יוצאת לדרך חדשה

לפני כמה שנים גיליתי בלוגרית בשם "אמבטיית שמש" שהתגלתה ככותבת מרתקת ורהוטה, היא מופיעה אצלי בקבועים ואני גם מנויה דרך הדוא"ל לכל פוסט שלה. היא לא כותבת הרבה אבל היא כותבת נהדר, לדעתי ממש ברמה של סופרת שהייתי בכיף קונה וקוראת את ספריה.

ואמנם הפוסטים שלה מצד אחד אישיים מאד ובוחנים בעין מיומנת וחדה את מסתרי הנפש האנושית, ומצד שני תמיד מסופרים כסיפור - מצד שלישי, כאילו לא על עצמה (ובאמת חלק מהדמויות אינם היא, לדעתי). 

והנה כתבה "אמבטיית שמש" שני פוסטים, הצילו והצילו2 - בהם כותבת כביכול בתה בת ה-15 (ייתכן מאד שזו בתה שנכנסה לכתוב בבלוג, ייתכן שזו היא שכרגיל כותבת על עצמה דרך מבט של צד שלישי) ובהם היא מציירת מצב מדאיג מאד של אם שנכנסה לדכאון עמוק, עוברת ממיטה למיטה, לוקחת כדורי נוגדי דיכאון שכלל אינה עוזרים לה, וחושבת שהחיים מיותרים. הבת הכותבת (או שמא זו אמבטיית שמש עצמה) מאד מודאגת ממצבה של האם, כמובן, דואגת גם על עצמה (חוששת משירותי הרוויה, חוששת שתילקח למשפחה אומנת, למשל) - הזכירה בחטף את האב ש"משתדל" אך אובד עצות...

וכאשר התגייסנו כמה מקוראיה לייעץ (לקבל טיפול, להתאשפז, לקבל סיוע מחברים קרובים או משפחה) כתבה הבת-בשם-האם שמה שכרגע יעזור לאמה הוא שאחרים שעברו מצבים דומים יכתבו ויספרו לה על עצמם. 

ייתכן שזהו רק סיפור אבל ייתכן מאד שזו המציאות הקשה מאד של המשפחה כרגע - והחלטנו כמה בלוגרים להתגייס לעזרתה, ולו רק למלא אחר בקשתה של הבת-בשם-האם הזו. 

אז הנה אני שולחת אליכם את בקשתי זו: אנא קיראו את "הצילו" ואת "הצילו 2", ומי מכם שיש לו סיפור דומה לספר - על עצמו, על בני זוג או קרובי משפחה - אנא שתפו את "אמבטיית שמש" בחוויותיכם או שילחו לה מאמרים בנושא.

גם אם כל הסיפור מצוץ מן האצבע - לא יכולתי להסתכן שהוא אמיתי ומסוכן עד כדי סכנת חיים - והחלטתי לעשות כמיטב יכולתי כאן בכלים המוגבלים האנונימיים הוירטואליים שברשותי כדי לעזור

תודה מראש

אמפי

באימון סאטיה יש משהו שקוראים לו "מפת אימון" או "מפת חיים". 

המתאמן מתבקש לענות על שאלון שבעצם מפרט איך הוא רואה את חייו, מה הוא רוצה לפתח, במה הוא מאמין, איפה הוא רואה פערים בין הרצוי למצוי בחייו ובאילו מערכות יחסים הוא היה רוצה לחולל מפנה. 

כשהתחלתי להתאמן אצל המאמן הנוכחי שלי כתבתי את מפת האימון שלי - זה היה במרץ 2014.

מפת האימון היא דינאמית, ועם הזמן יש דברים שנפתרים, יש דברים שהופכים לא רלוונטיים, ויש דברים שלא חלה בהם שום תזוזה או שינוי או שגם מה שהתפתח שם עדיין לא השלים את דרכו....

לכן אחרי שנתיים המאמן שלי החליט לחדש את מפת האימון שלי, כלומר : לעבור על מה שכתבתי לפני שנתיים כשהתחלתי להתאמן אצלו, לבדוק מה מהדהד אצלי, מה כבר לא רלוונטי, מה עדיין כן....ואחרי כן לכתוב מחדש את המפה.

