יוצאת לדרך חדשה

בשני בבוקר התעוררתי עם מרץ יוצא דופן ורצון לעשות סדר.

לשמחתי, T היה פנוי והצטרף לחלקו הראשון של המבצע: להעביר בחזרה את המחשב שלו לפינת העבודה בחדר השינה שלנו, מהקליניקה שלי שהיא גם חדר העבודה שלו, לפגישות עם לקוחות, שהיא בעצם חדרו של בני.

את המחשב והמדפסת העברנו לשם כשהמזגן בחדר השינה שלנו התקלקל. מתי זה היה? בתחילת הקיץ?

אז גם ישנו בחדר העבודה הזה כמה ימים עד שהותקן המזגן החדש - ואיכשהו המחשב פשוט נשאר שם, ו- T המשיך לעבוד שם כל החודשים האלה, וזה היה די נוח.

אבל עוד פחות משבועיים מגיעים בני וכלתי לביקור בן שבועיים, והגיע הזמן לפנות להם את החדר.

אחרי שסיימנו את המבצע הקצרצר - ניתוק המחשב וכל החלקים הנלווים (רמקולים, מקלדת/עכבר, מדפסת, מצלמה) וסידורם וחיבורם מחדש במקומם המקורי - שולחן העבודה אצלנו בחדר -  התיישב T לעבוד, ואני ירדתי למרתף לגהץ.

אבל צפוף במרתף ומבולגן, והצטברו בו דברים ש.....באמת חלקם כבר ממש לא נחוץ.

אז משסיימתי לגהץ, החלטתי שכל חפץ או מכשיר, שלא עשינו בו שימוש מאז שעברנו (לפני 7 שנים) כנראה שכבר לא ייעשה בו שימוש - ואפשר להעיף. 

מאווררים ישנים (שבפעמים האחרונות שניסיתי להשתמש בהם כי המזגן לא עבד לא ממש סיפקו את הסחורה), תנור גאז ישן, תנור חימום ספירלה ישן, מקרר נייד לפיקניקים - נראה לי שמעולם לא השתמשנו בו בנסיעות, אבל זוכרת שהוא ישב אצלי במשרד כמה שנים כשעוד עבדתי במחשבים - ועוד כהנה וכהנה ציוד שחלקו כבר מקולקל וחלקו פשוט לא רלוונטי.

הרגשתי ממש טוב אחרי שפיניתי (לחצר בשלב ראשון, ובערב הוצאנו הכל לרחוב כי הבוקר אוספים כאן את הגזם) וניקיתי קצת וסידרתי מחדש את מה שנשאר.

המרתף עדיין עמוס, יש דברים שרק T יכול להחליט אם הם נחוצים לו או לא, והיכן ראוי לאחסן אותם - אבל הוא בהחלט יותר מסודר, ויותר מרווח.

אחרי כן התקשרתי אל בתי, שבדרך כלל מתקשרת בימים בהם אני אמורה לבוא לשמור על הנכדים, ואתמול לא שמעתי ממנה. תוך כדי שיחה הבנתי, שדעתה מוסחת, שהיא עובדת (על ההסמכה), ולכן רק בקשתי לדעת אם אני צריכה לבוא אחרי הצהריים או לא. היא לא היתה בטוחה אם מתוכננת לה השבוע הדרכה ושהיא מחכה לתשובה מהמדריכה שלה, ושהיא תודיע לי.

היא לא הודיעה לי. 

לקראת שתיים בצהריים, כשרציתי ללכת לנוח -ועדיין לא שמעתי מבתי.

שוב התקשרתי.

"אוי, לא חזרתי אלייך" היא אמרה, "את לא צריכה לבוא היום. אלא אם את רוצה כמובן". 

הבנתי, שאם אני אבוא לאסוף את הנכדים ולקחת אותם לחוג שחייה, היא תוכל להתפנות לשבת עוד קצת ולעבוד.

התלבטתי.

אמרתי לה שאני הולכת לנוח, וכשאקום אחליט אם אני באה או לא.

קמתי עם כאב ראש.

וחשבתי על זה שמגיע לי יום חופש.

וסמסתי לה שאני לא מגיעה.

ביליתי את אחר הצהריים בקריאה ובצפייה בסרט ("עדיין אליס"). אפילו להליכה לא בא לי לצאת אתמול.

הרגשתי שאני רוצה לנוח. 

