יוצאת לדרך חדשה

קיבלתי שרביט מאנדרוניקי,
נ*גה
וקיימן
ואפילו לא ידעתי.....כי רוב השבוע לא היה לי אינטרנט, עדיין, או שהיה לסירוגין....

וגם הייתי די עסוקה
(אבל זה בפוסט נפרד).

החלטתי לספר על הפעם
הראשונה (והאחרונה!) שהתערבתי ביחסים שבין בעל לבין אשתו.

יש לי חברה טובה כבר
שנים רבות, נקרא לה תמר.

תמר השתתפה בפרויקט שבראשו
עמד מישהו שעבד איתי באותה התקופה, נקרא לו זיו.  זיו
היה נשוי כבר כמה שנים טובות כאשר הכיר את תמר. אז עוד לא היו להם ילדים.

תמר אהבה מאד לעבוד עם
זיו, העריכה אותו מאד ובאיזשהו שלב התחילה ממש להעריץ אותו.  וכמו שהדברים האלה קורים לפעמים, התאהבה בו. היא
ידעה שזו אהבה חד צדדית, ושזיו נשוי (נראה היה באושר), ושזו אהבה בלתי אפשרית –
אבל הלב רוצה מה שהלב רוצה.

כאשר אשתו של זיו
נכנסה להריון תמר לקחה זאת מאד קשה. כאילו הבינה באותו הרגע שזהו, הנישואים האלה הם
עובדה מוגמרת, ואם היה לה מתי שהוא סיכוי אצלו – כעת הוא נעלם סופית.

אהבתה הנכזבת של תמר אל
זיו נמשכה מספר שנים, ובמקביל היא ניסתה, והצליחה, לנהל מערכות יחסים רומנטיות
אחרות – אבל הלב כנראה נותר שבוי, והכמיהה לזיו לא פסקה.

אני לא ידעתי אז אם זיו
מודע בכלל לאהבה העוצמתית הזאת שלה אליו (הייתי די תמימה, האמת, למרות שכבר הייתי
נשואה, והאמת שגם היום אני לא תמיד רואה דברים כאלה), אבל כנראה שהוא ידע גם ידע.

לא אפרט יותר מדי את
השתלשלות העניינים אבל כמה שנים אחרי כן, התממש הרומן בין תמר לזיו. אינני זוכרת
את התדירות או את האינטנסיביות של היחסים, אבל אני יודעת שהוא נמשך מספר שנים.

ואז תמר הכירה את יואב.
והם התאהבו. ועברו לגור יחד. והחליטו להתחתן.

אינני יכולה לתאר את
האושר שחשתי כאשר זה קרה.

כל כך רציתי שתמר תהיה
מאושרת, והיא סוף סוף מצאה את אהבת חייה, והתחתנה.

אבל זיו לא הפסיק את
הקשר עם תמר, המשיך להתקשר אליה ואם אינני טועה רצה גם להיפגש. למרות שמרגע שתמר
הכירה והתאהבה ביואב היא הפסיקה כמובן את הרומן עצמו, היא עדיין שמרה לזיו חסד
נעורים, ולא ניתקה אתו כל קשר.

והתברר שיואב מאד מאד
קנאי, ומאד לא מצא חן בעיניו הקשר של תמר עם זיו. אם אינני טועה, היה זה רקע
למריבות רבות בין יואב לתמר, ואני (תמימה שכמוני) חששתי שזה יביא לקרע ושבר
בנישואין, והחלטתי – אלוהים יודע למה – שאני חייבת לעשות משהו.

כתבתי לזיו מכתב
אנונימי, במכונת כתיבה (לא היו אז מעבדי תמלילים....) כדי שלא ניתן יהיה לזהות את
הכתב. איני זוכרת כמובן בדיוק את הנוסח אבל זה היה בערך משהו כזה:

"יחסיך עם ת',

עליך לנתק מיד את
יחסיך עם ת'. אם לא תנתק מידית את יחסיך עם ת' תהיינה לכך השלכות קשות ותיאלץ לשאת
בתוצאות"

או משהו דומה. זה היה מזמן.

זה היה מכתב, במעטפה
עם בול, לא היה אז דואר אלקטרוני. שלחתי את המכתב למקום העבודה של זיו, כמובן ללא
כתובת השולח, וגם שלחתי אותו מתל אביב,  שם
עבדתי אבל לא גרתי שם, כדי שלא ניתן יהיה לקשר אותו אלי בשום דרך.

