יוצאת לדרך חדשה

למה מפתיעה? 

כי לא היו לי שום ציפיות מהירושימה.

התעקשתי להוסיף אותה למסלול הטיול שלנו מתוך סוג של מחויבות: כמו להביא תיירים שמגיעים ארצה אל "יד ושם".

היה לי חשוב להגיע לפארק הזיכרון (שרק אחרי שהגענו הבנתי שקוראים לו פארק השלום והזיכרון) וזהו.

לא חשבתי על העיר עצמה. בכלל.

כאשר T קיבל את מסלול הטיול מידידו דודו זיידנר, ראינו שהוא ומשפחתו שילבו גם ביקור במפעל מאזדה. T אמנם רצה מאד לסייר במפעל אופנועים כלשהו, עדיף Kawasaki, אבל איני יודעת מה מנע זאת - האם הם לא עורכים סיורים כלל במפעל או שהוא היה ממוקם לגמרי מחוץ למסלול הטיול ... כך או אחרת קבענו מראש יום ושעה לסיור במוזיאון מאזדה בהירושימה. 

מוזיאון, מפעל.....בפועל מדובר בעיר שלמה שכולה מאזדה. 

אבל אני מקדימה את המאוחר. 

הסיור שלנו נקבע לשעה 10:00 בבוקר, וכמובן שדוא"ל אישור הסיור הנחה אותנו להגיע רבע שעה לפני כן, והודיע לנו שאיחור כלשהו יגרום לביטול אוטומטי של ההזמנה. 

כיון שהגענו מקיוטו, דאגנו לצאת מוקדם על רכבת השינקנסן הנהדרת, בשעה שתאפשר לנו להגיע הרבה לפני הזמן להירושימה ולמצוא פתרון הולם למזוודות - או שילוח ישירות למלון כפי שעשינו בהאקונה, או איפסון באחד מהתאי האכסון (לוקר) בתחנת הרכבת עצמה. 

אבל כשהגענו להירושימה לא הצלחנו למצוא את המשרד שממנו משלחים את המזוודות למלונות.

חיפשנו ושאלנו וכל אחד כיוון אותנו לאזור אחר בתחנה ומחוצה לה, הזמן התחיל לאזול, ועוד היינו צריכים לתפוס רכבת מהתחנה המרכזית לתחנת הרכבת של מוזיאון מאזדה.

התחלנו לחפש לוקר. ואז התברר שרוב הלוקרים הגדולים (המתאימים למזוודות) תפוסים. 

הסתובבנו והסתובבנו, ובמקביל המשכנו לחפש את שירות שילוח המזוודות, ויצאנו מהתחנה וחזרנו פנימה.....עד שלבסוף מצאנו לוקר פנוי גדול אחד - שלתוכו הצלחנו להכניס את שתי המזוודות שלנו יחד. 

ההנחיות לגבי הנסיעה למאזדה היו ברורות ופשוטות, וחיש קל מצאנו את עצמנו יורדים בתחנה הנכונה יחד עם עוד קבוצה של אנשים (כולל זוג ישראלים צעירים) שלכולם היה תור לסיור בשעה עשר בבוקר במאזדה.

הם הרשו לנו לצלם במהלך הסיור במוזיאון אבל לא באזור המפעל עצמו לאורך פס הייצור שבו הם מאפשרים לצפות.

זה היה מרתק.

התברר שהמפעל הוא באמת מעין עיר קטנה (לא קטנה בכלל), עובדים בו עשרות אלפי אנשים, יש בו בית ספר תיכון ואוניברסיטה (להכשרת העובדים מגיל צעיר ולהשתלמויות מקצועיות של העובדים), בית חולים (שמשרת גם את תושבי הירושימה), תחנת מכבי אש (שמשרתת אף היא את תושבי הירושימה) ואפילו גשר שלם בבעלות פרטית של המפעל. 

מאזדה ממוקמת על החוף, ומהמפעל מועמסים הרכבים על אוניות שמשנעות אותם לכל העולם. 

כמה תמונות שכן הצלחנו לצלם: 

המאזדה הראשונה: סוג של "מסחרית"

ועוד רכב משנות השבעים או הששים

הדגמות של רכבים מרוסקים אחרי תאונה

ועוד דגמים רבים וטובים.

