בדרך כלל אני לא מתייחסת לנושא החם אבל ראיתי בתגובות בפוסט של קנקן התה שזה הנושא השבוע, ויש לי מה לומר על העניין הזה.
בילדותי היתה לי חתולה למשך זמן קצר, כשאחי נולד, אבל היא נגנבה (על ידי ילדים של שכנים) ומשום מה הורי לא התעקשו לקחת אותה בחזרה, אז לא יצא לי באמת להבין מה זה לגדל חתול בבית.
בשנים שאחרי כן היו לי שלושה כלבים.
שניים מהם כאשר עוד גרתי בבית הורי (וכמה שהבטחתי שאטפל בהם כמובן שרוב העול נפל על הורי!) ואחת לאחר ש-T ואני התחתנו.
C בעצם היתה מתנה לחתונה. בפועל היא היתה בתנו הבכורה. בזכותה הפכנו מייד למשפחה. היא ישנה איתנו במיטה, גם כאשר גדלה למימדיה הסופיים (היא ישנה באמצע ביננו ושנינו חיבקנו אותה, אחד מכל צד). מייד היתה מישהי שהיתה זקוקה לטיפולנו וטיפוחנו. מייד היתה מישהי שהיינו צריכים לקום בבוקר כדי להוריד אותה, ולחזור מייד הביתה מהעבודה, ולהאכיל ולקחת לחיסונים ולטייל ולשמור על כושר וגם לחנך.
פעמיים היא המליטה ויצא לנו לחוות גם את האושר של הלידה וגידול ראשוני של הגורים, וזכינו להכיר את המסירות האמהית שלה עוד לפני שהפכנו להורים בעצמנו.
ילדינו נולדו כבר למציאות של חיית מחמד בבית, ולמדו לאהוב חיות מיומם הראשון.
אבל היו גם קשיים. כאשר יש תינוקות בבית וצריך לטייל עם הכלבה בכל מזג אוויר בחורף ובקיץ, כאשר T נלחם בלבנון ונאלצתי להתמודד לבד עם הטיפול בתינוקת בת 3 חודשים וגם לטפל בכלבה.
כאשר חברים של הילדים התחילו להגיע לבקר אצלנו והכלבה החליטה שהיא בעצם כלבת שמירה ומנעה מהם לגעת בצעצועים של ילדינו, חושפת שיניים ומפחידה אותם....ונובחת ללא לאות אם סגרנו אותה בחדר למהלך הביקור....וכנ"ל לגבי עוזרת הבית. והשכנים שהתלוננו בלי הרף על הנביחות...
משהו קרה לה בבגרותה ולא ניתן היה להרגיע אותה.
כאשר סיימה את חייה, בכינו בכי מר וממושך, אבל לא יכלנו להביא עצמנו להתחיל מחדש עם כלב אחר.
גם רגשית זה היה קשה מדי, וגם פיסית הרגשנו שהספיק לנו.
אבל הילדים לא הרפו, וביקשו חיית מחמד. הם כבר היו בבית ספר יסודי ופיתחו רצונות משלהם וביקשו וביקשו....אז כאשר החתולה של חברים שלנו המליטה, החלטנו לקחת גור אחד.
מבחינה מעשית המחשבה היתה שהרבה יותר קל לטפל בחתול מאשר בכלב. בעיקר לא צריך לרדת איתו כמה פעמים ביום. הוא עושה את צרכיו בארגז חול שאותו מנקים/מרוקנים ובזה סוגרים עניין.
מבחינה רגשית המחשבה היתה שבאמת חשוב, מצד אחד, שילדינו ימשיכו לגדול עם חיית מחמד - לא יפחדו מחיות, ילמדו להתחשב בהם ולפנק אותם ובהמשך גם לטפל בהם בעצמם....וגם האמת היא שהייתי בטוחה שלא אקשר נפשית לחתול כמו לכלב, וכשיגיע יומו להחזיר נשמתו לבורא, זה לא יכאב כמו שכאב לאבד את כלבתנו האהובה.
החיסרון הברור היה, לדעתנו, שחתול לא מחזיר אהבה כמו כלב. הוא טיפוס אגוצנטרי שמתחשב רק בעצמו, ולא ניתן לפתח עמו מערכת יחסים כמו עם כלב.