הוא מקריא את המפה שלי ששלחתי לו אז, ואני מקשיבה לו, ובודקת היכן זה מהדהד לי בגוף. אילו תגובות זה מעורר.  תחילה הוא מקריא את החזון. תמיד היתה לי בעייה עם הקטע הזה של המפה, החזון. בכתיבת החזון המתאמן אמור לדמיין איפה הוא בכל תחומי חייו בעוד 20 שנה ולתאר את חייו כאילו זה קורה בהווה. כשכתבתי את המפה הזאת ניסיתי לדמיין את עצמי בגיל 75. היה לי קשה עד בלתי אפשרי באמת לדמיין זאת, ואני שמה לב שיש דגש גדול מאד על הבריאות שלנו, של הילדים, של הנכדים....

מה שכן כתבתי ממש בהתחלת החזון הוא שאני באמת כרגע חיה את החלום, חיי כיום הם בדיוק כפי שאני רוצה אותם, כפי שהייתי רוצה אותם לו היו שואלים אותי לפני 10 שנים, אפילו לפני 5 שנים. לא הייתי משנה כלום. אז גם בגיל 75 אני רואה פחות או יותר את אותם הדברים. כל עוד אני ובעלי בריאים, צלולים, עוסקים בתחביבנו, בחיי החברה שלנו, מסודרים כלכלית...כל עוד ילדיי מסודרים, בריאים, מרוצים מהחיים...

כתבתי שאני ממשיכה ללמוד ולהתפתח, שזה משהו שמאד חשוב לי.

בסך הכל אני די שלמה עם החזון.

המאמן שם לב שאני כל הזמן שמה את בעלי לפני. במקום ראשון. מספרת על מה שקורה איתו ורק אחר כך את מה שקורה איתי. וגם שכתבתי בצורה עמומה על הייעוד שלי, שאולי מצאתי אותו (האימון?) ושהמשכתי לעסוק בו באותם 20 שנה שכביכול עברו מאז.

השלב הבא במפה הוא רשימת ערכים. המתאמן מתבקש לכתוב את הערכים שלו (כמו אהבה, יושר, נדיבות...) ולכל ערך לתת ארבע מילים נרדפות.

המאמן עובר בזריזות על הערכים שלי, שלא השתנו מאז, ומגיע לקטע שנקרא "כוונות חיים". בקטע הזה במפת האימון מתארים את אותם תחומים בחיים בהם אנחנו רואים פער בין מה שקיים במציאות לבין מה שהיינו רוצים.

בכוונת החיים הראשונה אני מדברת על רצון:  

רצון  - במהלך כל חיי הבוגרים אני עובדת על התחברות מחדש לרצון שלי. הייתי עסוקה בריצוי  ועמידה בציפיות שנים רבות עד שהגעתי למצב שאולי ידעתי מה אני לא רוצה אבל כבר לא היה לי מושג מה אני כן רוצה.

ואני רואה שאני עדיין עובדת על הנטייה לריצוי, משום מה בעיקר בזמן שאני מאמנת. ודווקא במערכות היחסים בחיי אני פחות עסוקה בריצוי או בעמידה בציפיות. כבר יותר ברור לי מה אני רוצה ולא רק מה אני לא רוצה. אני עדיין לא נוטה להביט קדימה מעבר לשבועות או החודשים הקרובים. גם בעבודה עם תקציב המשפחה אני בעיקר עוקבת מקרוב אחר מה שקורה אבל אין לי תכנון תקציב קדימה לשנה. יש מודעות גדולה מאד לכך שכל הזמן נכנסים דברים בלתי מתוכננים. יש לי שם עדיין דברים שאני רוצה להתפתח בהם.

הוא מבקש להסתכל על היום ולראות את אני עושה את מה שאני רוצה.

ואני שמה לב שאני עושה כמעט רק את מה שאני רוצה. כמעט אין לי דו שיח עם ציפיות, מה שפעם היה כל הזמן, ממש ניהל אותי. אני סורקת במוחי את מערכות היחסים בחיי עם בעלי, הילדים, ההורים, החברים....אני כמעט לא מתעסקת עם ציפיות.

