יוצאת לדרך חדשה

איכשהו יצא שהשבוע שעבר היה חברתי מאד - נדמה לי שבכל יום אכלתי ארוחת בוקר בבית קפה אחר עם מישהו/י אחר/ת.

כשאני מנסחת זאת כך זה מרגיש לי מוגזם, אבל בפועל זה היה בסך הכל לא רע בכלל, ממש "החיים הטובים".

ברביעי בבוקר נפגשנו עם 'שותפנו' ו'שריתה', והיה ממש כיף. אמנם שריתה לא אכלה כלום, רק שתתה קפה - אבל לא העירה דבר על ארוחות הבוקר שאנחנו ושותפנו הזמנו, ובילינו ממש בנעימים יחד בבית קפה נחמד על החוף בשדות ים.

ברביעי בערב קיבל T שיחת טלפון מבעלה של בת דודו ששימשה אפוטרופוסית של הדוד שלו ז"ל, ושל אשתו.

אנחנו לא מדברים עם בני הדודים האלה (מצד אמו של T) לעיתים קרובות, ולכן היה לי ברור מדוע הוא מתקשר: אשתו של הדוד נפטרה סוף סוף. למה סוף סוף?

כי חייה כבר לא היו חיים הרבה זמן, ובאמת רחמנות. וכי הכסף של הדוד ז"ל, שהחזיק אותה בבית אבות בעלות של 17,000 ש"ח כל חודש עמד להיגמר.....

והאמת היא גם, שחייו של הדוד לא היו טובים עם האישה הזו. חייו היו קשים גם ככה, והיחסים ביניהם היו קשים. בשנים האחרונות לחייהם המשותפים, לפני שהעביר אותה לבית האבות, הם חילקו ביניהם את הדירה וגרו כל אחד בחדר/סלון משלו.

ילדים לא היו לזוג,  ולאישה היה אח אחד, שנפטר מזמן, ושבתו ניסתה מספר פעמים במהלך השנים לחלוב מדודתה כספים שלא היו לה.

כך או כך היא הלכה לעולם שכולו טוב, ובעלה של בת הדוד ביקש את עזרתו של T בסידורי הקבורה.

אמנם הם האפוטרופוסים שלה, אבל הם בני מעל לשמונים בעצמם (הדוד ואשתו היו בשנות התשעים לחייהם כשנפטרו), הוא אחרי התקף לב, היא אחרי סרטן השד....ברור ש-T התגייס מייד לעזור.

בחמישי על הבוקר הוא נסע לאיכילוב להסדיר את הקבורה, והודיע לבני הדודים על מועד הלוויה, שהתקיימה באותו יום אחר הצהריים.

לאחר שסידר את העניין הזה, פגש T אותי ואת 'לונדון' ובעלה בבית הקפה 'טורקיז' בבית יצחק.

'לונדון' מתה על טורקיז - גם החנות וגם בית הקפה, ומבקרת שם בכל הזדמנות. אני לא מתלהבת מאף אחד מהשניים, אבל בשבילה שמחתי לשבת שם. המפגש היה באמת נחמד, T הצטרף אלינו, ובילינו יחד בנעימים.

אחרי כן המשיך  T לכמה פגישות עבודה, ואני הקפצתי אותם לתחנת הרכבת, בדרכם בחזרה לביתו של בנם במודיעין.

לשאלתנו, הם אמרו שהם בארץ עד יום שלישי. לא יודעת אם עוד ייצא לי לראות אותם, אבל נראה לי שהמפגשים שכן התקיימו איתם עברו ממש בנעימים.

אחר הצהריים נסעתי לנכדים. נתתי לעצמי פטור מהשתתפות בלוויה, בעיקר משום שלא היה לבתי סידור אחר.

אמנם אמו של חתני אמרה לבתי שהיא תגיע, אך היא ביטלה ברגע האחרון.

בתי התנצלה, אבל אמרתי לה שאני ממילא לא בונה על המחותנת שלי. אם היא רוצה להיות עם הנכדים ביום התורנות שלי אני מברכת על כך ושמחה בשבילה ובשביל הנכדים, אבל אני לא מסתמכת על זה ולא עושה לי ביום הזה תכניות אחרות.

תמיד במקרה שיש לי משהו חשוב שמתנגש עם 'תורנות נכדים', אני מנסה ליידע את בתי מראש, ולוודא שיש לה פתרון חלופי. אצל חמותה זה לא ככה, היא נוטה לבטל ברגע האחרון, וזה קורה לא מעט.

אני שמחה שבתי לא רבה איתה על זה. יש  במשפחה של חתני מן דינמיקה כזאת של ריבים וטענות הדדיות והרבה "עשיית רגשי" שהם אוהבים לעשות זה לזה, ובתי (בחוכמה רבה) מסרבת להצטרף לחגיגה.

נסעתי ואספתי את נשמותק מהגן, חכמוד כבר היה בחוג הכדורגל, אליו הוא הולך ישר מהצהרון. בחמש וחצי הסתיים החוג של חכמוד והתחיל החוג של נשמותק, שהתחיל אף הוא להשתתף בחוג כדורגל השנה, כך שנשארנו שם בבית הספר, חכמוד ואני, וצפינו בחוג של נשמותק.