אחרי כמה שנים הבנתי
מתמר שזיו סיפר לה על המכתב. בהתחלה הוא חשב שמדובר במשהו שקשור לעבודה, בכלל. אבל
אז הבין שהכוונה ב-ת' זו היא, כנראה נבהל שמישהו יספר לאשתו על הרומן שהיה, ובאמת
ניתק עמה את הקשר.

אני אפילו לא זוכרת
מתי גיליתי לה שזו הייתי אני, או שהיא ניחשה לבד. למזלי היא לא מספיק כעסה עלי
בכדי לנתק איתי את הקשר !!!

אינני יודעת מדוע
חשבתי שמתפקידי להתערב שם, כנראה שבאמת חששתי שהקשר הזה יביא לקרע בנישואים של תמר
ויואב, ולא סמכתי מספיק על חוסן היחסים ביניהם. כאמור – הייתי צעירה ותמימה מאד. לימים
ראיתי שאהבתם שרדה כמה וכמה משברים נוספים, והכאתי על חטאי לא פעם שהעזתי בכלל
להתערב. לשמחתי לא נגרם שם נזק.

אין צורך לומר – זו גם
הייתה הפעם האחרונה אי פעם שהתערבתי ביחסים בין בני זוג!

אני מעבירה כעת את
שרביט "הפעם הראשונה שלי" אל

voyager

עדה

אמבטית שמש

Jenny10

אז קיימתי את "שיחת ההיכרות" הראשונה שלי במסגרת שיעורי הבית בקורס מאמנים

כחלק ממשימות הקורס, עלינו לקיים "שיחת היכרות" כזאת עם כל אחד מבני המשפחה שלנו מדרגה ראשונה.

בני זוג, הורים, ילדים, אחים ואחיות.

אפשר גם גיסים/ות ואפשר - אם רוצים - גם חברים/ות.

ההמלצה היתה ללכת מהקל אל הכבד - להתחיל ממי שנוח איתו ומשתף פעולה, ולהתקדם בהדרגה עד לקשים ביותר.

שיחת ההיכרות היא השיחה שמתקיימת בפעם הראשונה שמאמן נפגש עם המתאמן. 

היא יכולה גם להשתרע על פני יותר ממפגש אחד, כי התשובות לכל שאלה אורכות זמן שונה אצל כל מתאמן.

גם בשיחות עם בני המשפחה אמרו לנו לא להגביל בזמן וניתן להמשיך את השיחה עד תומה, על פני כמה ימים.

סיפרו שהשיא היה שיחת היכרות בת 9 שעות בין אישה לבעלה. השיא ההפוך היה חצי שעה.

את שיחת ההיכרות הראשונה שלי קיימתי עם T, למרות שלא ידעתי אם זה הקל או הכבד.

מצד אחד הוא האדם הכי קרוב אלי בעולם, הכי אוהב אותי, הכי "מרגישה איתו בבית". 

מצד שני הוא לא נוטה "לחפור" (בניגוד לשאר משפחתי, פרט לאחי - שכנראה יהיה הכי קשה) ולא תמיד הגיב לשיתופים שלי

מהקורס באופן שעורר בי רצון להמשיך לשתף. 

כך או כך החלטתי להתחיל איתו, מה גם שיש לנו בימים אלה הרבה זמן פנוי יחד - כאשר אני לא עובדת, העסק הקודם שלו נסגר בימים אלה והעסק החדש עדיין בחיתוליו.

קבענו שנשב אתמול ואמרתי לו להודיע לי כאשר הוא מוכן. לא התכוונתי להזכיר לו, ואמרתי לעצמי שאם הזמן יעבור ולא נספיק (כי לקחנו אתמול את הנכדים מהגן כבכל יום רביעי) אז בערב אקבע איתו מחדש ליום אחר.

אבל בלי שאצטרך לומר דבר, הוא הגיע לסלון בצהריים, התיישב (עם אוכל, ועם הפלאפון) ואמר : אני מוכן.

בהתחלה היה נראה שיילך קשה. השאלה הראשונה היא "מה שלומך, איך אתה מרגיש?" וכמו שיש כאלה שיכולים לענות על השאלה הזאת במשך כמה שעות, T ענה "בסדר גמור" ולשאלתי אם יש עוד משהו שהוא רוצה לומר בנושא שלומו, הוא ענה שלא, זה הכל.

אבל אחר כך זה התחיל לזרום.

שאלות כמו

מה הציפיות שלך ממני כאשתך?

מה חשוב לך בחיים?

מה למדת על עצמך בשנה האחרונה?

על מה אתה גאה?

מי האנשים שתפנה אליהם ראשונים בעת הצורך, על מי אתה סומך? מה התכונות שגורמות לך לפנות דווקא אליהם?

