יוצאת לדרך חדשה

אחרי המון זמן שלא התלווה אלי T ל'תורנות נכדים' הוא הצטרף אלי ביום שני, והשמחה בפניהם של חכמוד ונשמותק כשראו אותו מגיע איתי היתה עצומה.

זה היה יום של חוג שחיה, התארגנו בנחת והם אפילו הספיקו לראות פרק של 'יחידת החילוץ', אחת הסדרות האהובות עליהם במיוחד.

בבריכה היה שקט יחסית, היו פחות שיעורים במקביל מהרגיל, והם נהנו להציץ לעברנו כדי לוודא שראינו תרגיל כזה או אחר שביצעו בהצלחה. בסך הכל אי אפשר לומר שהם כבר שוחים בבטחה ובסגנון, אבל הם מתקדמים לאט לאט ובינתיים מפתחים את השרירים, את הנשימה, ומקבלים ביטחון במים. המדריכים שם באמת סבלניים ויודעים להפוך כל תרגיל למשחק. 

באיזשהו שלב, כשהמשימה של נשמותק היתה להעביר חיות מפלסטיק מצידה האחד של הבריכה לשני, שמעתי את נשמותק מסביר למדריכה שלו מה זה נמר שן-חרב, ושהוא יודע עליו כי הוא חיפש עליו בגוגל. ראיתי שהיא ממש התאפקה לא לצחוק. הילד בין חמש ועדיין לא קורא.....

לפני שיצאנו מהבריכה ביקשו הילדים שקל כדי להוציא משחק מאחת המכונות שעומדות שם. 

כל שבוע הם מבקשים שקל או חמישה שקלים כדי לרכוש משהו במכונות האלה. 

ממתקים כבר הכרזתי מראש שאני לא מסכימה לקנות שם, לך תדע מה מידת הטריות של הסוכריות שיושבות שם מי יודע כמה זמן. 

גם לא כל שבוע יש עלי כסף קטן.

אבל בכל פעם, גם כאשר אני נעתרת ונותנת להם מטבע, אני חוזרת ואומרת שאני לא אוהבת את המכונות האלה, שהן לפעמים בולעות את המטבע בלי להניב צעצוע כלשהו, ושאני מסכימה למרות שזה ממש לא נראה לי.

השבוע באמת בלעה המכונה את השקל של נשמותק, ולא הצלחנו להחזירו או לקבל צעצוע - ואני הזהרתי את חכמוד שלא יכניס גם את המטבע שלו פן ייבלע אף הוא.

בלי שאבקש, החזיר לי חכמוד את השקל ואמר בלי להתרגש יותר מדי "צדקת, סבתא, המכונות האלה באמת לא בסדר". 

יש לי הרגשה שבזאת סיימנו את הפרק הזה של המכונות.

בחזרה בבית, הספקתי לספר להם את "המפוזר מכפר אז"ר" כשבתי התקשרה שהיא מתעכבת, ושכמובן חתני הלך לאימון במקום לבוא ישר הביתה להחליף אותי. כל כך הרבה פעמים זה כבר קרה, שהוא הסתמך על כך שהיא תגיע בזמן, או שהוא פשוט לא מבין למה חשוב לי לצאת משם עד שבע, והולך לאימון למרות שביקשתי ושוב ביקשתי שבימים שאני שומרת על הילדים, יחליף אותי מייד עם שובו מהעבודה.

נראה לי שהעניין הזה יוצר איזשהו מתח ביניהם, הוא פשוט לא מבין מה הבעייה, ובעיקרון הוא צודק. אבל.

אני לא יודעת להסביר את העניין הזה. אני אפילו לא יודעת להגדיר אותו. 

אין לי בעייה להיות אצלם במהלך היום ואחר הצהריים, אבל מגיע הערב ואני רוצה להיות בבית.

