יוצאת לדרך חדשה

בסופו של דבר דיברתי עם החנות ביום ששי וביקשתי בכל זאת מאשת המכירות למצוא לנו פתרון להעלאת הכורסא לקומת השינה. עשיתי זאת בנינוחות ובנועם, והיא הבטיחה תשובה ביום ראשון.

היום התקשרו סבלים ישירות אל T ותיאמו איתו לאחר הצהריים, והפלא ופלא - לא היתה להם שום בעייה להעלות את הכורסא וגם לקחת את הסכום שסוכם מראש: 150 ש"ח.

בדיעבד התברר שביום חמישי הכורסא נשלחה אלינו באמצעות הובלה של איקיאה - שידוע שהשירות והיחס שלהם וגם העמידה בזמנים שלהם ממש גרועים! - בעוד שהסבלים שהגיעו היום עובדים קבוע עם עמינח. כל האווירה היתה אחרת, והם גם זכו לפינוק בצורת שתייה כבקשתם (קפה הפוך, תה ירוק, נסטי...).

סוף טוב הכל טוב. 

סוף השבוע עבר בנעימים, היינו לבד - בתי ומשפחתה היו מוזמנים ליום הולדתה של גיסתה הצעירה - נהנינו זה מזה ומהכורסא החדשה, התעמלנו בקאנטרי וגם יצאנו להליכות ביחד.

ורציתי לציין ששמתי לב ש-T עושה יותר ויותר דברים - קטנים אולי, אבל מבחינתי זה משמעותי - כדי לפנק אותי.

דברים קטנים כמו להרתיח לי את המים בקומקום או להכין לי קפה. לקחת את השעון שלי להחלפת סוללה ואז לנסוע במיוחד כדי להחזיר אותו.

תמיד הוא היה מהעושים, פחות מהמדברים, אבל לאחרונה זה הולך ומתרבה - וגורם לי להתמוגג מבפנים. 

אני מתקדמת יפה בספרו של שמי זרחין "אח שלי איוב" - שבאמת יש בו דברים מוזרים וסגנון כתיבה לעיתים מוזר - אבל נהנית מאד לקרוא בו. נראה אם הוא יצליח לגמור אותו כראוי. אחת החולשות של סופרים היא איך לסיים את הספר. 

אני מרגישה מאוכזבת כאשר הם משאירים יותר מדי קצוות פרומים ופתוחים, או לחילופין כאשר בסוף הם דוחסים את כל הפתרונות מהר מהר כאילו היה להם DEADLINE והם היו חייבים לסיים מהר (והרבה פעמים זה באמת המצב). 

בזמן שאני בהליכה או בחדר כושר אני אוהבת להקשיב להרצאות ברדיו (אלא אם אני הולכת עם T ואז אנחנו מדברים ביננו). בשבוע שעבר שמעתי סדרת הרצאות על אלבר קאמי שממש ריתקה אותי. זה היה ברדיו מהות החיים במסגרת תכניות תחת הכותרת רבות הדרכים, שם שמעתי גם את סדרת ההרצאות על יפן לפני נסיעתנו לשם.

ממש הצטערתי שהיו רק 5 הרצאות. דיברו על האיש, על חלק מספריו, על השקפת חייו - היה ממש מעניין. 

היום חזרנו שנינו לשגרת העבודה שלנו, הייעוץ (שלו) והאימון (שלי). 

כרגיל מתעלמת לחלוטין מענייני היום בארץ ובעולם - יש מספיק שמדברים על זה וגם מתלהמים על זה (מכל הצדדים ומכל הכיוונים) ואין צורך שאעשה זאת גם אני. אבל זה לא אומר שאני לא שומעת או שלא אכפת לי............לא יודעת מה יהיה....

שבוע טוב לנו ולכולנו

וגם כאן

סוף סוף חזר מזג האוויר לסְתָוִיוּתוֹ הנעימה - אמנם לא להרבה זמן, כי כבר צפויים לנו עוד ימים חמים עד סוף השבוע. 

