יוצאת לדרך חדשה

התאריך המשוער היה 12/3/1982. הוא היה מאד משוער כי המחזור שלי לא היה סדיר ולא באמת היה לי מושג מתי נכנסתי להריון. התחלנו לנסות לעשות תינוק כמה חודשים לפני המועד שבו רצינו בפועל כי סביבנו לכולם היו עם זה בעיות וחשבנו שזה ייקח זמן. לא הספקתי להגיד ג'ק רובינזון ונקלטתי. עד שהבנתי שזה הריון (ולא וירוס מעיים כלשהו שגורם לי להקאות ולבחילות הנוראיות) כבר הייתי בסוף החודש השני (אז לא ספרנו בשבועות....). לא היה אולטרא-סאונד, לא היה כלום פרט לבדיקת שתן (לאישור ההריון עצמו) ודם (פעם בחודש), ובחודש השלישי בדיקת דופלר - בו שמעתי בפעם הראשונה את הדופק "של העובר". לא היה לי מושג עד שהיא יצאה אם זה בן או בת. הייתי חיילת בקבע בממר"מ - את חודשי ההריון (והשירות) האחרונים שירתתי בבגדים אזרחיים.

החלטתי לצאת לחופשת לידה ב-8/3. רציתי לנוח, לכבס קצת, להיכנס למוד המתאים. זה היה ערב פורים והיינו מוזמנים למסיבה אצל חברתי נ'. התלבטתי אם ללכת או לא ללכת כי נ' גרה אז בקומה רביעית בלי מעלית וההריון היה כבר כבד עלי. אמנם עליתי רק 12 ק"ג בהריון הזה (בהריון הבא עליתי רק 9, ובסך הכל תמיד הרגשתי הרבה יותר טוב בהריון מאשר לא בהריון, מבחינת המראה החיצוני...) אבל בשלב הזה הוא כבר הכביד. 

בבוקר של ה-8/3 קבעתי יום כיף עם אמא ונסענו לדיזנגוף סנטר להסתובב. עוד לפני שנפגשתי איתה הרגשתי אותם. אחר כך הבנתי שאלו כבר היו צירים, אבל לי זה הרגיש כמו כאבי מחזור חלשים. סיפרתי לאמא והיא אמרה שהנה זה התחיל, וכשזה קרה לה זה לקח עוד שלושה ימים עד שיצאתי, אז אין לחץ.

בערב התקלחתי, הכנתי תיק, הכאבים האלה כבר באו לעיתים הרבה יותר קרובות. 

דיברנו עם גיסי ואשתו בטלפון, וכיון שבתם נולדה להם ברכב בדרך לבית היולדות, הם הלחיצו אותנו שנצא לדרך, לא נחכה לרגע האחרון. 

זה היה ערב גשום מאד של תחילת מרץ, לא היה לנו עם מי להשאיר את הכלבה אז לקחנו אותה איתנו בחיפושית הפולסווגן שהיתה לנו אז.

במהלך כל הערב, הלילה, והבוקר שלמחרת T יצא כל כמה שעות לרכב להוציא את הכלבה לטיול, לעשיית הצרכים, לפינוקים וליטופים וכמובן אוכל ומים היו לה באוטו.

שכבתי בחדר צירים, כך קראו לזה, רועדת (מקור? מהתרגשות?) סופרת את הרגעים בין ציר לציר. פתיחה לא היתה. אפידורל לא היה נהוג אז, וניתן רק בבתי חולים מסוימים. לפחות T יכול היה להיות איתי, מה שלא התאפשר אז בכל בתי היולדות. חיכינו.