לא מתאים לי, למשל, לעשות בייבי סיטר אצלם כשהם יוצאים. נכון שישנתי שם לילה אחד כשהם היו בברצלונה, אבל זה באמת היה פחות נוח, וזה היה בעיקר כי חששתי מהפקקים מכאן ועד להרצליה - כשהילדים היו צריכים להיות בשמונה בבוקר בבית הספר ובגן. 

אני לא אוהבת לבשל במטבח שלהם, כך שכאשר אני נאלצת להישאר שם בערב אני צריכה להכין ארוחת ערב. ושוב - זה לא שאני לא מסתדרת. אבל לא נוח לי. 

תכל'ס, אני לא חושבת אפילו שאני צריכה להסביר. אני אישה מבוגרת, יש לי את השריטות שלי, לא מתאים לי להיות אצלם אחרי שבע בערב.....

אין לי בעייה עם המקלחות, אין לי בעייה עם כלום - אני מתה על הילדים האלה, הם שמחים מאד כשאני נשארת איתם עוד ועוד.....ועדיין מעצבן אותי כשהוא מחליט ללכת לאימון אחרי העבודה במקום להגיע מייד הביתה. 

אז אתמול היה לי מזל ש-T היה, ובזמן שקילחתי אותם הוא הכין ארוחת ערב - שעבור T זה קלי קלות כמובן.

בסוף בתי הגיעה עוד לפני חתני, והילדים כבר היום מקולחים ואחרי ארוחת ערב, מוכנים כבר למיטה.

אבל אנחנו כבר לא יצאנו להליכה, הייתי כבר רעבה ואני לא יכולה לצאת ללכת אחרי שאני אוכלת (בגלל הרפלוקס, צריכה לשבת בלי יותר מדי טלטולים כמעט שעתיים אחרי הארוחה)......

אני לא רוצה להיות גורם מלחיץ בין בתי לבין חתני, אבל בעניין הזה חשוב לי שהוא יפנים סוף סוף. נראה לי שהוא פשוט לא מבין מה הבעייה כאן, ולמה אני מתעקשת על זה. ואולי הוא לא מבין שאני זו שמתעקשת, ואולי הוא חושב שזאת בתי שסתם מתחשבת יותר מדי.....

לו הייתי באימון אצל מישהו עכשיו, הייתי מתאמנת על זה.........

בכל מקרה בא לי קצת לפנק את הילדה שלי, שעובדת כל כך קשה על ההסמכה שלה, והיום יש לי תור לעיסוי, והאמת שאני לא מרגישה שאני זקוקה נורא לעיסוי, גם כי הייתי לפני שלושה שבועות, וגם בזכות העיסויים המפנקים שהכורסא מספקת לי עכשיו כל יום....אז הצעתי לה שהיא תגיע לתור במקומי ואני אשמור לה על הילדים בינתיים.

אני מחכה שהיא תחזור אלי עם תשובה, ואם כן איידע את המכון שהיא מגיעה במקומי.

וגם כאן

יש לי עוד המון המון לספר על יפן, ויש כבר פוסט מוכן בטיוטות על ימים 6-7 של הטיול, אבל אתמול בערב חזרנו ארצה, ועכשיו ערב ראש השנה, ובא לי לכתוב עדכון קצר.

כיף לחזור הביתה, תמיד כיף לנו לחזור הביתה, ובכל זאת הפעם לא ממש הרגשנו תוך כדי הטיול את הגעגוע הכבד ואת הכמיהה לחזור למרות שזה היה טיול ארוך - שבועיים וחצי.

היפנים מוזרים - אין ספק. כל יום הופתענו ממשהו חדש. כל יום למדנו עוד משהו.

אבל היה לנו טוב שם, היה נעים ונוח. ושונה. ומסקרן. וגם טעים. 

בטיסה מטוקיו לסיאול "דפקו אותנו" עם טיסה שהופעלה על ידי חברת ה-Low cost של Korean Air (חברת Jin Air). 

