן שבהמשך באמת אמצא לי מאמן/ת אחר/ת, למרות שהוא מדהים ומעולה אבל בכל זאת הוא קצת רחוק, ודי יקר....

אני מנסה לבדוק מה קורה לי בגוף עכשיו, מה קורה בנשימה....

יש איזושהי התרחשות באזור הגרון והחלק העליון של החזה....התרגשות? פחד?

מה שמאד מעניין הוא שכאשר הפסקתי בפעמים קודמות - אימון או טיפול פסיכולוגי - כל מה שחשתי זו הקלה עצומה.

הפעם זה שונה.

אולי כי הפעם אני באמת הרבה יותר קשובה לעצמי, ולא מפחדת לומר שאני מפחדת.

אולי כי באמת הטרנספורמציה שעברתי בשלוש השנים האחרונות מאפשרת לי להיות עם מה שיש, גם עם הידיעה שהגיע הזמן להפסיק, ובו זמנית עם הגעגוע שכבר מתפתח לפגישות הדו שבועיות עם המאמן שלי, לעיבוד הדברים יחד איתו.

אולי כי למרות שלא יהיה לי "מלווה צמוד" אני בעצם חיה את ביום יום. שמה לב לנשימה, לתחושות הגוף, שוהה עם כל מה שעולה, שמה לב לתגובות חסרות פרופורציה ויושבת בשקט עם זה ולפעמים מבינה מה המנגנון שהופעל. 

אולי כי באמת למדתי לסמוך על עצמי. ופירקתי כל כך הרבה מנגנונים אוטומטיים שאפילו אם יש עוד מיליונים בתוכי, אני מרגישה שאדע להתמודד עם כל מה שיעלה. 

תם פרק ואני אפילו מתרגשת לראות מה הלאה, מה השלב הבא. 

וגם כאן