שלחנו הודעת ביפר לאמא שאנחנו בדרך ליולדות. לא היה להם אז טלפון בבית. כן, פעם היה קשה להשיג טלפון בארץ. מצחיק לחשוב על זה עכשיו. אבי היה בחו"ל כל אותו החודש, תחילה בענייני עבודה ואחר כך - כשסבי נפטר - נשאר ללווייה ולשבעה. הוא לא היה בארץ כשנסענו לבית היולדות, ואמי החליטה להגיע לבד ללוות אותנו. היא לא נכנסה איתנו לחדר הלידה, וחיכתה בחוץ. הלילה עבר כך בין ציר לציר ובלי פתיחה, ובבוקר כשהגיע חמי, שהיה אז המנהל הרפואי של אחת מקופות החולים, הוא נחרד לגלות שכל כך הרבה שעות אני עם צירים, בלי פתיחה, ואף אחד לא מתייחס אלי. מייד הפעיל את השפעתו ומנהל המחלקה הגיע לבדוק אותי. זו היתה הפעם הראשונה שקיבלתי פרוטקציה (תוך מחאה רמה, אגב, מצדי) ומאז למדתי שיעור חשוב בעניין. בעניני רפואה, בעיקר חיים ומוות (ולידה זה חיים ומוות, לא רבים מודעים לזה) - לעולם לא סרבתי שוב לעזרה וקשרים. הוחלט לתת לי זריקת זירוז (לא יודעת אם כבר אז זה היה פיטוצין או "פיצוצים" כמו שחברתה של בתי קראה לזה), החלו צירי הלחץ (ובניגוד למה שמספרים - אותם לא אשכח לעולם!)....קיבלתי איזשהו טשטוש שלא עמעם את הכאב אבל בהחלט גרם לי לדבר שטויות (באיזשהו שלב זוכרת אותי צועקת שנראה לי שהתינוק עומד לצאת לי מהתחת.....מודה ומתוודה, לא שעתי היפה ביותר) וזוכרת שמנהל המחלקה אמר לי בנימוס "לא אומרים תחת, אומרים ישבן". לחצתי בחוזקה את היד שלו מצד אחד ואת היד של T מצד שני, והמיילדת שלפה את בתי היקרה, 2.680 ק"ג, שמרוב הלחץ של תעלת הלידה נראתה קצת כמו מלפפון וורוד אבל השפתיים.....השפתיים שלה היו שפתיו של T, שפתיה של אמא של T....משהו בשרני וחושני ומתוק - ושנינו התאהבנו בה באותו הרגע. 

זה היה בפורים, י"ד באדר (לא זוכרת אם באותה שנה היה אדר ב' או לא) ומאז כל השנים (עד שבגרה והתמרדה) חגגנו לה בפורים. 

זה היה היום שבו הפכתי לאמא. 

האצבעות דואבות, הצוואר תפוס - והלב מתרונן ושר

כבר שעתיים שאני יושבת כאן ומנגנת על הגיטרה את השירים שלי, 

אחרי שכבר שבועיים אני מעלה על מסמך word את כל המילים והאקורדים מבין הדפים המצהיבים הישנים בקלסר החום והמרופט בו צברתי במהלך השנים את כל שירי.

שלושים ושבעה שירים - וחוץ מאחד או שניים יש לי אקורדים לכולם, זוכרת אותם וזוכרת את המנגינה שלהם.

תחושה מופלאה של יצירה - זה שלי. אני כתבתי. אני הרגשתי ושפכתי על הנייר.

אני הלחנתי להם מנגינה. אני מנגנת. אני שרה.

וחלקם לא רעים בכלל. נכון פה ושם אילצתי איזה חרוז, ונכון - ברובם אין הרבה גיוון של סולמות ואקורדים. אבל מה? הם די יפים. 

הקול חלוד והאצבעות מחוסרות תרגול (וכבר שנים מחוסרות אותן שכבות עור עבות שפיתחתי בזמנו בעיקר בזכות הנגינה בצ'לו אבל גם בזכות הגיטרה). 

אבל אני מאושרת. 

גיליתי אותם מחדש, גיליתי את עצמי מחדש.

את האהבות, את האכזבות, את הטיולים על שפת הים, את הגעגועים - אותי. 

שירים שלי....חזרתם אלי

באימון השבוע דיברתי על המפגש שלי עם "מלכת הכיתה". 

כי מעבר לכך שהיא, ללא ספק, יצאה מלכה - אני מסתובבת כבר כמה ימים עם השאלה: מה זה הפער הזה בין איך שאנשים רואים אותי לבין איך שאני חווה את עצמי?  

איך אני מסתובבת בעולם במוד של "אני לא מספיק..."

