יוצאת לדרך חדשה

יום רביעי אחר הצהריים הוא יום הניקיון אצלנו בבית.

אף אחד לא בא אלינו ביום הזה, וגם בתי יודעת שזה לא יום שאפשר להפקיד בידינו את הנכדים. 

השהייה בתחושות האיכס עשתה את שלה, כרגיל, ונרגעתי.

הפעם גם הסכמתי לחוש ולהרגיש את העצב ואת החרטה ואת הבלבול ואת הכעס וגם דיברתי על זה. 

חלמתי חלום נוראי בלילה, וגם אותו סיפרתי ל-T. ממש הסכמתי להתבוסס בתוך האיכס - הלכתי עם זה עד הסוף.

דיברתי עם T, בכיתי - ממש בכיתי.

למחרת גם דיברתי עם בתי בטלפון. וגם איתה הייתי לגמרי גלויה, וגם איתה בכיתי. היה לי קל יותר לדבר איתה לבד, בלי בעלה. והיא גם דיברה איתי שוב על הזווית שלה והזווית של בעלה.

היה לה חשוב שנשמע אותם, שנראה את ההשפעה של המצב עליהם - והיא ממש לא התכוונה כמובן לגרום לי לכזו סערת רגשות. והיא גם לא התכוונה שנזרוק את החיילת ונגמור את כל העניין. ברור לה שאין מה לדבר על זה כרגע.

אבל היא עדיין דואגת לנו, ומבקשת שנהיה זהירים וקשובים לכל סימן חשוד בהתנהגותה. 

היא טענה שהסנקציות והאולטימאטומים ששמענו מבעלה הם לא אמיתיים ושהוא באמת דיבר מתוך המצוקה שלו וככה זה יצא. נראה אם זה נכון. 

היא אמרה משהו מאד מעניין - שכבר חשדתי בעצמי אבל היא אישררה את הרגשתי: שבעצם אנחנו עבורו קצת כמו שאנחנו עבור החיילת. הוא הגיע מבית בו האבא עשה להם כל החיים מניפולציות רגשיות, הוא (האבא) לגמרי לא בריא בנפשו וחי על כדורים (שלא תמיד מצליחים לאזן את מצבי רוחו), הוא עצמו חשש מאד שזה עובר בתורשה - שזו גם אופציה, האמת, למרות שכרגע נראה שהכל בסדר. יש לו מצבי רוח אבל לא דומה בכלל לאביו. הוא מעולם לא יכול היה לסמוך על אביו, שהבטיח דברים ואז חזר בו, שאיים כל הזמן, שכבר שנים לא מדבר לא עם חתני ולא עם אחותו הגדולה. 

ובאמת הוא היה מאד חשדן בשנים הראשונות ביחסו אלינו, ולקח זמן עד שנפתח אלינו ועד שהבין שאנחנו שם בשבילו ובשביל ילדיו תמיד וללא תנאי. 

הייתי חושבת שאם זה כך הוא ישמח שאנחנו עושים משהו דומה למישהו שנזקק לזה - אבל לא, הוא מגיב מהבטן, מהאינסטינקט הילדי - מישהי לוקחת לו עכשיו את הצומי שהוא כל כך זקוק לו ושהוא כל כך התרגל אליו.

אז צדקה צופה מן הצד בתגובתה - העניין הזה גם יחנך אותם קצת, את בתי ואת חתני. ואנחנו מצדנו ננסה להגביר את הצומי אליהם ואל ילדיהם, אולי הם יירגעו קצת במחיצתה עם הזמן.

החיילת חזרה מסופ"ש ארוך בבסיס עדיין במצב רוח טוב, מתעוררת בזמן, מסדרת את החדר, מכבסת לעצמה, מתכננת פעילויות. היא בעצמה אמרה שהשיחה איתנו (היא קראה לזה ריב) עשתה לה ממש טוב. 

היא אמורה לעבור לתל השומר תוך חודש להיות צלמת צבאית - וכבר הצהירה,שהיא תישן בבית החייל ברמת גן במהלך השבוע ותגיע רק בסופי שבוע לכאן. אם זה נכון (הרי כל תכנית היא בסיס לשינוי, בעיקר אצלה) אז יהיה כאן יותר רגוע. 

עדיין יש את הבעייה של המפגשים עם בתי וחתני אבל נחכה ונראה איך זה יהיה. בינתיים לששי הקרוב הזמנתי גם את משפחתו של אחי, אותם בתי וחתני מאד אוהבים, והם מצידם מאד התחברו לחיילת - אז זה אמור לעזור. סוג של חיץ.

נקווה לטוב.

מחר אני מנסה עוזרת חדשה, ובשלב ראשון ביקשתי מהעוזרת שלי רק לא להגיע השבוע, עדיין לא לתמיד. מקווה שגם זה יהיה טוב. 

מקווה שהכל יהיה טוב.

וגם כאן כמובן

ארוחת הערב האינטימית בה נכחו רק T ואני, בתי וחתני ושני הנכדים - עברה בנעימים בהתחלה.

T אפילו הגדיל לעשות ולא הכין יותר מדי אוכל, וראו זה פלא - היה גם ככה מעל ומעבר.

באיזשהו שלב עברנו לשבת בגינה, היה מאד נעים ואפילו היתושים עשו עמנו חסד והדירו את רגליהם לשם שינוי.

בהתחלה עדכנו אותם לגבי ההתפתחויות האחרונות עם החיילת. אחר כך ביקשנו לשמוע מה יש להם לומר.

התברר שלכל אחד מהם מפריעים דברים בצורה קצת אחרת.

באופן כללי קשה להם שנכנסה מישהי זרה לאינטימיות של המשפחה, ופחות נעים להם להיות איתנו כשהיא בסביבה.

