יוצאת לדרך חדשה

מאז שהתחיל לחץ הלימודים לבחינת ההסמכה אצל בתי, לקחתי על עצמי להיות עם הנכדים פעמיים בשבוע אחר הצהריים.

בימי שני היא נוסעת להדרכה, ואני מגיעה לאסוף אותם מהגן ומבית הספר ולוקחת אותם לחוג השחיה שלהם.

בשני האחרון קיבלתי טלפון מבתי שחכמוד כבר בבית, התקשרו אליה מבית הספר שהוא מעד ונפל ופצע את ברכו, הכאב מונע בעדו להמשיך ללמוד, והוא מבקש שיקחו אותו הביתה.

כיון שהיא היתה צריכה לצאת מהבית להדרכה ברבע לארבע, היא שאלה אם אוכל להגיע מוקדם יותר מהרגיל (הרגיל = ארבע וחצי).

הגעתי אליהם בשלוש וחצי. ראיתי את בתי ואת חכמוד על רצפת חדר המשחקים שקועים ב"קרבות בייבלייד" (או כמו שחכמוד אומר: "בלייבלייד"). BeyBLADE

(לא זוכרת אם כבר כתבתי על זה) אלה סוג של סביבונים או פוֹרְפֵרַה של פעם 

שמבוססים על סדרת טלוויזיה מצוירת (כנראה יפנית). לבייבלייד יש "זירה" שבתוכה מתנהל "קרב" של בייבליידים שמתחרים זה בזה מי יפול אחרון (מכוח האינרציה או כתוצאה מהתנגשות ביניהם). 

לחכמוד (ועכשיו גם לנשמותק) אוסף מכובד של הבייבליידים האלה, והוא גם יודע איזה מהם "מעונה ראשונה" או "מעונה שנייה" כי הוא גם צופה בסדרה בטלוויזיה. 

כשבתי הלכה, תפסתי את מקומה ושיחקתי עם חכמוד בבייבליידים, ואפילו ניצחתי פעם אחת. לזכותו ייאמר שבכל פעם שהפסדתי, הוא החליף לי את הבייבלייד ל"אחד יותר חזק" כדי להעלות את סיכויי. 

כל עוד הוא ישב על הארץ ושיחק, הוא כמעט ולא הזכיר את הפציעה שלו. אבל כשקם ללכת, לאסוף אתי את נשמותק מהגן, היתה דרמה גדולה. הוא צלע וקיפץ על רגלו השמאלית, הוא נאנח קשות בכל פעם שהביט בשריטה על ברכו, ועל שטף הדם הכחול שסביבה.....והיה ברור שהוא צריך תשומת לב סביב הפציעה הזאת. 

הוא כבר סיכם עם בתי שהוא לא ישתתף בחוג השחייה, אבל כמובן יבוא איתנו ויישב איתי בזמן שנשמותק ישחה. 

הוא גם סיכם איתה שהוא יורשה להישאר ברכב כשאאסוף את נשמותק - בתנאי שיישאר בטווח הראייה שלי - כלומר, אעמוד בשער הגן ואבקש שישלחו אלי את נשמותק. כל הפרוצדורה הזאת היתה חדשה לי - אני לא משאירה ילדים ברכב, אני תמיד נכנסת לגן ומוצאת את נשמותק ויוצאת איתו....

אבל הבנתי שאפשר גם אחרת - בלי לסכן אף ילד.

חכמוד צלע בחינניות לרכב, חגר את עצמו (כן, הוא כבר ממש גדול!), ובאמת צלצלתי בשער הגן והם שלחו את נשמותק אלי, בלי לשכוח את המים שלו, את התיק שלו, ואפילו את הקורקינט שלו (שלא ידעתי שהיה איתו בגן) שהוא עצמו השכיל לזכור. 

הגענו הביתה, ובזמן שהתארגנו לחוג השחייה (החלפה לבגד ים, הכנת מגבת ובגדים להחלפה) הם גם צפו בפרק של....בֵּייבְּלֶייד (איך לא?) ונשנשו משהו. 

בדרך לבריכה, לגמרי כבדרך אגב, הזכרתי לחכמוד שבבריכה הזאת היה סבא מגיע אחרי פציעת הגב שלו, והם עשו לו תרגילים במים שעזרו לו להבריא. הידרותרפיה, קוראים לזה. 