לא מספיק טובה, לא מספיק חכמה, לא מספיק יוזמת, לא מספיק בטוחה, לא מספיק רזה, לא מספיק יפה, לא מספיק רגועה...לא מספיק טובה... וכו וכו וכו?

מתי זה התחיל? ולמה? 

והמאמן שואל אותי אם אנחנו מדברים על השוואות. ואני חושבת על זה קצת - לא, זה לא ממש השוואה. לפעמים כן, לפעמים אני יכולה - לדוגמא - לרצות להיות כמו... או להגיב כמו... או להראות כמו מישהו אחר....ספציפי. במקרה ספציפי בדוגמא ספציפית. אבל בכללי - אין צורך בהשוואה. "בלעתי" כנראה איזה סט של סטנדרטים (עם רף די גבוה כמובן) של מה אני מחשיבה כ"מספיק טוב" ובתחושה שלי אני לא מגיע אליו בהרבה תחומים. הרבה מדי תחומים.

ועוד משהו - בתחומים בהם אני כנראה כן הגעתי אליהם, אני בכלל לא מתייחסת. לוקחת כמובן מאליו או לא מחשיבה כתחום חשוב או שוכחת מזה בכלל. מה שנוכח הוא מה שחסר. אוף!

וכשאני מדברת על המפגש עם ה"מלכה", ומגיעה לרגע בו היא התחילה לשיר את השיר שלי - הוא שאל: איך הגבת? איך הרגשת? וסיפרתי לו איך תפסתי לה את היד וסיפרתי לה איך היא ריגשה אותי. והוא ציין - זה בזכות פריצת הדרך שהיתה לך בפעם הקודמת. לא ביטלת את שבחיה, לא מיהרת להחזיר לה מחמאה - רק ביטאת את התחושה שלך. נתת לה תוקף. הסכמת להביע את הרגש. לזה היתה לך גישה בזכות העבודה שעשית. 

וואלה, נכון. מי יודע איך הייתי מגיבה לפני כמה חודשים? אפילו שבועות? 

אבל בחזרה לפער שלי - הוא שואל על הנשימה שלי ואני שמה לב שתקוע לי גוש של דמעות בגרון, והנשימה נתקעת בו גם בדרך פנימה וגם בדרך החוצה. מידי פעם חלק מהגוש משתחרר והדמעות עולות למעלה ואני קצת בוכה. אני מרגישה "זה לא פייר" ומנסה להבין מה לא פייר. אני כועסת. על מה אני כועסת? מתגעגעת לתום הזה של הילדה הקטנה - הילדה שהסתובבה בעולם כאילו היא מרכזו, כאילו היא הכי הכי. והוא מבקש שאספר לו עליה.

ועולים לי כמה זכרונות ילדות רחוקים, אבל התמונה הכי ברורה שעלתה היא מגיל 3 או 4 - שבת בבוקר, הורי מארחים חברים בסלון, מגישים תה וקפה ועוגה או עוגיות. חלק מהזיכרון הזה ויזואלי וחלק הם כנראה סיפרו לי שוב ושוב במהלך השנים, כך שלא ברור לי מה באמת אני זוכרת ומה דמיינתי לי. אני כן זוכרת את סט הספלים הירוקים מפלסטיק...ואת עגלת התה - שתי קומות - אולי זכוכית, אולי שיש ...

בזיכרון אני מחליטה שגם אני מארחת. אני הולכת למזווה שבמטבח, מוצאת בו בקבוק עם נוזל צהוב - דומה לתה שהורי מגישים - מוזגת ממנו לספל ירוק כזה מלא מלא עד לשפה, מניחה את הספל על צלוחית ירוקה - לפי כל כללי הטקס - ולאט לאט הולכת עם זה לסלון להגיש לאורחים על עגלת התה. אני מאד מאד מרוצה מעצמי שאני מארחת כמו הורי. אני לא שמה לב כמובן שאני משאירה אחרי שובל צהוב של הנוזל הזה - שהתברר שהיה שמן. אני על גג העולם. החברים של הורי (שעדיין לא היו להם ילדים משל עצמם בשלב ההוא) מאד אוהבים אותי וחושבים שכל דבר שאני עושה הוא חכם ומוצלח ומצחיק. גם הורי בשלב ההוא מתייחסים אלי כאילו אני נזר הבריאה לפחות. וכולם צוחקים על ה"תה" שאני מגישה ואף אחד לא כועס, לא על היוזמה המוזרה ולא על שובל השמן על הרצפה...