ובאמת בשנה הראשונה בחייו של P החתול הכל התברר כנכון. הבן אומנם פחד ממנו קצת בהתחלה אבל התרגל מהר מאד. הבת התאהבה מייד. T גם הוא התאהב מייד - חובה לציין כאן ש-T אוהב בעלי חיים ובעיקר בעלי חיים (וילדים) אוהבים את T. יש לו את זה. ואני שמרתי על ריחוק.
הטיפול הפיסי היה פשוט, יחסית, אוכל והחלפת חול בארגז. פעם בשנה חיסון וזהו, פחות או יותר. באיזשהו שלב הגיעה מכת הפרעושים, שלימדה אותנו שחובה לטפל יסודית בשוטף גם בנושא הזה, וה"דובדבן" היה כאשר גילינו שאם מחזיקים חתול לא מסורס בבית אז...הוא הורס את הבית. הוא "מרסס" כל חלקה טובה והריח....טוב, אפשר למות מזה! בצער רב סירסנו אותו, ותוך כמה שבועות הנזקים נעלמו (יחד עם ההורמונים שלו) אבל האופי הזכרי שלו נשאר....P לא היה חתול טיפוסי. הוא היה "חתול שמירה". הוא אהב מעט מאד אנשים מחוץ למשפחה (אותנו הוא אהב ללא סייג) ואת מי שלא אהב מייד הפך לחשוד. ולחשודים צריך לארוב....ועל חשודים צריך להסתער....בקיצור, גם P כמו C היה צריך להיסגר בחדר כאשר בא מישהו הביתה....אבל לפחות הוא לא נבח 
.
עם השנים נקשרתי גם אני אליו, בניגוד לרצוני, והוא הפך בעל כורחי לחלק אהוב ובלתי נפרד מהמשפחה. כאשר הוא נעלם יום אחד, חיפשנו אותו שלושה ימים ושלושה לילות (ובתי בכתה בכי תמרורים במהלך כל שלושת הימים) עד שבמקרה מצאנו אותו באמצע הלילה במהלך חיפושינו, מסתתר במגרש החנייה של הבניין שלידנו (אבל מעבר לגדר, בניין שבפועל היה ברחוב הסמוך).
כאשר P היה בן 4, התבקשנו לשמור למשך חודש על אמו החתולה, בעת שבעליה נסעו לחו"ל. בימים הראשונים היתה חשדנות ואיבה בין הבן לאמו, שכבר לא זכרו ולא הכירו זה את זו. אבל אחרי מספר ימים החלה מערכת יחסים חמה וידידותית ביניהם, ובסוף החודש כאשר היא הוחזרה לביתה, הבנו שלא טוב היות החתול לבדו ולקחנו חתול נוסף.
מהרגע הראשון התייחס P ל-G כאבא לבנו. הוא נתן לו זכות קדימה בצלחת האוכל, ליקק אותו וטיפח אותו ושיחק איתו ופינה לו מקום בכל פעם שהגור הקטן והחוצפן רצה לשבת דווקא היכן ש-P ישב. מהר מאד התברר ש-G הוא ממש לא חתול ככל החתולים. הוא בכלל לא ידע שהוא חתול, או לפחות הוא לא ידע שאנחנו לא חתולים. זו היתה הפעם הראשונה שראינו חתול שנותן ודורש אהבה. חתול שמחובר אלינו בחבל הטבור. חתול שבא כאשר קוראים לו. חתול שחדר לנו לתוך הנשמה. ובעקבותיו למד גם P להתמתן ולהתפנק יותר, לתת ולקבל אהבה יותר מהרגיל.
G לא היה גזעי ולא היה יפה. היה לו ראש קטן ואזניים משונות משוננות, וגוף ארוך ושמן וחסר פרופורציה.
הוא ישן עלינו בלילות, מצץ לנו את חולצת הפיג'מה (או חולצה כלשהי, גם כאשר ישב עלינו בסלון מול הטלוויזיה) ועיסה אותנו בכפותיו תוך כדי גרגור חזק. הוא חילק את אהבתו גם בין כל בני המשפחה וגם לחברים שהגיעו לבקר. היה עושה "נאגחות" של חיבה וגם מנסה לשתות לכולם את המים (דוחף ראש לכוס או דוחף כף ומלקק), גונב אוכל מהשולחן או השיש אם לא שמנו לב....ממש "ילד שובב".