"נכון" הסכים חכמוד בהתלהבות, "כי זו לא רק בריכה לחוגים, זו גם מרפאה". הסתפקתי בזה.

כשהגענו לבריכה, סיפרתי למדריך את עניין הפציעה. 

בבריכה הזאת כל ילד מקבל שיעור פרטי, כל אחד באזור אחר של הבריכה. 

כיון שבתי לא הודיע מראש על ביטול השיעור של חכמוד, ידעתי שהיא תחויב בכל מקרה, גם אם הוא לא ישתתף.

המדריך קלט אותי, התיישב ליד חכמוד על הספסל, ביקש לראות את הברך הפצועה, והסביר לו כל מיני דברים רפואיים וספורטיביים. לא שמעתי את השיחה שלהם, אבל בסופה חכמוד הסכים להיכנס למים. איזה מזל שהבאתי איתי ליתר בטחון את בגד הים שלו ואת המגבת! 

כל הפציעה כאילו לא היתה, תוך כדי השיעור וגם אחריו. 

חזרנו הביתה, והם רצו מייד לחדר הצעצועים והתחילו לארגן הופעה.

יש להם מערכת תופים חשמלית קטנה (שאני לא זכרתי, אבל חכמוד אמר שאנחנו קנינו להם אותה כשהיו "פיציים") וגם מכונת קריוקי (שקנתה הסבתא השנייה) - הם כיבו את האור והדליקו מנורת "כוכבים" - ממש אווירה של "דיסקו". 

הם התחילו הופעה, ואני בדקתי היכן חתני.

כאן המקום להודות ולהתוודות: אני "בולשת" אחריו לפעמים. 

אני יודעת שזה לא ממש מוסרי, אבל מאז שהיינו יחד באיטליה, והוא שיתף איתי בגוגל את המיקום שלו - הוא לא טרח לבטל את השיתוף, ומידי פעם (רק כשזה רלוונטי לי) אני בודקת היכן הוא. 

כיון שידעתי שהוא אמור להגיע הביתה בסביבות שש וחצי / רבע לשבע, בדקתי כדי לראות אם הוא בדרך.

הגוגל הנאמן הראה שהוא עדיין בעבודה!

התפלאתי, אבל לא אמרתי דבר. 

אחרי כמה דקות נכנסה שיחת טלפון מבתי.

"אני מגיעה רק בעוד עשרים דקות, ובעלי לא עונה לי לטלפון משום מה" היא אמרה, והבנתי שכבר לא נעים לה ממני. 

בשבוע שעבר, היא חשבה שהיא תגיע הביתה בשבע, ולכן חתני החליט שזה בסדר גמור ללכת לאימון ישר אחרי העבודה במקום לבוא לשחרר אותי הביתה.

בפועל היו פקקים נוראיים, ולקח לבתי שעה וחצי להגיע הביתה. 

אילתרתי להם אז ארוחת ערב וקילחתי אותם, אבל הבהרתי שאני מבקשת להגיע בזמן.

בעבר כבר ביקשתי כמה וכמה פעמים שביום שאני תורנית הוא יגיע ישר הביתה - ובחמישי האחרון הוא אכן עשה זאת, וחשבתי שזה אומר שהוא הפנים. 

עכשיו משהו החזיק אותו בעבודה בלי שיודיע לי או לבתי מה קורה.....מוזר.

אמרתי לבתי שאני יכולה לחכות עשרים דקות, אבל אחרי מה שקרה בשבוע שעבר היא לא הרגישה עם זה בנוח, והזעיקה את הבייבי סיטרית שלהם, שגרה בבניין שלהם, להיות איתם עד שהיא תגיע.

הדגשתי שעשרים דקות אין לי בעייה לחכות, אבל היא התעקשה. 

בסך הכל שמחתי. אני לא יודעת בדיוק למה, אבל אחרי שאני מבלה (בכיף ובנעימים) עם נכדיי המתוקים, אני די מותשת.

הגעתי הביתה מורעבת, התקלחתי והכנתי לנו ארוחת ערב, ומצאתי את עצמי נרדמת על הספה בעשר. זה מזמן מזמן לא קרה (מאז השנים שעבדתי במחשבים). 

כנראה שבאמת הייתי עייפה......

וגם כאן