יפה, הוא אומר

ואני מרגישה שזה ממש ענק, זה קרה בשקט בשקט ואין לי כמעט התעסקות עם ציפיות. אני מנסה לחשוב איפה כן. זה נכנס לאימון. פתאום נהיה לי יותר חשוב ויותר ברור שאני רוצה להיות ישירה. אם אינני רוצה לעשות משהו או שאני רוצה לעשות משהו בצורה אחרת, הרבה יותר קל לי פשוט להגיד את זה. פעם הייתי בדו שיח עם ציפיות הייתי מנסה למצוא דרך, הייתי זהירה יותר. המקום בו אני עדיין עובדת על זה הוא כשאני מאמנת. כאילו הרבה דברים שכבר ניקיתי במערכות היחסים בחיי עדיין עולים כשאני מאמנת. מעניין להסתכל על זה. צריכה לחשוב על זה. או יותר נכון לשים לב ולרשום לעצמי כשעולה משהו כזה. אני יכולה להגיד יותר מזה: היום כשעולה בי רצון אז ברוב המקרים אני פשוט עושה את מה שאני רוצה, ובמקרה שזה לא כל כך פשוט לעשות מייד את מה שאני רוצה, היום הרבה יותר פשוט לי להביע את מה שאני רוצה. בעבר לא היה מובן מאליו עבורי לבצע את מה שאני רוצה או להביע את מה שאני רוצה. בעבר חששתי מתגובות. אני יותר חופשיה, יותר ישירה.

יפה, הוא אומר, הרצון החופשי התפתח. זה מאד משמעותי. כיף לראות את הפירות.

בכוונת החיים הבאה אני מדברת על הגשמה.

הגשמה – הגשמתי את ייעודי כרעיה, פרנסתי בכבוד את משפחתי שנים רבות, הצטיינתי בעבודתי  אבל אני מרגישה שטרם הגשמתי את ייעודי כאדם כי טרם מצאתי אותו.

שזה שוב מדבר על אימון, כן או לא

תבדילי, הוא מבקש, בין ייעוד לבין ביצוע של הייעוד

אוקיי, אני חושבת. אני רוצה באמת להבדיל בין הייעוד לבין הביצוע של הייעוד. האמת שהיום אני פחות עסוקה בזה. התחושה של "אני חייבת למצוא את הייעוד שלי" היא משהו שדי השתחרר. כל חיי הסתובבתי עם תחושה שיש מול עיני מן וילון כזה שמאחוריו מסתתר הייעוד שלי ואני חייבת למצוא דרך להסיט את הוילון ולגלות מהו. ונדמה לי שבשנתיים האחרונות משהו התחיל להתמסמס בתמונה הזאת. זה לא בדיוק ככה. זה לא שיש איזה וילון שמאחוריו מסתתר הייעוד. עצם המילה "ייעוד" שינתה את המשמעות או את העוצמה בעיני.

יש את ההקשר, את הייעוד הגדול,  הוא מסביר, ויש את הביצוע שלו. למשל ייעוד של להקל על סבל בעולם. יכול להיות רופא, ליצן, פסיכולוג, מאמן. זה הכלי שדרכו אני מממש את הייעוד.

נדמה לי שהבנתי. יותר ויותר ברור לי שהתפקיד שלי תמיד היה קשור ללהקשיב לאנשים ואפילו להיות מן ראי בשבילם, גם כשלא הייתי מוכשרת לזה בשום דרך, באופן טבעי. ושבעצם עשיתי את זה לא משנה איפה הייתי ולא משנה מה היה התפקיד הרשמי שלי באותו מקום. וכרגע אני עדיין באמת בוחנת אם הכלי הזה של האימון הוא הדרך הכי טובה לממש את הייעוד של ההקשבה.

נכון, זה הרבה יותר מדויק.

כן, זה באמת יותר מדויק. תודה שניסחת את זה ככה. כך זה יותר בהיר לי.

הכוונה שלך אומרת : האם האימון הוא הדרך להגשים את הייעוד שלי. להקשיב ולהיות ראי לאנשים.

עשיתי את זה עם חברים, במשפחה, בכל מקומות העבודה.

 כלומר הייעוד שלך נמצא לכל אורך חייך.

