יוצאת לדרך חדשה

בסופו של דבר הכל עניין של מינונים.

כמה שטוב לי שהורי כאן, כמה שכיף לי עם הנכדים - בסוף אני מרגישה שדי, מספיק. 

רוצה את השקט שלי בחזרה.

ברביעי בערב בתי הביאה את חכמוד ונשמותק כבר ישנים. עזרנו לה להרים אותם ולקחת אותם מהרכב למיטות. 

כולנו ישנו טוב בלילה (למעט כמה צעקות חלום מתוך שינה של נשמותק, אבל הצלחנו להירדם בחזרה מייד).

בבוקר הם קמו במצב רוח נהדר, התפנקנו כרגיל קצת במיטה ואז קמנו והתחלנו את שיגרת הבוקר. 

T הכין להם שוקו - שכלל כמובן את הטקס של להושיב אותם על השיש, לאפשר לכל אחד מהם לבחור כוס, למלא אותה בשוקוליט בעצמם, ואז להוסיף מים וחלב.....

ומשום מה נשמותק החליט שחכמוד קיבל את הכוס שלו. 

ניסינו להסביר לו שהוא טועה, ובינתיים חכמוד כבר שתה וסיים את השוקו שלו כך שהויכוח לא היה רלוונטי. 

נשמותק נכנס לפוזת "הילד הכועס" שהוא כל כך אוהב לעשות בזמן האחרון, זה בערך ככה אבל יותר יפה ויותר חמוד: 

ואני הבנתי שאין הרבה מה לעשות.

להכין לו שוקו חדש לא היינו מוכנים, כי ההתעקשות שלו היתה מיותרת וסתמית.

להחליף ביניהם היה בלתי אפשרי כי חכמוד כבר שתה את כל השוקו שלו.

אמרתי בנחת שאני מבינה שהוא לא מאמין לנו, אבל שאין לנו הרבה מה לעשות.

אחרי דקה הוא אמר לי: "זה לא השוקו שלי, אבל לא נורא, אני אשתה את השוקו של חכמוד" ובכך הוריד את עצמו מהעץ אליו עלה, והכל בא על מקומו בשלום. 

אחרי השוקו נסענו איתם לסופר. כדי לחסוך זמן התפצלנו, כל אחד מאיתנו לקח עגלה (עם ילד) וכך תקתקנו מהר את הקניות, תוך כדי שאנחנו נפגשים זה עם זה מדי פעם במעברים. כמובן ש-T קנה להם גם מתנות (יש בסופר הזה כל מיני צעצועים וכלי כתיבה ודברים די נחמדים). 

בבית הגשנו להם ארוחת בוקר, ואפשר לומר שמרגע זה ואילך הם פחות או יותר לא הפסיקו לאכול. אחרי הארוחה (שכללה לחמניה עם קוטג' ומלפפונים), הם אכלו גם יוגורט, ואחרי כן גם מילקי. וכשהורי הגיעו (כן, הם הגיעו במונית, הייתי מאד גאה בהם) הגשתי ענבים והם אכלו גם מהענבים. 

כשהגיעה שעת ארוחת הצהריים הם לא היו רעבים, אבל קצת אחרי כן פתאום כן בא להם לאכול מהפסטה ברוטב בולונייז, ומהמרק הצח עם האטריות.....

וכשבאיזשהו שלב עליתי לנוח קצת (אחרי שהורי נסעו) והם נשארו עם T בסלון, הוא גם הגיש להם לבקשתם עוד מרק, וגם גלידה. 

לא היה להם מצב רוח למשחקים כל כך, למרות שכן שיחקנו בקופים הנופלים, וחכמוד ממש הצטיין בשליפת המקלות בלי להפיל כמעט קופים. אמא שלי הגיעה שנייה ואני הפסדתי.

זה היה יום של סרטים וספרים. 

בהתחלה הם ראו בפעם המי יודע כמה בייבי בוס (באנגלית) - אגב ממליצה בחום. 