מי נותן לך השראה ובזכות אילו תכונות?

ועוד - עשו את שלהן.

המורה שלי מספרת שאנשים לומדים להכיר דברים חדשים בקרוביהם בעקבות השיחה הזאת.

למרות שחלק גדול מהדברים ש-T סיפר הכרתי, עדיין היו דברים חדשים או דברים שידעתי אבל אף פעם לא דיברנו עליהם.

היה מרתק.

הצלחתי פחות או יותר לעשות את שיקוף הנדרש (לעיתים חזרה על הנאמר לצורך הבהירות ולעיתים חידוד או תמצות משהו ספציפי או שאלת שאלת הבהרה), ובעיקר הקשבתי. הקשבתי המון.

צודקת המורה שלי שאנשים פשוט צריכים שיקשיבו להם.

שמתי לב לתחושות שלי במהלך השיחה. לנשימות שלי. לא היתה התרגשות מיוחדת או לחץ. חשבתי שאהיה אך לא הייתי בלחץ.

מה שכן הרגשתי הוא שמאז אנחנו עוד יותר קרובים. זה מוזר כי אנחנו מאד מאד קרובים. אבל כמו שיש את ה"הקשבה עד הסוף ועוד קצת" נוצר אצלנו "המון המון קרבה ועוד קצת". ורק בגלל זה כבר היה שווה להתחיל עם T.

כאשר בתי שאלה אותו איך היתה השיחה הוא אמר "בסדר גמור, אמא היתה מאד מנומסת" מה שגרם לי להתפקע מצחוק.

אחרי הצהריים אספנו את הנכדים מהגן...טוב, זה כבר יהיה פוסט אחר.

והיום עשיתי שיחת הכנה למישהי מהקורס לקראת שיחת היכרות שלה עם הבת שלה. אבל גם זה כבר יהיה פוסט אחר.

סופשבוע נעים

בני ינחת מחר בערב לביקור של שבועיים וחצי, ולמרות שאני עדיין די על הפנים (עכשיו זה בעיקר האף וכל מה שמסביב לו - ראש, עיניים...) ההכנות בעיצומן!

היינו בסופר על הבוקר וקנינו את כל המצרכים שצריך לקראת ארוחת יום ההולדת שאנחנו עורכים לו יחד עם החכמוד בששי ערב.

הוא יהיה בן 30 וחכמוד יהיה בן 3. 

קנינו גם את הדברים האהובים הקבועים שלו, כמו עוגיות מזרחיות של עבדי, חומוס וכו'.

אחרי ש-T יצא לעבודה, הכנתי את הבסיס והמילוי של עוגת התותים המפורסמת שלי, שאין לילדיי יום הולדת בלעדיה.

תמיד בני (ב-26/12) פתח את עונת התותים ובתי (09/03) סגרה אותה (אבל בשנים האחרונות העונה התרחבה קצת).

העוגה עשויה מ-3 שכבות: בצק פריך עדין מאד, מילוי המרכב מפודינג תות מבושל (לא אינטסטנט) במיץ תפוזים, קצף ביצים (כן - דיברו איתי כבר על סכנת הסלמונלה!) וחתיכות של תותים. 

בשנים האחרונות קשה מאד להשיג את פודינג התות לבישול, ולמזלי חברה שלי מצאה לי 3 חבילות ב"טיב טעם", לא פחות ולא יותר, עם תוקף עד 2015, כך שאני מסודרת לשנתיים/שלוש הבאות .

עד כאן אני מכינה יומיים מראש ושמה במקרר, כך שהבצק סופג לו בנחת נוזלים מהמילוי, מה שהופך את כל העסק לעוד יותר עדין ועסיסי.

לפני ההגשה ממש, אנחנו מקציפים שמנת מתוקה וזו השכבה העליונה, ועליה מסדרים תותים טריים.

אם אספיק  - אצלם אותה לפני שנגיש לשולחן. זו בהחלט עוגה מנצחת.

נראה מה עוד יתחשק לי להכין, אבל את הרוב כמובן יבשל T. 

אני ממש, אבל ממש חייבת להבריא כבר, זה לא לעניין הצינון המעצבן הזה. 

היום החלטתי שאני אוספת את הנכדים מהבן למרות מצבי, מקווה שיהיה בסדר.

מחר אין לי שום דבר מתוכנן פרט לנסיעה לשדה התעופה בערב לאסוף אותו.

ההתרגשות בשיאה - ואני מתה כבר לחבק אותו (ואת חברתו המתוקה שמגיעה איתו). 

חג מולד שמח לכל מי שזה רלוונטי לו.....