והמאמן שואל איך הילדה מרגישה - ואני מנסה לחשוב במושגים של ילדה. כי הילדה לא יודעת מושגים כמו "אהובה" ו"שייכת" אבל היא כן יודעת איך זה מרגיש. ואני חושבת שהילדה שמחה. פשוט שמחה. 

והמאמן מבקש ממני להיות שם איתה, אמפי של היום - המבוגר המיטיב - מה אני יכולה לומר לה או לעשות כדי לתקף את מה שהיא מרגישה? ואני מדמיינת אותי שם איתה ופתאם אני מתחילה לבכות. ממש להתייפח. אני רוצה לשמור עליה, על התום הזה ועל התחושה הזאת שהיא כל כך מוצלחת, וכולם אוהבים את כל מה שהיא עושה, וצוחקים איתה, וסולחים לה על דברים (מה שבשנים הבאות ייעלם לחלוטין - כתם? על הרצפה? משמן? אבא שלי מתפוצץ מדברים כאלה! והמעניין הוא שהוא תמיד היה כזה, פשוט בשנים ההן זה מעולם לא הופנה כלפיי). ואין לי איך לומר לה לשמר את זה, כי זה עומד להשתנות. כי עם השנים יקרו עוד ועוד תקריות, קטנטנות וגם גדולות יותר - שישחקו בכל פעם עוד קצת ועוד קצת את התחושה של להיות שייכת, ואהובה ומוצלחת לא משנה מה היא עושה. 

ואני אומרת לילדה שהייתי: איזה כיף לך, נכון? את שמחה. את רואה מה שאת מרגישה? לזה קוראים אהבה. ואני מחבקת אותה ומלטפת לה את השיער הקצר החלק והבלונדיני....וחושבת לעצמי כמה היא היתה יפה וכמה לא היה לה מושג. ואז אני מבינה משהו, ואני אומרת לה: ככה מרגישים כשיש חופש לעשות את מה שרוצים. בלי לפחד מהתגובות. מההשלכות. מאישור או עונש. בלתי תלוי בתוצאה. 

והמאמן שואל אותי אם אני רואה את הקשר למה שקרה עם "המלכה". ואני מבינה שהיא הזכירה לי חלק ממני. היא הזכירה לי תקופה, בה עשיתי את מה שרציתי בלי לחשוב על התגובות או לחשוש מהתגובות. כשאני כתבתי ושרתי מול כולם את השירים שלי - לא ציפיתי למשוב, לביקורת, לחוות דעת. היה לי צורך לכתוב ולשיר ועשיתי זאת בלי לחשוב יותר מדי. לא היה פחד במה ולא היו פרפרים בבטן כי לא ציפיתי לשום דבר. רציתי לשיר ושרתי. ואיכשהו, כולם קיבלו את זה. ובפועל עודדו את זה, אבל לא חשבתי על זה כך בכלל. והיא הזכירה לי. ועל כך אני אסירת תודה לה. כי זה הזכיר לי שיש לי המון חלקים כאלה של אמפי - הקטנה, המתבגרת, הבוגרת - שעושה מה שאני רוצה בלי לזכור את ה"לא מספיק". שם יש לי חופש. ואני מחפשת להיזכר בהם, מחפשת להוקיר אותם, מחפשת להמשיך לבטא אותם - להכיר את עצמי ולתת לחלקים האלה יותר מקום בחיי. זה הרבה יותר מהנה ומספק מאשר להתעסק עם ה"לא מספיק"....

וברור שבשבוע האחרון אני עוברת על הקלסר החום והישן עם הדפים המצהיבים עם כל המלים והתווים והאקורדים של השירים שלי (בחלקם אפילו כתבתי את התאריך!)....  ומעלה אותם על המחשב כדי שלא יילכו לאיבוד. חלקם ממש יפים וחלקם לא: וזה בכלל לא משנה. אני אוהבת את כולם כי הם חלק ממני. ויותר ויותר אני נזכרת לאהוב גם אותי.