לטוס ב-Low Cost כידוע זה לטוס באוטובוס מעופף. אין מקום לרגליים (גם לקטנים כמוני), אין ממש כיבוד, אין כמובן מערכת שמע או סרטים, מטען לנייד....כלום.

ויחד עם זאת זה היה נעים ונוח יותר מאשר טיסה ב-UP של אל על........וזו היתה טיסה קצרה יחסית (שעתיים ועשרים דקות). אז לא קיטרנו יותר מדי.

הטיסה מסיאול ארצה היתה מעולה, אמנם ארוכה מאד (11 שעות) שירות מדהים ומושבים נוחים, ראיתי אולי ארבעה סרטים וגם התקדמתי עם הספר ("עין החתול" של מרגרט אטווד, אותו לא פתחתי ביפן אפילו פעם אחת), ונמנמתי קצת (זו היתה טיסת יום אז לא ממש הצלחתי לישון). 

איך שנחתנו כבר הרגשנו בהבדל בין שם לפה. בין השקט והתורים המסודרים והניקיון המופתי - לבין ארצנו הקטנטונת. 

נהג המונית לא הפסיק לקשקש בחביבות במהלך כל הדרך הביתה, וזה היה כל כך מוזר ויוצא דופן עבורנו...... 

הפעם החתולים קיבלו את פנינו ללא הפתעות מטרידות. השכנה וילדיה נכנסו יום יום לטפל בהם, להאכיל אותם ולנקות את ארגז הצרכים שלהם, והכל עבר חלק, לשם שינוי.

מה שכן - אי אפשר בלי תקלות - המזגן בחדר השינה שלנו לא קירר. והוא חדש לגמרי (אולי חודשיים)...........

כיון שהיתה זו שעת לילה מאוחרת, פשוט הלכנו לישון בחדר של בני, שם עבד המזגן באופן תקין, והתקשרנו למתקין דבר ראשון בבוקר. 

לשמחתנו ולהפתעתנו הוא הגיע מיד, ואז התברר שבזמן שנעדרנו עשתה חברת החשמל עבודות באזור שלנו, והם.....הפכו את הפאזות בלי ליידע את התושבים. בשיחה עם שכן, התברר שאצלו כל המזגנים לא עבדו בעקבות עבודות התחזוקה האלה.

למזלנו ברגע שאיש המזגנים הבין שזו הבעייה, הוא סידר את העניין מיד. אבל באיזו חוצפה עושה חברת החשמל דבר כזה (שעולה לכל התושבים כסף ודאגה ועצבים)....לא ברור. 

הערב אנחנו מוזמנים לבתי וחתני לארוחת ערב חג. 

זו הפעם הראשונה שהם מארחים בביתם לערב חג, וגם אמו של חתני תהיה שם, כמו גם אחותו הגדולה עם משפחתה. 

שמחנו מאד כשהתברר שהם מארחים. זה היה רעיון של חתני, שאוהב מאד לארח.

לשאלתנו איך אפשר לעזור, התבקשנו להביא קינוח, אז ממש ברגעים אלה מכין T גם עוגת דבש וגם עוגת גבינת שמנת עם פטל אדום (הוא רצה אוכמניות, אבל בדיאטת ה-DAY TWO שלי פטל אדום מקבל ציון גבוה יותר -B - מאשר אוכמניות, שמקבלות C). 

לא נותר לי אלא לאחל לעצמי ולכולם שנה טובה, טובה יותר מקודמתה אם אפשר.

הרבה בריאות, ואם אפשר אז גם קצת נחת מהחיים, מהמשפחה, מהחברים, מהעבודה, כל אחד מעצמו

שנה טובה וחג שמח 

בסופו של דבר הכל עניין של מינונים.

כמה שטוב לי שהורי כאן, כמה שכיף לי עם הנכדים - בסוף אני מרגישה שדי, מספיק. 

רוצה את השקט שלי בחזרה.