לשניהם, למשל הפריע שהבאנו אותה איתנו לחתונה המשפחתית, ושניהם טענו שהיינו יותר איתה מאשר איתם.

לבתי באמת בעיקר קשה לראות אצלנו בבית ובאירועים משפחתיים מישהי שכל כך דומה למטופלים שלה. היא גם חוששת ממנה. חוששת עלינו וחוששת על עצמה ועל משפחתה. אולי לא מהתקפה עם גרזן בלילה (דימוי שאני נתתי) למרות שגם דברים כאלה עלולים לקרות, אבל היא בהחלט חיה בחרדה מסוימת מעצם העובדה שבחורה כזאת נכנסה לנו לחיים.

היא מצד אחד מאד מאד מעריכה את הדבר הזה שלקחנו על עצמנו, ומצד שני זה קשה לה, כמו שהיא כבר אמרה. היא אמרה בכנות שכאשר ידעה שהם באים אלינו והיא לא תהיה כי היא סוגרת שבת, היא ממש חשה הקלה ושמחה. זה כאב לי לשמוע כי היא צודקת, אנחנו הכנסנו את זה לחיינו וגם בדרך כלשהי לחייה, ובכך חשפנו את עצמנו לסיכונים שונים ובדרך ישירה גם אותם. אני לא רואה מה אפשר לעשות עם זה כרגע - אבל אני עוד צריכה לעכל את זה וללבן את זה יחד עם T.

חתני היה הרבה יותר בוטה.

הוא אמר מצד אחד ש"הבחורה הזאת לא באה לי טוב", ולא בא לו להיות איתה בארוחות ערב ובאירועים משפחתיים. הוא הכריז שהוא בורר את החברים שלו בקפידה ובחיים לא היה בוחר מישהי כמוה והוא מעדיף לא להיות היכן שהיא נמצאת.

כמובן שאמרנו שאנחנו מבינים את זה אבל לא בחרנו אותה כחברה ולא לקחנו חיילת בודדה הביתה כדי לשמח את עצמנו ואת משפחתנו, אלא כדי לתרום למישהו שגורלו לא שפר כגורלנו.

ואז הוא הפך את הכל והתחיל לדבר על איך בעצם השהייה אצלנו תגרום לה נזק, כי זה לא ישנה אצלה שום דבר ובסוף השנתיים היא תצא מכאן ורק תהיה עוד יותר מתוסכלת כי היא לא יכולה לבנות לעצמה חיים כמו שיש לנו כאן.

מעבר לעובדה שעצוב לי שלא נעים לו להיות כאן כשהיא נמצאת, לא יכולתי להתייחס יותר מדי ברצינות לאמירות שלו. ראשית - אין לו מושג על מה הוא מדבר, בכל הקשור למה יעשה לה טוב. אין לו מושג מה התקופה שהיא תחיה כאן תעשה לנקודת הראות שלה על החיים וליכולות שלה לבנות לעצמה חיים טובים יותר. גם לנו אין מושג אבל אנשי מקצוע שהתייעצנו איתם טוענים ההיפך ממנו.

שנית, אני מאד מצטערת שהיא לא באה לו טוב - אבל זה לא שיקול כרגע מבחינתנו. אז נכון, היתה לנו עקומת למידה בכל הקשור להתייחסות אליה ולכמות תשומת הלב שהיא שאבה מאיתנו - אבל נראה לי שעכשיו זה התאזן ואנחנו יותר מודעים לדברים שלא שמנו לב אליהם בהתחלה. אבל אנחנו לא נבטל את כל העניין רק בגלל שהיא לא באה לו טוב. איכשהו כולנו נצטרך ללמוד להסתדר עם זה.

אבל אז לא ממש ישנתי בלילה, והיה לי סיוט נוראי שקשור לבתי ובני.

והסתובבתי עם מועקה מאד גדולה כל היום, וגם עכשיו.

באיזשהו שלב שדיברנו על זה, T ואני, פרצתי בבכי ממושך ולא יכולתי להרגע.

פתאום כל החששות שהיו לי לפני שלקחנו אותה ובתקופה הראשונה - צפו מחדש, מתוך תחושה שפגעתי בהרמוניה המשפחתית ואין לי דרך חזרה. אם אשאיר אותה - אמשיך לפגוע בבתי (ההתייחסות של חתני לא פחות חשובה אבל הצורה בה התבטא - סוג של אולטימטום "אם היא תהיה כאן אני לא אגיע עם אשתי והילדים" גורם לי להחשיב אותו פחות כרגע), ואם אנסה לבטל את כל העניין - אפגע בחיילת.

כרגע אני שוהה כהרגלי עם האיכס, עם המועקה, עם החרטות, עם ה"לולא הייתי מסכימה מלכתחילה", עם ה"הייתי צריכה להתעקש על חייל מחו"ל שכל הבדידות שלו נובעת אך ורק מהעובדה שמשפחתו בחו"ל" או לפחות קרבי שמגיע פעם בשבועיים או משהו כזה .....עם "הייתי צריכה יותר הדרגתיות, בהתחלה רק ארוחות, רק עזרה עם כביסה, בלי לינה..." עם ה"בדיוק בגלל זה כל השנים סרבתי לאמץ ילד או לקחת אומנה..." אין בזה טעם. את הנעשה אין להשיב. עכשיו צריכים לראות מה עושים הלאה. וכרגע עוד לא עושים כלום. שוהים עם זה.

רע לי, ממש רע לי - ולא ברור אם זה רק סובייקטיבי או שבאמת נוצר כאן מצב בלתי אפשרי....אוף. 

וגם כאן כמובן