פס הייצור עצמו היה מרתק. הרכבים נוסעים על מסוע מתחנה לתחנה ובכל תחנה יש עובד או שניים שמרכיבים עליהם רכיבים מסוימים. לצד המסוע יש מסוע מקביל עליו יש עגלה עמוסה בכל חלקי החילוף והכלים הנדרשים לאותם עובדים באותה תחנה. העגלה מלווה את הרכב "שלה", ועובדים נוספים דואגים בכל שלב לצייד אותה בחלקים הנדרשים.

כלומר - עובד בתחנה לא צריך ללכת לשום מקום לחפש חלקים או כלים. הכל בהישג יד, ספציפית לרכב שמגיע באותו הרגע.

רובוטים משוכללים מסייעים לעובדים במלאכת ההרכבה או ההרמה של הרכב בעת הצורך.

ועוד משהו שהפתיע אותנו - רכבים מסוגים שונים ומדגמים שונים מוסעים יחד על אותו פס ייצור. 

בהמשך המסלול הבנו את הרעיון - חלק מהעבודות אורכות יותר זמן או דורשות יותר מורכבות מאחרות, וכך אין אף דקה "מבוזבזת", כאשר רכב מסוג מסוים "מתעכב" בתחנה כלשהי, ובינתיים תחנות אחרות מקבלות עבודות על רכבים מסוג אחר.

גאוני ממש.

אחרי הסיור במפעל חזרנו ברכבת לתחנה המרכזית של הירושימה, שלפנו את המזוודות מתא האכסון, ותפסנו מונית למלון שלנו. 

תוך כדי נסיעה ברחבי העיר, קלטתי מה שונה כאן מכל עיר אחרת בה ביקרנו עד כה ביפן: הכל חדש!

 אין בהירושימה אף מבנה מלפני 1945, מלפני פצצת האטום שמחקה אותה לחלוטין. אין מקדשים, אין ארמונות עתיקים, כלום!

בצענו צ'ק אין למלון ויצאנו מייד לפארק הזיכרון, מרחק הליכה קצרה. מזג האוויר היה נעים עד קריר, והשמיים איימו להמטיר גשם - אבל התאפקו יפה באותו היום.

נושא מזג האוויר עוד יעלה בהמשך - בגלל סופת הטייפון שהשתוללה באזור קוריאה ודרום יפן, אי אפשר היה לקבל תחזית מזג אוויר עדכנית ואמינה. זה השתנה כל הזמן, ובהמשך באמת הרס לנו יום שלם של טיול....אבל אני מקדימה את המאוחר. 

פארק השלום והזיכרון קיבל אותנו ביופי עוצר נשימה. 

אפר הקורבנות

שמות הנספים

אנדרטת הילדים - עם סיפורה של הילדה סאדאקו סאסאקי, שהיתה בת שנתיים בעת נפילת פצצת האטום על העיר, לכאורה לא נפגעה, אך חלתה בלאוקמיה אחרי תשע שנים. היא האמינה שאם היא תכין אלף עגורים מאוריגמי היא תבריא ממחלתה. סאדאקו נפטרה בסופו של דבר אחרי כמה חודשים, ומאז ילדים מביאים לאנדרטת הזיכרון עגורים צבעוניים בהמוניהם, שמאוחסנים שם בתאים גדולים. 

גם כאן, כמו בכל אתר אחר ביפן, פגשנו בקבוצות על גבי קבוצות של תלמידי בית ספר, שבאו "ללמוד דרך הרגליים"

על פעמון השלום בפארק מצויירת מפת העולם ללא גבולות. "עולם אחד" שכזה, שמבקש עולם ללא פצצות גרעיניות. מול הפעמון עומד ראי שאמור לשקף את אשר בלבך בעת צלצול הפעמון........

מבנה "הכיפה האטומית" (Atomic Dome) הוא בעצם המבנה היחיד (או יותר נכון, חורבות המבנה היחיד) שנותר מהעיר הירושימה המקורית. 

מסבירים שכיון שפצצת האטום התפוצצה בדיוק מעליו, איכשהו הכיפה והקירות החיצוניים נותרו עומדים, בעוד פנים הבניין נהרס לגמרי וכמובן כל מי שהיה בתוכו נהרג מייד. 