ברביעי בערב בתי הביאה את חכמוד ונשמותק כבר ישנים. עזרנו לה להרים אותם ולקחת אותם מהרכב למיטות. 

כולנו ישנו טוב בלילה (למעט כמה צעקות חלום מתוך שינה של נשמותק, אבל הצלחנו להירדם בחזרה מייד).

בבוקר הם קמו במצב רוח נהדר, התפנקנו כרגיל קצת במיטה ואז קמנו והתחלנו את שיגרת הבוקר. 

T הכין להם שוקו - שכלל כמובן את הטקס של להושיב אותם על השיש, לאפשר לכל אחד מהם לבחור כוס, למלא אותה בשוקוליט בעצמם, ואז להוסיף מים וחלב.....

ומשום מה נשמותק החליט שחכמוד קיבל את הכוס שלו. 

ניסינו להסביר לו שהוא טועה, ובינתיים חכמוד כבר שתה וסיים את השוקו שלו כך שהויכוח לא היה רלוונטי. 

נשמותק נכנס לפוזת "הילד הכועס" שהוא כל כך אוהב לעשות בזמן האחרון, זה בערך ככה אבל יותר יפה ויותר חמוד: 

ואני הבנתי שאין הרבה מה לעשות.

להכין לו שוקו חדש לא היינו מוכנים, כי ההתעקשות שלו היתה מיותרת וסתמית.

להחליף ביניהם היה בלתי אפשרי כי חכמוד כבר שתה את כל השוקו שלו.

אמרתי בנחת שאני מבינה שהוא לא מאמין לנו, אבל שאין לנו הרבה מה לעשות.

אחרי דקה הוא אמר לי: "זה לא השוקו שלי, אבל לא נורא, אני אשתה את השוקו של חכמוד" ובכך הוריד את עצמו מהעץ אליו עלה, והכל בא על מקומו בשלום. 

אחרי השוקו נסענו איתם לסופר. כדי לחסוך זמן התפצלנו, כל אחד מאיתנו לקח עגלה (עם ילד) וכך תקתקנו מהר את הקניות, תוך כדי שאנחנו נפגשים זה עם זה מדי פעם במעברים. כמובן ש-T קנה להם גם מתנות (יש בסופר הזה כל מיני צעצועים וכלי כתיבה ודברים די נחמדים). 

בבית הגשנו להם ארוחת בוקר, ואפשר לומר שמרגע זה ואילך הם פחות או יותר לא הפסיקו לאכול. אחרי הארוחה (שכללה לחמניה עם קוטג' ומלפפונים), הם אכלו גם יוגורט, ואחרי כן גם מילקי. וכשהורי הגיעו (כן, הם הגיעו במונית, הייתי מאד גאה בהם) הגשתי ענבים והם אכלו גם מהענבים. 

כשהגיעה שעת ארוחת הצהריים הם לא היו רעבים, אבל קצת אחרי כן פתאום כן בא להם לאכול מהפסטה ברוטב בולונייז, ומהמרק הצח עם האטריות.....

וכשבאיזשהו שלב עליתי לנוח קצת (אחרי שהורי נסעו) והם נשארו עם T בסלון, הוא גם הגיש להם לבקשתם עוד מרק, וגם גלידה. 

לא היה להם מצב רוח למשחקים כל כך, למרות שכן שיחקנו בקופים הנופלים, וחכמוד ממש הצטיין בשליפת המקלות בלי להפיל כמעט קופים. אמא שלי הגיעה שנייה ואני הפסדתי.

זה היה יום של סרטים וספרים. 

בהתחלה הם ראו בפעם המי יודע כמה בייבי בוס (באנגלית) - אגב ממליצה בחום. 

אחר כך עשינו מרתון של "פטר והזאב" - קודם קראנו בספר (ועשינו את קולות המוסיקה השונים בעצמנו)

אחר כך שמענו את הדיסק בעברית, ולבסוף צפינו בסרט DVD בגרסה קצת הזויה (גרמנית, נדמה לי) שהם מצאו בתחתית המגירה בסלון....