נכון, וכשלמדתי לאמן הלכתי וחיפשתי כלי שמשכלל את מיומנות ההקשבה ושדרכו אוכל להביא את זה לידי ביטוי. כמו כל דבר אחר שחוויתי על עצמי והרווחתי ממנו כמו העיסוי והרפלקסולוגיה, וההילינג והרייקי והאסטרולוגיה ולמדתי אותו כדי שגם אחרים יהנו ממנו דרכי. השאלה היא האם האימון הוא כלי שאני מבטאת כמו שאני רוצה.

מה לא פתור לך שם?

עדיין יש לי דיבור על "האם אני עושה סאטיה כמו שצריך?".

מבחינת ההקשבה זה מתממש?

כן, מבחינת ההקשבה והראי זה מתממש. גם מבחינות מציאת ההקשר ושאלת שאלות נוקבות. אבל אני לא בטוחה שאת כל העקרונות והמרכיבים של סאטיה אני מבטאת כמו שצריך. עדיין יש את השיחה של "אני לא מספיק טובה".

הוא עובר להקריא את כוונת החיים הבאה: 

ביטחון – אני שואפת להגביר את הביטחון בעצמי, ביכולת שלי להתמודד עם כל מצב שיצוץ בחיי ולהגשים כל חלום וכל רצון שעולה בי. חשוב לי להיות בטוחה בעצמי מבחינה אישית וכלכלית.

איך את ביחס לביטחון העצמי שלך? היכולת להתמודד עם כל מצב שיצוץ?

אני מכחכחת בגרוני, עולה חנק. אני אומרת שזה עלה כאן בהרבה אימונים שלנו, והרבה השתחרר.

איך את יודעת שהשתחרר?

אני רואה איך אני מתמודדת עם דברים. אבל יש שם עדיין דברים לא פתורים. ברשימת הניקיון יש סעיף שאומר "אני בטוחה ביכולת שלי להתפרנס", שהגוף שלי עדיין מגיב אליו. יש אי וודאות.

איך אי וודאות מתחבר לביטחון עצמי? זה נשמע שאם מישהו לא וודאי הוא גם לא בטוח. כאילו זה משפיע אחד על השני.

יש אנשים שמסתובבים עם תחושה פנימית, עם ידיעה פנימית, שלא משנה מה יקרה הם יצליחו להרוויח כסף. ולמרות שבראש אני מספרת לעצמי שזה נכון, יש לי כל מיני דרכים להרוויח כסף אם נורא אצטרך, בגוף זה לא מרגיש כך. יש תחושה של תלות. זה תלוי – למשל אם ארצה לחזור למחשבים זה תלוי אם מישהו ייקח אותי. באימון אני עוד לא מגרדת את קצה הציפורן של להתפרנס מזה. אם אלך להציע את עצמי בתור זבנית, פקידה, לא סביר שמישהו ייקח אותי. הם כבר לא לוקחים מבוגרים. יש תחושה שזה לא תלוי רק בי. אין לי את הוודאות שבעת הצורך יש לי את היכולת לפרנס את עצמי. זה בתחום הכלכלי.

אוקיי, הוא אומר, אז אין לך ודאות בתחום הפרנסה.

יש לי מנגנון שאומר שכל עוד אני לא יודעת משהו אז אין לי בטחון בו. איך אנסח? למשל במחשבים. יש לי סופר זהירות. עד שאני לא מרגישה בקיאה ב-120% במשהו אני לא מעזה להצהיר על עצמי כיודעת, כמומחית. למשל מאד אהבתי להרצות וללמד. לא יכולתי להציג נושא או להרצות עליו עד שלא הרגשתי שאני בקיאה בו ב-200%. לא יכולתי לסבול להיות במצב שמישהו ישאל אותי שאלה ולא אדע לענות על המקום. זה לא חייב להיות ככה. אנשים יודעים בערך וקופצים למים. כששואלים אותם שאלה כזאת הם אומרים "זו שאלה מאד מעניינת, אין לי כרגע זמן להתייחס אליה" והולכים ומבררים ועונים אחרי כן. אז זאת אחת הבעיות שלי עם ביטחון. שעד שאני לא 100% מתמצאת במשהו אני לא בטוחה.

תחושת ביטחון לידע, התמצאות. משהו שתלוי בחוץ. ידע זה דבר חיצוני.

כנראה שיש קשר אצלי בין בטחון לבין דברים חיצוניים כמו ידע.