בעוד שאר חורבות העיר נהרסו ופונו והעיר נבנתה מחדש, הושארה "כיפת פצצת האטום" כתל זיכרון. 

התיישבנו על ספסל מול המבנה שדיבר חזק יותר מכל שלט או ספר היסטוריה, ונתתי לעצמי פשוט להתבונן ולנשום ולהרגיש.

נולדתי וגדלתי במדינה למודת אלימות, פיגועים ומלחמות - ועדיין אינני מסוגלת להבין (ומקווה שלעולם לא אהיה מסוגלת להבין) כיצד מחליט נשיא מדינה דמוקרטית להשמיד תוך דקות עיר שלמה (שתיים, בעצם) - על זקניה, נשיה וטפיה. 

קראתי באיזשהו מקום שאחת הסיבות שהירושימה נבחרה כמטרה לפצצת האטום, היתה שלא החזיקו בה שבויים אמריקנים.....

כיפת האטום היתה החלק האחרון בסיור הרגלי שלנו בפארק השלום. התחיל לרדת גשם, אז חזרנו למלון. 

בערב היה בהיר ונעים בחוץ, ויצאנו לשוטט מעט באזורי הבילוי והקניות של העיר, שהיו במרחק הליכה מהמלון. 

ניסינו לחפש מסעדות מעניינות, ונפלנו על "פארק  אוקונומיאקי", בפועל בניין שלם שבחלק גדול מהקומות שלו יש מסעדות (כוכים קטנים עם דלפקים בעצם) בהם מכינים ומגישים את המאכל האופייני של הירושימה: okonomiyaki.

קראנו על זה קצת (אחרי שאכלנו, אהבנו, שבענו, התפוצצנו) - והתברר שהמסורת הזאת התחילה מאוכל פשוט, אוכל של עניים, והתפתחה למאכל הלאומי של הירושימה. 

בעיקרון מדובר בשכבות של ....כל מה שרוצים כמעט על בצק דמוי בלינצ'ס או טורטיה, מתחיל בהרבה כרוב, בדרך כלל עליו מתווסף בשר חזיר או דיונון או תמנון, גבינה, אטריות (אודון או יאקיסובה), ביצה וכמובן רוטב אוקונומיאקי שבטח יש בו גם סויה אבל אין לי מושג מה עוד....בקיצור כל טוב.

צילמתי את כל תהליכי ההכנה.....אני מביאה פה קומץ זעיר....

כל הדלפק הזה הוא בעצם פלטה חמה ענקית, ולמותר לציין שהוא ושותפו ניקו אותה היטב כל הזמן. 

ההכנה והבישול כולו מתבצעים על הפלטה, וגם אנחנו חתכנו ואכלנו את המנה ישר מהפלטה - כך שהיא נשארה חמה לאורך כל הארוחה

אנקדוטה קטנה וכל כך אופיינית ליפן: כשהגענו תליתי את הסווצ'ר שלי ואת המטריות שלנו על ווים על הקיר מאחורינו. כשסיימנו לאכול ירדנו (5 קומות במעלית) לרחוב, ואז שמתי לב ששכחתי את הדברים במסעדה. המעלית היתה תפוסה, וחיכינו לעלות בחזרה כדי לקחת אותם, אבל עוד לפני שהמעלית הגיעה - ירד הטבח ברגל את כל חמש הקומות בריצה, מתנשם ומתנשף - רדף אחרינו כדי להביא לנו את הפריטים שנשכחו. 

הוא פשוט עזב הכל ורץ אחרינו............ מדהים. מופתעים הודינו לו מאד והוא רץ בחזרה (ברגל) את כל 5 הקומות בחזרה לעבודה. 

הסתובבנו ברחובות המוארים והנעימים של העיר, אכלנו גם גלידה תוצרת בית, בדרך ראינו מישהו מטייל ברחוב עם....הצב שלו. 

יש דברים ביפן שלא מפסיקים להפתיע. אפשר בשקט לומר (וכבר אמרתי, נדמה לי) שבכל יום ששהינו ביפן הופתענו ממשהו אחד לפחות, ולמדנו משהו חדש אחד לפחות.

למחרת בבוקר נפרדנו מהירושימה היפה והאופטימית ועלינו בחזרה על רכבת השינקנסן שלקחה אותנו לאוסאקה....המשך יבוא.

וגם כאן