האמת שחשבתי לקחת רעיון מקורדליה ולהמחיז איתם את הסיפור ולצלם את זה בוידאו....אבל מידת הסבלנות שהיתה להם ביום חמישי היתה כזו שהחלטתי לגנוז את הרעיון הזה ליום אחר. 

אחר כך הם צפו בפיטר פן - אמנם בסרט המקורי של דיסני אבל בגירסה יפנית שהביאה פעם כלתי. מסתבר שכאשר מכירים את הסיפור ואוהבים אותו, לא ממש משנה אם מבינים את השפה או לא. 

בסוף הקראתי להם כמה סיפורים (בעיקר של ג'וליה דונלדסון) בזה אחר זה......וקצת לפני שחתני הגיע לקחת אותם (בסביבות שש בערב) התחלתי את "הסיפור שלא נגמר" מאת מיכאל אנדה, 

שלדעתי מתאים לילדים גדולים יותר, אבל בתי אמרה שהם כבר ראו את הסרט ומאד אהבו אותו, אז החלטתי לנסות. ממילא זה יהיה בהמשכים...........

אחרי שהם הלכו וגם התקלחתי והחלפתי בגדים, פתאום בבת אחת הרגשתי שאני עצבנית. 

כנראה שבכל זאת כל השבוע הזה התיש אותי, היום הזה היה יום ארוך במיוחד - בדרך כלל בתי אוספת אותם בשלוש, אבל בימי חמישי היא עובדת עד מאוחר ולכן חתני הגיע כשסיים את העבודה - והביקור של הורי, עד כמה ששמחתי שהם הגיעו, היה קצת מעצבן. 

אמא שלי היתה על קוצים ללכת מרגע שהם הגיעו. בדיעבד התברר שאחי אמר שיאסוף אותם ממני כשיסיים לעבוד, אם הם עדיין יהיו אצלי, והיה לה כל כך חשוב ללכת לפני שהוא מסיים, כדי לא להטריח אותו, שהיא לא הצליחה ליהנות מהביקור עם הנינים בכלל. 

אבא שלי לא הצליח לזרום עם העבודה שהנינים רוצים בעיקר לראות סרטים ולשמוע סיפורים, הוא תכנן לשחק איתם משחקי קופסא או קלפים או לבנות בלגו, ומה לעשות שהם לא היו במצב רוח לכך באותו היום? 

בקיצור מצאתי את עצמי לא רגועה בשמונה בערב, בעוד T מספר לי משהו על העבודה שלו.....והרגשתי שאני עומדת להתפרץ.

כשסיים משפט, אמרתי לו פתאום, "אני מרגישה שאני עצבנית, אולי נלך לים?" והוא מייד קלט אותי והסכים. 

יצאנו בלי לתכנן כל כך לאן, ומצאנו את עצמנו בחוף הרצליה. 

בלי להזמין מקום מראש הצלחנו למצוא שולחן ב"ים 7" בחוץ, בדשא, מול היום. זה כל מה שרציתי. לשבת מול הים, לאכול משהו, לשתות משהו, להרגע.

בלי לתכנן, כך בעצם חגגנו את יום הנישואים שלנו.

נרגעתי. 

חזרנו הביתה.

ששי עבר עלינו ברוגע, וגם היינו מוזמנים לאחי וגיסתי בערב אז אפילו לא בישלנו. 

גם היום היה שקט ושגרתי. חדר כושר בבוקר וישיבה בצל בקאנטרי עם חברים, ארוחת צהריים לבד בבית וסייסטה כמו שצריך אחריה......

בתי וחתני עם הנכדים טסו לקוס הבוקר, וכבר הודיעו שהגיעו והמלון נהדר.......

מצפה לשבוע רגוע ונעים. 

וגם כאן