יוצאת לדרך חדשה

היום יום הנישואים ה-38 שלנו. 

42 שנים אנחנו ביחד, מתוכן 38 נשואים. חתיכת פז"מ. 

בבוקר שנינו שכחנו מזה לגמרי. באיזשהו שלב שמתי לב לתאריך, ירדתי לחדר העבודה שם T היה שקוע במחשב, ואמרתי לו: "תעצור הכל" והוא הרים את עיניו, לא מבין. "מזל טוב" חייכתי אליו, והוא צחק "תעצור הכל, לא הבנתי מה קרה. היום ה-16? שכחתי לגמרי". כן, גם אני שכחתי. 

התחבקנו, צחקנו, וזהו. 

כבר שנים שאנחנו לא עושים עניין גדול מיום הנישואים. אבל תמיד מתישהו במהלך היום נזכרים לציין אותו. 

אתמול הנכדים היו כאן, באו בשני בערב וישנו כאן. 

הם הגיעו מאוחר יחסית, כבר אחרי ארוחת ערב, מקלחת ואפילו צחצוח שיניים, וכל מה שנותר לי לעשות הוא לספר להם סיפור לפני השינה.

"אתם  עייפים?" שאלתי שבאיזשהו שלב, כשחכמוד ביקש עוד פרק ועוד פרק בספר הנוכחי ("הסיפור המושלם" מאת אלדד אילני). 

"מה פתאום?" אמר נשמותק. "אני לא עייף". שאלנו אותו אם גם כשהוא נרדם הוא לא עייף. "לא" הוא אמר בהחלטיות. "אני גם אף פעם לא נרדם". צחקנו,  והזכרנו לו שתמיד בסוף הוא נרדם בסלון על הספה, והוא ענה "אני לא אירדם. אני אף פעם לא נרדם" ותוך שניות הוא נחר לי על הברכיים, בזמן שהשלמתי עוד פרק בסיפור. 

חכמוד הסכים לשמור את הפרק האחרון של הספר לבוקר, לקחנו את שניהם למיטות (בחדר השינה שלנו), ואחרי כמה חיבוקים ירדנו לסלון. 

בבוקר נשמותק התעורר ראשון בסביבות רבע לשבע "סבתא אני רואה שכבר בוקר" ובא למיטה שלנו. חכמוד חלם חלום רע והתעורר ביבבות. באתי לחבק אותו ושאלתי מה חלם, והוא סיפר שבחלום הוא לקח את מכונית הלגו שקניתי לו לגן, ואיבד אותה. חיבקתי אותו עוד קצת ואמרתי לו שעכשיו הוא יכול להיות בטוח שזה רק חלום, כי הוא כבר לא ילך עוד לגן לעולם, כי הוא מתחיל כיתה א', והוא צחק. 

התחלנו את הבוקר עם שוקו ודגני בוקר (לא בריא אבל אצל סבתא לפעמים מתפנקים....זה בסדר) מול הסרט "בייבי בוס" בפעם המי יודע כמה. במקביל חכמוד ביקש לסיים את הסיפור. אני לא יודעת מה דעתי על הספר הזה, אם אני ממליצה עליו בכלל או לא. את אלדד אילני אני בכלל מכירה מתחומים אחרים, נראה לי שזה ספרו היחיד או לפחות הראשון. אבל חכמוד נתפס לסיפור, וזה כבר אומר משהו. את "צ'יפופו באנגליה" לא סיימנו בסוף, כנראה שזה בכל זאת לא לגיל שלו. 

אחרי הסרט הם נהגו קצת על המכונית ש-T קנה לחכמוד כשהיה פעוט.

לקח זמן עד שהם העזו לנהוג בה לבד, ועכשיו כשהם כבר גדולים ומיומנים, עוד מעט הם כבר יהיו גדולים מדי בשבילה. 

נהניתי לראות איך הם למדו לעצור, לתמרן, לנסוע אחורה ולתקן את זווית הסיבוב ואז להמשיך קדימה....מבחינתי הם התחילו ללמוד נהיגה כבר עכשיו. 

אחרי כן נסענו לבריכה. היה מאד מרענן במים הקרירים, והקפדנו גם להיות בחלק המוצל של הבריכה. עשינו הפסקות רק כדי לאכול משהו או ללכת לשירותים, ןחזרנו משם בדיוק בזמן, קצת לפני שבתי הגיעה לקחת אותם הביתה.

האמת שהייתי כל כך עייפה, שעליתי לישון עוד לפני שהיא עזבה איתם. הייתי גמורה, ולשם שינוי T גם כיבד את השינה שלי. אמנם הרגשתי כאשר הצטרף אלי למנוחה קצרה, אבל בכלל לא שמתי לב מתי קם ויצא מן החדר. ישנתי כמעט שעתיים. 

בערב אספנו את הורי מאצל אחי ונסענו להצגה בקאמרי. "רישיון לחיים". זוהי הצגה קצרה, מורכבת מסצינות קצרות. מישהו הגדיר זאת "על השואה, אבל עם הומור". בכוונה לא קראתי את הביקורות לפני שצפיתי במחזה. וטוב עשיתי. כי זה היה מקלקל לי. לא אומר "רוצו לראות" אבל אני שמחה שהלכנו למחזה הזה. והמשחק של שלוש הנשים (מרים זוהר האגדית, אודיה קורן ושרה פון שוורצע) היה טוב מאד לטעמי. האולם עצמו (קאמרי 3) מתחת לכל ביקורת. רק הכסאות המצ'וקמקים האלה היו חסרים לי, אחרי כמה ימים של "קייטנת סבתא" שגם ככה שיבשו את הגב שלי.................

היום אימנתי בבוקר ועוד מעט אאסוף את העוזרת. יום שקט יחסית, ובערב שוב יגיעו הנכדים. 

באיזשהו שלב הבנתי שהסבתא השנייה רצתה לקחת אותם מחר, אבל בדיוק אז היא חלתה בדלקת שקדים חמורה.....וכך יצא שכל השבוע הזה הם אצלי. לא נורא, אני נהנית מהמתוקים שלי. 

אני מנסה לשכנע את הורי שיקפצו לשעתיים במהלך היום (במונית, או שאחי יקפיץ אותם) אבל בינתיים לא הולך לי. 

נראה.

בגזרת החתולים שקט. הבוקר החלפתי להם את החול בארגז - אחרי שבעה ימים מלאים - ונראה שהם חיו עם זה בשלום. אולי סוף סוף פצחנו בשיגרה חדשה....ואולי סוף סוף סיימתי עם הסיפור הזה. 

וגם כאן