טוב, לא הכל - רק אני.
השבוע, במקביל לחזרה שלי במלוא המרץ למסלול הדיאטה (ותודה לכל המגיבים, העיבוד של הנושא הזה כאן באמת עזר לי להתיישר ולחזור לעצמי), פצחתי בהליכות יומיות.
איך זה התחיל?
אנחנו הרי מנויים לקאנטרי, והוא ברעננה ואנחנו כבר לא. כבר 7 שנים לא.
ואם היה נוח לעבור שם בדרך מהעבודה, או בדרך מאימון או ממפגש קבוצת המנטורינג, עכשיו זה כבר ממש לנסוע לשם במיוחד. ויש פקקים. המון פקקים. וגם בשעות מסוימות בעיות חניה.
T פתר זאת לעצמו כי הוא נוסע לשם לפעמים אחרי הצהריים עם האופנוע. אני מסרבת לעלות על האופנוע.
וכך יצא שבזמן האחרון אני מגיעה לקאנטרי רק בשבתות. ואימון אחד בשבוע זה לכל הדעות לא מספיק.
ואז פתאום ביום ראשון "בא לי". בא לי ללכת ברגל. בקטנה, חשבתי לעצמי. סיבוב מסביב לבלוק.
בראשון עשיתי הליכה של חצי שעה.
בשני T הצטרף אלי והלכנו קרוב לשעה. ביחד זה יותר כיף.
בשלישי שוב הלכתי לב - כחצי שעה.
ברביעי לא הסתדר לי ללכת במשך היום - אבל כאשר נפגשתי בערב עם חברה, במקום לשבת בבית קפה ולפטפט, פטפטנו תוך כדי הליכה.
זו היתה הליכה מתונה יחסית למה שאני עושה כשאני לבד, אבל זה ארך כשעתיים לפחות, ובכל מקרה הרגשתי ממש טוב עם עצמי (בלי קשר לעובדה שהמפגש עצמו היה ממש כיף).
בחמישי היה יום ממש עמוס - שהתחיל בנסיעה לעפולה לניתוח השתלת השיניים של T: הניתוח עבר בהצלחה רבה, כל התהליך ארך כשעה וחצי, וכלל כבר גם את העקירה, גם דחיקת סינוס (שזה כמו הרמת סינוס אבל פחות), גם השתלת שני שתלים (כי שן אחת כבר נעקרה מזמן), וגם הדבקת שן זמנית (במקום פלטה-תותב שצריך להרכיב/להסיר כל הזמן).
בקיצור עוד שבועיים ביקורת.
בינתיים כמובן הוא סובל כאבים נוראיים אבל הצליח לישון בלילה (עם שילוב של אופטלגין ונורופן) - ומקווה שבכל יום שעובר יכאב פחות.
לאחר שהפקדתי את T בבית עם אנטיביוטיקה וכדורים נגד כאבים, נסעתי לנכדים.
כתמיד הם היו מתוקים, ונהניתי מאד בחברתם.
וכיון שהבנתי שלא יהיה לי זמן (או כוח) ללכת אחרי שאחזור הביתה (בטח אהיה רעבה מאד, ובגלל הרפלוקס אני לא יכולה ללכת מייד אחרי האוכל) העדפתי שוב לשחק כדורגל עם חכמוד - שאגב העיר לי על כך שאני רצה טוב יותר.
אולי ההליכות היומיות תרמו לכך?
בכל מקרה מתכננת ללכת שוב היום.
לא בישלנו כמובן, ולא קבענו עם הילדים/נכדים. זה יהיה סוף שבוע של התאוששות והחלמה ל-T.
וגם כאן
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