בדרך כלל חכמוד משחק עם חברים בזמן שאנחנו ממתינים לסיום החוג של נשמותק, אבל הפעם הוא היה מעט פצוע, ונשאר לשבת איתי. המדריך אפילו ציין אותו לשבח בתום השיעור שלו, על כך שהתעקש להתאמן ולשחק למרות הפציעה. התברר שילדה אחת ("חברה שלי מהגן, קלואי, בעצם היא ממש לא חברה") דחפה והפילה אותו, ואחרי כן עוד העלילה עליו למורה התורנית בצהרון שהוא ועוד כמה ילדים הציקו לה. הוא טען (והאמנתי לו) שזה ממש לא נכון, ואמר "בגלל זה אני שונא בנות".

ולמרות שאמרתי לו שאני די בטוחה שלא כל הבנות הן כמו קלואי, בתוכי חשבתי שיש משהו בדבריו. לאחרונה בכלל יצא לי לשמוע ולקרוא וגם לחשוב על ההתנהגות של ילדות קטנות, בצורה לא מחמיאה בכלל.

ואז ביקש חכמוד לשחק משחק בטלפון שלי, אבל הוא ביקש שאלמד אותו אחד ממשחקי הקלפים (סוליטייר) - שלא באמת נועדו לגילו - כי הוא ראה את נשמותק משחק בזה, ולא ייתכן שנשמותק ייראה כאילו הוא "יותר גדול ממני".

חייכתי באמפתיה. ללא ספק נשמותק עולה על חכמוד גם בתחום המספרים וגם בתחום האותיות - בעברית ובאנגלית - ואני די בטוחה שזה מתסכל מאד. ראיתי את חכמוד כבר נעזר בנשמותק כשהוא רוצה לכתוב מספרים מעל 10 למשל.....או לקרוא אותיות באנגלית.

הסכמתי בהתלהבות ועזרתי לו לשחק Yukon (סוג של סוליטייר), תוך שאני מנחה אותו מעט אבל נותנת לו לחוות את זה בעצמו. הוא די הצליח ומאד נהנה, נראה לי שזה עשה משהו טוב לבטחונו העצמי. 

כשיצאנו משם בדיוק הגיע חתני מהעבודה ופגש אותנו בשער בית הספר, הפקדתי את המתוקים האלה בידיו ונסעתי הביתה.

מכל הסיפור הזה לא הגענו לקניה השבועית בסופר, כמנהגנו בימי חמישי, ובששי בבוקר נסע T לעפולה. למה לעפולה?

T זקוק לעקירת שן והשתלה של שתי שיניים (אחת חסרה לו כבר שנים רבות).

אצל מומחה שתלים ביישוב סמוך אלינו, קיבל T הצעת מחיר על העקירה, דחיקת סינוס ושני השתלים, שנראתה לו גבוהה מדי. בנוסף, התהליך אצל מומחה השתלים לא כלל תותב לתקופת הביניים ולא כתרים בסיום התהליך. את זה נאמר לו לעשות אצל רופא השיניים שהפנה אותו למומחה בעוד כמה אלפי שקלים, כנראה. 

כשסיפר זאת T ל'שותפנו', סיפר לו השותף שאחיו בעפולה עשה תהליך דומה אצל רופא שיניים ערבי בעירו, במחיר הרבה יותר סביר, נעשתה עבודה טובה, ושאחיו היה מאד מרוצה.

T לא התעצל, קבע תור במרפאת השיניים בעפולה, ובששי בבוקר נסע עם צילומי ה-CT לקבל הצעת מחיר חלופית.

האבחון והתהליך שהציע רופא השיניים העפולתי היו זהים לזה של מומחה השתלים מאזור השרון. המחיר היה מעל 40% זול יותר, כאשר כל התהליך כולו - כולל התותב והכתרים - כלול במחיר הזה ויבוצע באותה המרפאה.

בנוסף אמר העפולתי שכל התהליך יבוצע בשלוש פעמים בלבד (פעם אחת לעקירה והשתלת העצם, אחרי יומיים-שלושה התקנת תותב קבוע, כזה שאין צורך להרכיב ולהסיר כל הזמן, ופעם אחרונה להתקנת הכתרים, מספר חודשים אחרי כן).

T חישב והחליט שגם עם מחיר הדלק וזמן הנסיעה, עדיין משתלם לו לנסוע לעפולה.

בזמן שהוא היה אצל רופא השיניים העפולתי נסעתי אני לבד לסופר, וכשהוא חזר בישל/נו את ארוחת הערב.

כלומר, T בישל ואני עזרתי לו בשטיפה, באחסון, בהכנת השולחן וכדומה.

בערב באו בתי וחתני עם הנכדים לארוחת ערב, והנכדים (לבקשתם, ולשמחתה של בתי שחשבה כבר על שבת בבוקר שהתפנה לה ללימודים) נשארו לישון אצלנו. 

בבוקר לקחנו אותם איתנו לקאנטרי והתעמלנו בתורות. כל אחד מאיתנו שיחק איתם, בגן השעשועים ובפינת החי וסתם בדשא בזמן שהשני היה בחדר כושר.

חתני אסף אותם משם כשסיים את האימון שלו ב-cross fit, וכולם יצאו מרוצים. 

אפשר לסכם שזה היה שבוע פורה ועמוס ומהנה מאד. 

וגם כאן