יוצאת לדרך חדשה

המנקה מגיעה בצהריים, מקבלת ארוחת צהריים טעימה, ואז בדרך כלל עולה לנקות קודם כל את הקומה של חדר השינה שלנו.

כשהיא מסיימת שם ויורדת למטבח ולסלון אנחנו מנצלים את ההזדמנות ועולים לנוח קצת.

כשאני נחה הטלפון שלי על "שקט". 

השבוע, רק הספקנו להירדם וכבר צלצל הטלפון של הבית, אותו אנחנו אף פעם לא משתיקים - גם כי רצוי שניתן יהיה להשיג אותנו במקרה חירום, וגם כי מי כבר מתקשר אלינו הביתה? 99.999% מהאנשים מתקשרים ישירות לסלולרי. 

T עונה מנומנם, ופתאום אני שומעת אותו אומר "שלום לָךְ, מה שְׁלוֹמֵךְ?" ואז "כן, אנחנו בבית. איפה אתם? כן, אני מעריך שזה ייקח לכם כארבעים דקות להגיע". 

הוא הניח את השפופרת על כנה והסתובב אל המבט המבולבל שלי: "אחותה של כלתנו בארץ, עם בעלה והתינוקת, והם יעברו אצלנו בדרכם לבית ההורים בצפת".

זכרתי שהאחות, שנקרא לה כרגע 'מינכן', משום ששם היא חיה כבר שנים רבות עם בעלה הגרמני, מתוכננת לבוא לבקר בארץ באוקטובר. 

זכרתי גם, שבפעם האחרונה שדיברתי עם המחותנת שלנו, היא הזכירה את העובדה שבתה הבכורה מתכננת לשהות כמה ימים במלון על חוף הים בתל אביב לפני שתבוא אליהם הביתה לצפת. 

היא אפילו הזכירה בחטף ש-'מינכן' הביעה את רצונה לראות אותנו בביקור הזה, ולהראות לנו את הילדה, שנולדה אחרי קשיים רבים, שתי 'לידות שקטות' בזו אחר זו. 

מה שהמחותנת שלי כנראה לא יודעת, זו העובדה ש-'מינכן' נעזרה בי לא מעט בתקופה הקשה ההיא, בטלפון ובהתכתבות במייל - כי נכון שאין בינינו קשר, מעבר לעובדה שהיא האחות של כלתי האהובה, אבל היא מצאה אצלי אוזן קשבת, היא הצליחה לדבר איתי באופן שלא יכלה לדבר עם אמה. 

נשמע לי נחמד והגיוני ש'מינכן' תיצור קשר כשתהיה בארץ, אבל לא העליתי על דעתי, שהיא מתכוונת "ליפול" עלינו ככה מעכשיו לעכשיו ללא הודעה מוקדמת וללא תיאום. ועוד ביום של עוזרת....

בדקתי, וראיתי שהיא התקשרה קודם לנייד שלי, ומשלא היה מענה - במקום להמתין שאחזור אליה, התקשרה הביתה. 

"אין דבר", אמר לי T, "אני קופץ להביא כיבוד - הם בטח יהיו כאן רבע שעה וימשיכו לצפת". 

למזלנו מזג האוויר היה נעים, והם ממילא רגילים לקרירות של גרמניה - אזלא נורא שנארח אותם בגינה, כי בסלון ובמטבח כרגע מנקים....

T הגדיל לעשות, קפץ על האופנוע לרולדין והביא שתי עוגות. 

בני הזוג הגרמני הגיעו עם התינוקת המתוקה, בת שבעת החודשים, קיבלו בהבנה את התנצלותנו על הישיבה בגינה, התיישבו - ומיד התחילו לבקש כל מיני דברים. 

בהתחלה זה עוד נשמע סביר. קערה וכף ומים מורתחים - להכנת אוכל לקטנה. 

אחר כך התברר שלא רק הילדה רעבה, אלא גם הם לא אכלו שום דבר מהבוקר (השעה הייתה קרוב לחמש אחר הצהריים), ו"אולי אפשר לקבל איזה כריך".....

"יש עוגה" מלמלתי, עם איזו חצי בדיחה על מארי-אנטואנט, אבל T כבר נכנס למטבח (והפריע לעוזרת שעמלה שם על הניקיון) ותוך דקות הכין להם כריכים, חביתות וסלט, בנוסף על שתי העוגות, וגם תה ללא קפאין (אחרת איך ישנו בלילה?). 