קיבלתי את משקפי השמש החדשים (האופטיים) והם ממש מוצלחים. בעצתה של האופטומטריסטית השתמשתי בהם כמה ימים ווידאתי שהמספר נכון והכל מתאים - ואז אתמול הזמנתי גם זוג משקפי ראיה.

נהניתי מאד עם הנכדים ביום שני. גם לקחתי אותם לחוג השחייה השבועי, וגם הספקנו לקרוא שלושה פרקים מ"המסע אל האי אולי", ובינתיים נראה שהם מאד התחברו לסיפור.

היה איזה רגע שבו חכמוד אמר שהפרה השחרחורת קצת מפחידה אותו, ואז אמרתי "כן, גם אותי היא הפחידה כשקראו לי את הספר הזה כשהייתי קטנה" וזה מאד הלהיב אותם, שגם אני קראתי את אותו הספר כשהייתי קטנה, וגם אמא שלהם....

אתמול היה היום הראשון שבו T התחיל להרגיש טוב יותר ומפלס הכאב פחת. נראה לי שהוא כבר חשב לנסוע לרופא השיניים (בעפולה, כן?) שיבדוק אם הכל בסדר ולמה זה כואב כל כך, אבל אתמול הוא נרגע. דווקא הבוקר הכאב עלה קצת שוב.....אוף. 

עדיין לא יצרתי קשר עם אף מאמן/ת ואני תוהה מה עוצר אותי. 

דווקא כמאמנת אני מרגישה עכשיו מלאת השראה והכרת תודה. אני לא מחפשת להוסיף עוד מתאמנים בקליניקה כרגע, אבל לפני כשנה ומשהו התחלתי גם לאמן בהתכתבות דוא"ל - מן תהליך כזה שהתפתח וממש עובד יפה - והייתי שמחה מאד להרחיב את זה ולעבוד עם עוד מתאמנים בהתכתבות. 

התחלתי לקרוא את הספר "אח שלי איוב" של שמי זרחין, עליו אמרה המוכרת בסטימצקי ש"יש שאוהבים אותו ויש שממש לא" - בינתיים אני מתחברת. 

ממשיכה עם ההליכות לפנות ערב ואפילו הארכתי מעט את המסלול, ואני כולי מרוצה מעצמי על העניין הזה.

בני וכלתי מגיעים לביקור באמצע דצמבר ואני ממש מתחילה לספור לאחור את הימים ולהתרגש.....

גם בן דודי משיקגו אמור להגיע מתי שהוא עם בתו האמצעית, לביקור "לקראת בת מצווה" דומה לזה שהוא ערך עם בנו לפני שנתיים. 

אז זה, כמו שאומרים בגלי צה"ל - מה שקורה עכשיו. בא לי לכתוב "שבוע טוב" ואז נזכרתי שכבר יום רביעי ועוד מעט נגמר השבוע......

וגם כאן

כשבתי התקשרה לומר לי שהשבוע אין צורך שאאסוף את הנכדים ביום שני, כי אין שיעור שחיה וכל אחד מהם הולך לחבר, מצאתי את עצמי מתאכזבת.

היה לי כל כך כיף איתם בחמישי, ואז בששי שבת - שכבר ציפיתי להמשך.

מאד מוצא חן בעיני הפורמט החדש של יום חמישי. חכמוד הולך לחוג כדורגל ישר מהצהרון בבית הספר, אני אוספת את נשמותק מהגן, ויש לי זמן איכות אתו עד שאני לוקחת גם אותו לחוג כדורגל, ואז יש לי זמן איכות עם חכמוד, בזמן שממתינים שנשמותק יסיים.

השבוע חכמוד ואני שיחקנו קצת כדורגל ברחבה שליד המגרש, ואחר כך בארוחת ששי ערב הוא סיפר לכולם ש"אתם יודעים? סבתא בועטת ממש חזק! בשתי הרגליים! לימדתי אותה טוב מדי, כנראה, היא הכניסה לי 3 גולים! המזל שלי שהיא לא רצה כל כך טוב...."