בערב היא התקשרה שיש לה סוף סוף מועד לבחינת ההסמכה: הארבעה בינואר.

זהו. יש מועד סיום לתקופה הלחוצה הזאת. 

מתפללת שהיא תעבור את ההסמכה במכה ראשונה. 

מאחלת לה ולכולנו, שהיא תתחיל את שגרת חייה כפסיכולוגית קלינית מוסמכת.

וגם כאן

בסופו של דבר החיילת עזבה את ביתנו בששי האחרון.

היא הביאה ארגז אחד, מזוודה אחת כבר היתה לה וסיפקתי לה עוד שתיים - ונתנו לה גם טלוויזיה במתנה לקחת לדירתה החדשה.

הצענו את עזרתנו בהסעה לדירה, אבל היא העדיפה את החבר. 

הפרידה היתה קצרה מאד - מראש היא אמרה שהיא לא טובה בפרידות.

חיבקתי אותה אבל הרגשתי שהיא לא שם. היא נתנה לנו להבין שלא נשמע ממנה עוד, למרות שאמרנו שנהיה כאן תמיד אם תזדקק למשהו.

החבר שלה הגיע, העמיס הכל במכוניתו והם נסעו.

הזכרתי כמה פעמים את הבלגן ששרר בחדרה ובחדר האמבטיה שלה בזמן ששהתה כאן. מידי פעם הייתי נכנסת כדי להחזיר כביסה או לכבות אור או מזגן....

אבל רק כשנכנסתי לחדר שהתרוקן כבר כולו מבגדיה, חפציה, תמרוקיה - הבנתי באיזה בלגן ובאיזו טינופת הבחורה הזאת באמת חיה. וזאת למרות שהעוזרת ניקתה לה את החדר כל שבועיים.

כל הטינופת הזאת הצטברה תוך שבועיים....בעצם שבוע וחצי.

למותר לציין שאת הזבל שהיה לה בחדר היא לא פינתה טרום עזיבה, לא הסירה חלילה את המצעים מהמיטה ולא שמה חלילה את המגבות בכביסה.

הרגשתי כמו חדרנית בבית מלון לאחר הצ'ק אאוט של האורח.

חשבתי באותו רגע שמגיע לעוזרת שלי אקסטרה עבור העבודה שנתנה כל שבועיים בחדר הזה בשנה האחרונה. כי זה לא נורמלי לחיות ככה.

דבר ראשון פתחתי את כל החלונות והתריסים (שאצלה רוב הזמן היו מוגפים), הסרתי את כל המצעים מהמיטה והתחלתי לכבס את הציפות, הציפיות הסדין והמגבות. את השמיכות ואת הכריות אווררתי בשמש הנהדרת שהייתה בששי.

חשבתי להסתפק בכך ולהשאיר את הניקיון עצמו לעוזרת - אבל לא הצלחתי להתאפק עד ליום רביעי הקרוב.

התלבשתי על חדר האמבטיה - השירותים, הכיור, המקלחון....כמו שלימדה אותי אמי (לא הייתה לנו עוזרת כשגדלתי, כל אחד מבני הבית היה ממונה על חלק מהניקיון, והתפקיד שלי היה לנקות כל שבוע את החדר שלי, את של סבתא שלי וגם את כל השירותים והאמבטיות. אני מומחית!)

עברתי גם על כל המדפים והמגירות - גם בתוך הארון וגם בשידות.

גמרתי לעצמי את הגב באותו אחר צהריים (ועוד ארחנו כרגיל לארוחת הערב את בתי, חתני והנכדים) אבל זה היה שווה. עדיין לדעתי נותר לעוזרת הרבה מה לנקות, אבל לפחות החדר חזר לעצמו. בייחוד חדר האמבטיה....

מה שמצחיק הוא, שהיא רצתה לעכב בכמה ימים את הכניסה לדירה החדשה כי טענה שהחדר שלה שם ובייחוד המקלחת מאד מלוכלכים. 

היא אמרה שהיא תשלם למנקה שתנקה לה יסודי לפני שתיכנס. היא אמרה ש"עם כל הכבוד, אי אפשר לצפות ממני לנקות את הטינופת הזאת" - ואני לא אמרתי כלום.

לא אמרתי דבר, אבל חשבתי לעצמי כמה ניקינו וגם צבענו דירות שכורות לפני שנכנסנו אליהן.... וגם שאלתי את עצמי אם אולי  היא פשוט חייבת חדר נקי כדי לטנף אותו. 

