יוצאת לדרך חדשה

אני לפעמים מתבאסת שבזמן האחרון רוב הפוסטים שלי נשמעים לי כמו "קמתי, התלבשתי, צחצחתי שיניים". אני מזכירה לעצמי שהמטרה העיקרית לבלוג הזה היא כתיבת סוג של יומן שמתעד לעצמי את היום יום שלי, אבל הוא גם נועד לתעד את הלבטים, את המחשבות, את הקשיים ואת התחושות.....ולאחרונה אני מרגישה שמשהו חסר.

אולי אני לא מקטרת מספיק 😕

אז חשבתי אולי לרכז יחד כמה קיטורים. קיטורים שלא קשורים אחד לשני. מה שעולה לי לראש.

למשל בהתכתבויות של קבוצת המנטורינג. אחת מאיתנו, זו שעזבה לקראת לידת בתה ובעצם בזאת התחילה את התהליך של התפרקות הקבוצה, הביעה רצון לחזור לתהליך של הדרכה, בעדיפות באותו הרכב קבוצה.

אחת אחרת, נקרא לה "הילדה" (כי היא הצעירה בקבוצה, רק בת 23), ענתה שגם היא חשבה על זה בשבוע האחרון, ושאולי אפשר קונספט חדש - כי לא מתאים לה 3 שעות פעם בשבועיים - ושאפשר לדבר עם המנטור/מאמן שלנו לגבי זה.

בשלב זה אני כתבתי להן שנראה לי שגם לי מתאים לחזור למנטורינג, וגם לי מתאים למצוא מתכונת קצת שונה ממה שהיה, אבל שאני גם שוקלת לנסות מנטור/ית חדש/ה. לגוון קצת. 

"הילדה" ענתה שהיא מכורה למנטור/מאמן שלנו (שתינו גם התאמנו אצל אותו אחד, וגם היינו בקבוצת המנטורינג שלו), שהיא חייבת לו את חייה ואת כל ההצלחות שלה, ושהוא מבריק. שאת זה אני מאד מבינה, גם כי זה נכון, וגם כי היא צעירה מאד והתחילה להתאמן אצלו בגיל מאד צעיר (בצבא, נראה לי), והגיוני שהיא בשלב זה לא מביאה בחשבון אף אחד אחר.

אבל אז היא הוסיפה בהודעה "אמפי, איך נראית הקליניקה שלך היום?" שאלה שמנטורים שואלים בדרך כלל, ושבז'רגון המאמנים בעצם שואלת: "כמה מתאמנים יש לך?" והטון (הכתוב) שלה נשמע לי (אלוהים יסלח לי) מאד מאד מתנשא.

אולי אני סתם רגישה לעניין הזה, אני לא יודעת. אבל זה ממש הרגיז אותי. לחץ לי על כפתור. כאילו - מה זה עניינך איך נראית הקליניקה שלי, ואיך זה קשור לעניין קבוצת המנטורינג שאנחנו מנסות לגבש?

אני בכוונה שומרת על קליניקה "קטנה ואיכותית", ותמיד יש לי גם לפחות מתאמן/ת אחד/ת בהתנדבות.

אבל תכל'ס אני בפנסיה. עשיתי את שלי שנים רבות בתחום הפרנסה. בתחום המחשבים. ותקופות ארוכות במקביל למחשבים גם בתחום הרפואה המשלימה.

והקמתי משפחה וגידלתי ילדים. עכשיו אני מאמנת בשביל הנשמה, שלי ושל המתאמנים שלי.

אני לא זקוקה ל"קליניקה מלאה" כמו שקוראים לזה בז'רגון המאמנים.

אני בחופש.

אני סבתא במשרה חלקית. אני מטיילת בעולם. וטוב לי כך.

אז מה זה הכפתור הזה? למה אני רגישה כל כך כשמישהו (בייחוד "הילדה") שואל אותי איך נראית הקליניקה שלי?

מה עוד יש לי לקטר?

השירותים של קומת הסלון עושים בעיות כבר המון זמן. יש נזילה ולא לגמרי ברור מאיפה.  כבר שנה שאנחנו מנסים לתקן - עם בעלי מקצוע שונים -  תחילת את מיכל ההדחה, ואחר כך את החיבור בין הצנרת לאסלה עצמה....ועכשיו כבר ברור שצריך לפרק שם הכל, לסדר את הצנרת כמו שצריך, להחליף את מיכל ההדחה ואת האסלה (כבר קנינו הכל)....ורק מחכים שבעל המקצוע יתפנה לעשות לנו את זה. ולא בטוח שזה יקרה לפני שאנחנו טסים ליפן.

ובינתיים כל מי שמבקר אצלנו צריך להדיר רגליו לאחד השירותים שבחדרים (לא שחסרים שירותים בבית, זה פשוט פחות נוח). 

מה עוד?

שוב ושוב אני מבינה של-T אין הבנה בסיסית בחשיבות שאני מייחסת לשינה שלי. זה נשמע מצחיק? 

אני שוב ושוב מוצאת את עצמי מתעוררת משינה כי הוא לא השתיק את הטלפון שלו והגיע לו דוא"ל או הודעת whatsapp. או שהוא נכנס לחדר אחרי שנרדמתי וטורק את דלת חדר השינה במקום לסגור אותה בעדינות. 

או שהוא מדליק טלוויזיה בזמן שאני ישנה - במקרה הטוב פתאום מרצד לי המסך המואר מול עיני העצומות, 

במקרה הגרוע הוא שוכח להשתיק את הווליום לפני שהוא מדליק ואז קולה של הטלוויזיה מקפיץ אותי פתאום.

וברבים מן המקרים האלה, אני מתקשה לחזור לישון.

ולא עוזר שאני מבקשת שוב ושוב להתחשב. הוא מצטער, הוא אומר. הוא באמת מצטער, אבל זה לא משפיע על הפעם הבאה שבה הוא מפריע לי. שזה אומר לי שהוא לא באמת מצטער, שהוא לא באמת חושב שזה נורא. שהוא לא באמת מייחס לשינה שלי את החשיבות שאני מאמינה שיש לייחס לה.

ואני נותנת לו דוגמאות כיצד אני כן מתייחסת בכבוד לשינה שלו, והוא כביכול מבין את זה. ובכל זאת.

ואני חושבת לעצמי שאולי לו הייתי מהסוג ש"משליט טרור" בסוגיות שמפריעות לי, הוא היה מתחשב בעל כורחו.

וואלה, בטוח יש לי עוד דברים לקטר עליהם אבל אני לא זוכרת אותם כרגע.......... כנראה המשך יבוא 😉

וגם כאן