תמיד אני משתדלת להביא איתי חטיף כלשהו לכדורגל, כי באיזשהו שלב מתעורר אצלם הרעב. השבוע הבאתי שקית של "חיטה מלאה תפוחה מצופה בדבש" שמצאתי בחנות התבלינים האהובה עלי ביישוב. לא ידעתי אם הם יאהבו את זה או לא, אבל כן ידעתי שזה מרגיש יותר בריא בעיני מחטיפים אחרים. 

בתכל'ס - זה היה "שלווה" - אם יש כאן מישהו מהמבוגרים שזוכרים מה זה. 

התגובה שלהם היתה מעניינת. נשמותק לא אהב את זה בכלל. חכמוד בהתחלה אמר שאינו אוהב, אבל הצעתי לחבר שלו, ואחרי שהחבר התחיל לבלוס את החטיף בכל פה, ניסה אותו חכמוד שוב - ופתאום זה היה לו "ממש טעים". 😋

בפעם הבאה אביא "פצפוצי כוסמין בטעם דבש" ונראה את התגובות (וליתר בטחון גם שקית של "דובונים" שאת זה נשמותק אוהב בטוח). 

בששי הם הגיעו לארוחה, וגם אחי הגיע עם גיסתי ואחייניתי הבכורה (הצעירה סגרה שבת בבסיס, בפעם האחרונה לפני שהיא משתחררת). T התעלה על עצמו עם האוכל, הכין קוסקוס מעולה (גיסתי לא יכלה להפסיק לאכול מזה), עוף מרוקאי עם שזיפים ומשמש מיובשים, פאי בשר, כרובית מקורמת בתנור וכל מיני סלטים. לקינוח הוא הכין פנקוטה חלומית.

אגב דווקא ביומיים/שלושה האחרונים אני מצליחה לשמור על התפריט בלי לזייף, וגם לצאת להליכות של 30-45 דקות לפנות ערב, ומגמת הירידה במשקל התחילה לחזור.........

כצפוי הנכדים ביקשו להישאר לישון אצלנו, אז הפינוק ההדדי המשיך גם בשבת בבוקר.

המשכתי לקרוא להם את "הסיפור שאינו נגמר". הפעם שניהם היו מרותקים לסיפור (לפעמים זה יותר מדי בשביל נשמותק, ספר בלי איורים בכלל), ואחרי ארוחת הבוקר הקפצנו אותם הביתה ונסענו להתעמל בקאנטרי. היה מעולה.

בששי בבוקר קבעתי לי תור לבדיקת ראייה. יש כאן ביישוב אופטומטריסטית ממש מעולה.

למה קבעתי?

פתאום התחיל לקרות לי משהו מוזר: לפעמים אני מרגישה שללא המשקפיים אני רואה טוב יותר מאשר איתם. רק למרחוק.

אחרי שזה קרה יותר מפעם אחת, זה נראה לי חשוד - והרמתי טלפון לקבוע תור.

הבדיקה - גם הממוחשבת וגם הקלינית - הראתה שזה נכון: בעין ימין ירד לי המספר (למרחוק) בחצי מספר, וכן ירד בחלקו המספר של הצילינדר.

"חחחח" צחקתי עם האופטומטריסטית: "יש יתרונות בלהזדקן" וזה נכון. זו לגמרי תופעה שמתרחשת כשמתבגרים.

בשלב ראשון הזמנתי לי משקפי שמש חדשים (כי ממילא רציתי להחליף מסגרת, הנוכחיים נתפסים לי בשיער כל הזמן), ונראה אם זה טוב ומתאים, ואז אחליט אם להחליף עדשות במשקפי הראייה או אקנה לי כבר גם מסגרת חדשה. 

וגם כאן