אבל באמת שלא אמרתי כלום, כי מה זה היה משנה?

גם כי לאורך כל הכמעט שנה שהיא גרה אצלנו מעולם לא אמרתי לה לנקות לעצמה את החדר או להחליף לעצמה מצעים...אז מה זה יעזור לומר משהו עכשיו?

ועכשיו אני מנסה להבין איך זה מרגיש לקבל את הבית שלי בחזרה.

וגם כאן

עם כל התיעוד שאני עושה של החופשה בויאטנם וקמבודיה, אני מדלגת בעצם על השיגרה היום יומית. 

כיון שהבלוג הזה הוא סוג של יומן בו אני מתעדת לעצמי את חיי, חשוב לי מדי פעם להתבונן על מה בעצם קורה איתי עכשיו. ברגע זה. 

כשחזרנו מחו"ל מייד התייצבו אצלנו הנכדים (עם אמא שלהם כמובן), ממש באותו היום. נראה היה שלא יכלו לחכות אפילו לסוף השבוע כדי לראות אותנו. קשה לתאר את התחושה הזאת, של נכד שהתגעגע שרץ לבין זרועותי ונשאר שם, חמים ומחבק. 

באותו סופשבוע הם גם ביקשו להישאר לישון. 

כרגע אני אוספת אותם מהגן פעם בשבוע, אבל ייתכן שזה יהפוך להיות פעמיים בשבוע. בתי נמצא בשלבים אחרונים של התמחות (בפסיכולוגיה קלינית של ילדים) ובשנה האחרונה כבר מקבלת לקוחות אחרי שעות עבודתה בקליניקה פרטית ברעננה, אבל עכשיו היא התחילה לקבל גם בראשון לציון, וזה אומר עוד שעות סבתא. 

לסבא T אין כרגע זמן להצטרף אלי בביקורים האלה, עסקי הייעוץ העסקי שלו ושל שותפו ע' פורחים, בעיקר עבור מסעדות, רשתות מזון, קייטרינג וקייטרינג מוסדי ועוד. יש להם עוד ועוד לקוחות וכבר שכח שלא מזמן היה חצי בפנסיה. ועל זה נאמר: בלי עין הרע.

חזרתי בשמחה ובמרץ למתאמנים המועטים והאהובים שלי, ואני מרגישה שבתחום הזה אני בדיוק היכן שאני רוצה להיות.

כרגע אני לא משתתפת בקבוצת מנטורינג כלשהי, אבל נעזרת במאמן שלי להדרכה בעת הצורך.

לא נרשמתי לאף תכנית המשך באימושיין, אבל בטוחה שבהמשך אחזור לשם.

המחזור הנוכחי של סדנת הכתיבה שלי עומד להסתיים, ואני מתלבטת עדיין אם להמשיך למחזור הבא או לא.

ומאין ההתלבטות?

אני חווה מחסום כלשהו, כמה שזה מצחיק לומר. בבלוג אני כותבת עלי, אני לא מסגננת ולא עורכת. בסדנא אני כותבת קטעי טקסט וסיפורים - ושם אני כרגע חווה חסימה. לא מצליחה לחשוב על שום דבר שאני רוצה לכתוב עליו. אני מתחילה ומוחקת. בוהה בדף הריק.

אולי זה ישתחרר מתישהו ואולי לא....בינתיים אני משתתפת בסדנא בעיקר בתרגילים המובנים יותר (מלשון מבנה, לא הבנה) ובעריכה והערות על כתיבתם של האחרים. המנחה, שהתחילה נהדר לדעתי, מתנהלת בשיעורים האחרונים כאילו הראש שלה במקום אחר. יש איזשהו אי סדר בהתנהלות, חוסר מיקוד....נראה איך זה יתפתח.

החיילת שאינה חיילת נמצאת בשלבי עזיבה. 

לא סיפרתי הרבה עליה לאחרונה - רוב הזמן כי היא באמת נכנסה לסוג של שיגרה ברוכה, בין עבודתה, לטיפול הפסיכולוגי שסוף סוף החלה להתמיד בו, לחבר שלה ולחברות...אבל גם כי התחלתי להבין שלשהות שלה אצלנו בבית כבר אין ממש תועלת ואין משמעות. היא מגיעה רק לישון וגם זאת - לא בכל לילה. היא מתחמקת מלבלות איתנו זמן ואפילו הפסיקה להשתתף איתנו בארוחות. 