הקטנה היתה באמת מורעבת - לא ממש הבנתי מדוע לא אכלו צהריים או לפחות מדוע לא האכילו אותה לפני שיצאו מתל אביב - אבל 'מינכן' ניסתה להימנע מלהאכיל אותה עד שבעלה לא הביא את העגלה מהרכב.

ייתכן שהם קיוו שאשלוף להם כיסא אוכל של תינוקות, אבל לי כבר אין נכדים בגילאים האלה, ובעוונותיי השאלתי את כיסא האוכל שלי ל'מחברת' כשנולדו שני נכדיה. 

"היא ממש רעבה" מלמלתי בדאגה, כשראיתי את הקטנה מתאמצת להתקרב לצלחת הדייסה שכבר חיכתה מוכנה על השולחן. 

"טוב", אמרה 'מינכן' באי נוחות, מדברת כאילו לתינוקת: "אולי היום נשבור את החוקים, ונתחיל לאכול על הברכיים של אמא ולא בכיסא"........

הילדה התחילה לבלוע תאווה את הדייסה שהוגשה לה סוף סוף, כפית אחר כפית, ומקץ דקות ארוכות חזר הבעל מהרכב עם העגלה המיוחלת.

'מינכן' נרגעה, העבירה את התינוקת לעגלה, והמשיכה להאכיל אותה "לפי החוקים". 

בינתיים התנפל הבעל על התקרובת שהגיש T, ומשסיימה הילדה לאכול, הוציאה אותה 'מינכן' מן העגלה תוך שהיא ממלמלת "היא לא אוהבת לשבת בעגלה", דחפה אותה לידיי המופתעות, והתנפלה אף היא, מורעבת, על הכיבוד. 

למזלה ולמזלי, תינוקות אוהבים אותי. יש לי מן ריח או תחושה של סבתא, כנראה, והקטנה לא הביעה התנגדות כלל לשבת עלי. להיפך, היא חייכה אלי, דיברה אלי בתינוקית ספרותית, שיחקה איתי ב"בואי נראה כמה פעמים תרימי את הצעצוע שזרקתי עד שתתעייפי" וגם כמובן - כמו כל התינוקות בעולם - שלחה יד בוטחת להסיר מעיני את משקפיי. 

לאחר ששבעו ונרגעו, פנו בני הזוג להתארגן להחלפת החיתול לתינוקת, והלבשתה בפיג'מה (במחשבה נכונה, שבעת הנסיעה הארוכה לצפת, סביר להניח שהיא תיכנס כבר לשנת הלילה שלה). 

ביקור של רבע שעה בדרך לצפת הפך לביקור של שעתיים וחצי. 

אז אי אפשר לומר שסבלנו. בסך הכל התינוקת מתוקה בטירוף והיה נחמד לראות את הנס הזה שנולד אחרי כל כך הרבה סבל וכאב.

וגם: זו אחותה של כלתנו, כלומר משפחה לכל דבר. 

וגם: אנחנו רגילים לארח, גם ללא התראה, ולמרות התנאים הלא אידאליים (יום ניקיון!) זה בסך הכל עבר בסדר.

ועדיין......איך אתם מתקשרים לאנשים, שבקושי יש לכם קשר איתם ומודיעים שאתם מגיעים אליהם מעכשיו לעכשיו?

איך אתם לא מהססים לבקש שנאכיל אתכם, כאשר לא הייתה לנו שום התראה מוקדמת ושום יכולת להיערך לכך? 

מי פוצח בנסיעה ארוכה מתל אביב לצפת בלי לאכול קודם, או לפחות לוודא שהתינוקת שלו שבעה ורגועה?  

הייתכן שהם פשוט לא חשבו על זה? 

הייתכן שמישהו שיש לו חוקים כל כך ברורים (כמו זה שלא מאכילים תינוקת על הברכיים של אמא) לא מתכנן נסיעה לא פשוטה שכזאת? 

ואולי באמת הם בנו על כך שאנחנו נאכיל אותם?

אז כפי שכתבתי בכותרת: זה היה ביקור הזוי למדי.