אחר כך עשינו מרתון של "פטר והזאב" - קודם קראנו בספר (ועשינו את קולות המוסיקה השונים בעצמנו)

אחר כך שמענו את הדיסק בעברית, ולבסוף צפינו בסרט DVD בגרסה קצת הזויה (גרמנית, נדמה לי) שהם מצאו בתחתית המגירה בסלון....

האמת שחשבתי לקחת רעיון מקורדליה ולהמחיז איתם את הסיפור ולצלם את זה בוידאו....אבל מידת הסבלנות שהיתה להם ביום חמישי היתה כזו שהחלטתי לגנוז את הרעיון הזה ליום אחר. 

אחר כך הם צפו בפיטר פן - אמנם בסרט המקורי של דיסני אבל בגירסה יפנית שהביאה פעם כלתי. מסתבר שכאשר מכירים את הסיפור ואוהבים אותו, לא ממש משנה אם מבינים את השפה או לא. 

בסוף הקראתי להם כמה סיפורים (בעיקר של ג'וליה דונלדסון) בזה אחר זה......וקצת לפני שחתני הגיע לקחת אותם (בסביבות שש בערב) התחלתי את "הסיפור שלא נגמר" מאת מיכאל אנדה, 

שלדעתי מתאים לילדים גדולים יותר, אבל בתי אמרה שהם כבר ראו את הסרט ומאד אהבו אותו, אז החלטתי לנסות. ממילא זה יהיה בהמשכים...........

אחרי שהם הלכו וגם התקלחתי והחלפתי בגדים, פתאום בבת אחת הרגשתי שאני עצבנית. 

כנראה שבכל זאת כל השבוע הזה התיש אותי, היום הזה היה יום ארוך במיוחד - בדרך כלל בתי אוספת אותם בשלוש, אבל בימי חמישי היא עובדת עד מאוחר ולכן חתני הגיע כשסיים את העבודה - והביקור של הורי, עד כמה ששמחתי שהם הגיעו, היה קצת מעצבן. 

אמא שלי היתה על קוצים ללכת מרגע שהם הגיעו. בדיעבד התברר שאחי אמר שיאסוף אותם ממני כשיסיים לעבוד, אם הם עדיין יהיו אצלי, והיה לה כל כך חשוב ללכת לפני שהוא מסיים, כדי לא להטריח אותו, שהיא לא הצליחה ליהנות מהביקור עם הנינים בכלל. 

אבא שלי לא הצליח לזרום עם העבודה שהנינים רוצים בעיקר לראות סרטים ולשמוע סיפורים, הוא תכנן לשחק איתם משחקי קופסא או קלפים או לבנות בלגו, ומה לעשות שהם לא היו במצב רוח לכך באותו היום? 

בקיצור מצאתי את עצמי לא רגועה בשמונה בערב, בעוד T מספר לי משהו על העבודה שלו.....והרגשתי שאני עומדת להתפרץ.

כשסיים משפט, אמרתי לו פתאום, "אני מרגישה שאני עצבנית, אולי נלך לים?" והוא מייד קלט אותי והסכים. 

יצאנו בלי לתכנן כל כך לאן, ומצאנו את עצמנו בחוף הרצליה. 

בלי להזמין מקום מראש הצלחנו למצוא שולחן ב"ים 7" בחוץ, בדשא, מול היום. זה כל מה שרציתי. לשבת מול הים, לאכול משהו, לשתות משהו, להרגע.

בלי לתכנן, כך בעצם חגגנו את יום הנישואים שלנו.

נרגעתי. 

חזרנו הביתה.

ששי עבר עלינו ברוגע, וגם היינו מוזמנים לאחי וגיסתי בערב אז אפילו לא בישלנו. 

גם היום היה שקט ושגרתי. חדר כושר בבוקר וישיבה בצל בקאנטרי עם חברים, ארוחת צהריים לבד בבית וסייסטה כמו שצריך אחריה......

בתי וחתני עם הנכדים טסו לקוס הבוקר, וכבר הודיעו שהגיעו והמלון נהדר.......

מצפה לשבוע רגוע ונעים. 

וגם כאן