בנוסף מיומנויות שהיו לה כשרק הגיעה אלינו כמו לכבס לעצמה או לנקות אחרי עצמה במטבח - נעלמו כלא היו. והחדר שלה....טוב, לזה אני לא נכנסת.

לקראת נסיעתנו לחו"ל שאלנו אותה אם היא מוכנה באמת לקחת על עצמה את שתיים-שלוש המשימות שנדרשות כאשר אנחנו נעדרים לזמן רב: הבאת הדואר (כדי לצלם ולשלוח לנו חשבונות לתשלום), השקיית עציצים (מספיקה פעם בשבוע) וכמובן הטיפול בחתולים. 

היא חזרה כמה פעמים על הסכמתה, ויחד עם זאת השארתי לה מספרי טלפון של משפחה וחברים (בעיקר השותף ואשתו, שהם הממונים על הפעילויות האלה בדרך כלל כאשר אנחנו נוסעים) והפצרתי בה להעזר בהם אם היא רואה שהיא לא עומדת במשימות.

מהר מאד הבנו שלא רק שהיא לא עומדת במשימות, היא גם לא מבקשת עזרה מאף אחד. התחלנו, באי רצון ובלית ברירה לנהל אותה מרחוק - הבאת דואר? היו חשבונות? ("איך אני יודעת שזה חשבון?")  - טוב, תצלמי הכל ותשלחי... - השקית עציצים? החלפת מים לחתולים? - התעסקות מיותרת שהעיבה לא מעט על חופשתנו.

 וכשחזרנו גילינו שכלי המים של החתולים היה ריק! המטבח היה מטונף, ושוב, אני בכלל לא רוצה לדבר על המצב של החדר שלה....

הצצות אקראיות במצלמות האבטחה גרמו ללב שלי להתכווץ כאשר ראיתי איך היא נכנסת הביתה, החתולים רצים לקראתה, היא מתעלמת מהם לחלוטין שקועה בטלפון ועולה לחדר. 

לא הצלחתי (והפסקתי לנסות) להבין האם היא התנהגה ככה בכוונה כדי שנכעס, כדי שנתעסק איתה ובכך ניתן לה תשומת לב (ובכוונה לא נפלנו למלכודת הזאת ולא אמרנו דבר) או כי באמת היא כל כך עסוקה בעצמה ששום דבר ואף אחד אחר לא קיים. 

בשיחות לגמרי כלליות שניהלנו מאז, אמרנו לה בגילוי לב שהיום כאשר הצבא מאחוריה, המשפט גם הוא מאחוריה, יש לה עבודה טובה ומסודרת - אנחנו מבינים שאנחנו כבר לא בנויים לחיות עם בת עשר'ה בבית, ושבזמנה החופשי תתחיל לחפש לעצמה בית משלה.

תוך כמה ימים היא מצאה חדר בדירה עם שותפה, והיא אמורה לעזוב בימים הקרובים. השיחות היו טובות בדרך כלל, כאשר היא אמרה שהיא הרגישה שזה עומד להסתיים (איך? אפילו אני לא הרגשתי שזה עומד להסתיים) ושהיא מבינה שהגיע הזמן, מאד מעריכה את כל מה שעשינו עבורה, ורואה את ההתפתחות שהיא עברה מאז שהגיעה אלינו ועד היום.

אי אפשר לדעת מה היא באמת מרגישה וחושבת, כי היא ממשיכה לשקר ללא לאות, בדרך כלל גם מספרת לכל אחד מאיתנו שקר אחר - ועם כל החמלה והדאגה הכנה לשלומה, אני מבינה שאני צריכה גם להתחשב בעצמי. בעצמנו. ולנו זה הספיק. 

התאמנו את עצמנו למציאות שונה לגמרי מזו שהתכוונו אליה - מחיילת שמגיעה לסופי שבוע קיבלנו דיירת קבועה, שהפכה לאזרחית, שנזקקה להמון תשומת לב ועזרה נפשית ופיסית.....מרגישה שעשינו את שלנו. עכשיו רוצה את הבית שלי בחזרה. 

מקווה שהאווירה הטובה ביננו תימשך עד שתעזוב סופית, ומקווה שתעזוב סופית במהרה. 

מעבר לכך אני קוראת, נפגשת עם חברות, מתעמלת...ומתכננת כבר את הטיול הבא. 

וגם כאן