P חי באושר ועושר עד גיל 18.5
G חלה בסכרת בגיל 15, התחלנו לתת לו זריקות אינסולין פעמיים ביום והוא התאושש וחזר לחיים טובים עד גיל 17.5
כמה חודשים לאחר מותו של P החלטנו להביא חבר ל-G, שכבר היה מבוגר אבל טרם אובחן בסכרת.
הפעם החלטנו ללכת על חתול גזעי, וגילינו גזע שלא הכרנו קודם - סקוטי קצר שיער שמוט אוזניים. הוא נראה ככה:
זה היה הדבר הכי מתוק שראינו בחיינו. בכלל לא נראה כמו חתול. וכמו שהוא נראה חמודי כזה כך גם האופי שלו.
אצל D לא היה זכר לתוקפנות של P. הוא היה עדין, סקרן, ידידותי אבל לא קרציה. זה חתול שמבקש את קרבתך אבל לא מתעלק עליך.
חתול שלא גונב אוכל מהשיש או מהשולחן, שלא דוחף כפותיו לתוך כוס המים שלך. משהו לא מהעולם הזה.
בהתחלה G לא התייחס אליו כמעט, אבל בדיעבד התברר שזה היה בגלל המחלה שכבר פשתה בו.
אחרי שהתאושש בעקבות זריקות האינסולין, הם התחילו לשחק ולהתלקק כמו ש-G ו-P עשו כל השנים.
הכאב הגדול בא לנו כאשר G נפטר. נכון, היה לנו כבר את D לאהוב ולהתנחם בו, אבל חתול כמו G לא היה ולא יהיה.
עד היום אנחנו לא מפסיקים להיזכר בו, לספר עליו סיפורים, והדמעות חונקות את הגרון.
זמן קצר מאד אחרי שהוא נפטר החלטנו שאנחנו צריכים להביא חברה גם ל-D. וגם לנו, איזשהו ניחום נוסף על מותו של G.
שוב חיפשנו חתול מהגזע של D, והפעם מצאנו חתולה. אביה סקוטי קצר שיער שמוט אזניים אבל אמה בריטית קצרת שיער, עם אזניים זקופות.
חלק מהגורים יצאו עם אזניים זקופות וחלק עם אזניים שמוטות. הלכנו על השמוט.
יותר קטנה מ-D, יותר בהירה ממנו, עיניה חומות ופרוותה ורדרדה-אפורה....L הבינה כנראה מייד את געגועי ל-G ושיחקה את תפקיד הגורה המפונקת הזקוקה לאמא.....היא שיחקה את התפקיד כמעט שנה שלמה, עד שעברה להתנהגות הרגילה של הגזע - מחפשת את קרבתנו אבל בלי להתעלק.
בשנה הראשונה היא ישבה עלי, ישנה לידי, עשתה כאילו היא מפחדת לרדת לבד במדרגות כאשר הייתי בסביבה כדי שארים אותה על הידיים....ממש הושיטה כפותיה במעלה רגליי כדי שארים אותה, כמו ילדה קטנה. כשלא הייתי בסביבה לא היתה לה שום בעייה לרדת לבד במדרגות. היא ריפאה את לבי הפצוע המתגעגע ל-G. היא ו-D נכנסו מייד לשגרת חיים יחד כאח ואחות מאומצים.
אז היום אחרי 3 כלבים ו 4 חתולים (טוב, 5 אם לספור את זאת שהיתה לי בגיל 5) אני יכולה לומר בוודאות שאני אוהבת את שניהם,
שאני נקשרת נפשית ורגשית גם לאלה וגם לאלה, וכך גם T וכל המשפחה
ובכלל פיתחתי תיאוריה קטנה, שלפיה ברגע שאנחנו מטפלים בבעל חיים כלשהו (לצורך הדוגמא אני נותנת אפילו ג'וק) אנחנו נתקשר אליו רגשית......
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
שתן) שאחד החתולים החליט שהוא חייב להשאיר לכבודנו באמצע הממ"ד.