את תולה שככל שיהיה לך יותר ידע, ואנחנו לא יודעים מה זה הידע הזה ומתי זה יקרה, אז תגידי לעצמך שאת בטוחה.

זה לא כמות של ידע, זו היכולת שלי להפנים את הידע הזה. זה לא לדעת, זה להשתלט על זה, to own it. זה מנגנון, אני בטוחה. זה מונע את תחושת הביטחון.

מי את שם בעצם עד שזה קורה?

אם אני חסרת ביטחון אז אני גם תלויה, לא לגמרי עצמאית. וגם חוששת. אם אני לא בטוחה אני חוששת. זה הסטאטוס של ביטחון כרגע. ויש את כל הענף של הביטחון העצמי של איך אני נראית וכו'. זה חלק מהעניין.

החשש או התלותיות משתקפים גם באיך שאת נראית וגם בעיסוק שלך וגם ביצור הכלכלי שלך. הבנתי. מצוין.

הכוונה הבאה מפתיעה אותי. לא זכרתי שכתבתי אותה במפה. 

יצירתיות – הייתי רוצה להיות יותר יצירתית. אני יודעת ללמוד וליישם אבל אני מסתובבת עם תחושה שמעולם לא יצרתי משהו חדש. אולי קצת בתחום הכתיבה והמוסיקה, כשהייתי צעירה, אבל חשוב לי לפתח את זה 

בתחום הזה לא עשיתי כלום. אין תזוזה. קשה לי עם זה. שאין תזוזה. לא זכרתי שכתבתי את זה, ובאמת אני בכלל לא חושבת על עצמי כעל יצירתית. זה אף פעם לא הטריד אותי ופתאום זה בא לידי ביטוי במפה.

מה זה עשה בגוף?

עולה עצב. דמעות. מה גרם לי לכתוב את זה בתור כוונת חיים? אני חושבת ששוב יש פה, כמו עם הייעוד והוילון, יש משהו שאני קוראת לו "יצירתיות" ששווה לחקור אותו.

הכוונה הבאה היא: 

קבלה עצמית – עם השנים אני לומדת יותר ויותר לקבל את עצמי כפי שאני, אבל "המבקר הפנימי" לא מפסיק לעבוד. התחום שבו זה הכי בולט זה הגוף, המשקל העודף, אבל זה בעצם מתפרש על הרבה תחומים.

זה כמו הביטחון, אני אומרת לו.  זה משותף להרבה דברים.

הכוונה הבאה שכתבתי במפה לפני שנתיים היא: 

נינוחות –  חשוב לי לפתח את היכולת להיות נינוחה בלי קשר לנסיבות. זה קשור גם לקבלה עצמית ולביטחון, אני מניחה. חשוב לי להרגיש בנוח בתוך עצמי והיכן שאני נמצאת, ועם מי שאני נמצאת. בינתיים, לפחות, התקדמתי למקום שבו אני לא נמצאת היכן שאני לא מרגישה נינוחה, ואני לא נמצאת עם מי שאני לא מרגישה נינוחה. אבל זה רק צעד בכיוון הנכון.

באמת ניקיתי מחיי, למשל, את הציפיות. אין לי מערכות יחסים עם אנשים שלא נינוח לי איתם, לא מסתובבת במקומות שגורמים לי אי נוחות. עדיין לא נוח לי בתוך הגוף שלי, ועדיין זה אחד המצפנים שלי, הנינוחות. אני לוקחת כמודל את החתולים שלי. הם תמיד עושים רק מה שנוח להם, יושבים איפה שנעים להם והם מרגישים נהדר בתוך הגוף שלהם. אני רוצה להיות ככה.

אוקיי אז יש פה גם את הנושא של הגוף, הוא מסכם. 

ובקטע של מערכות יחסים כתבת:

יחסים -

יש לי שתי מערכות יחסים עיקריות שאני רוצה לעבוד עליהן.

מערכת היחסים שלי עם בעלי, היא באמת משהו מיוחד, יוצא דופן. יש בה אהבה עצומה, כבוד הדדי, חברות מופלאה, שיתוף והדדיות וסינכרון מדהים. אבל עדיין מדי פעם אני מרגישה שיש בתוכי משהו שבמקרים מסוימים גורם לי להגיב אליו כאילו היה אבא שלי.

לכן, באיזשהו אופן אני מאמינה שאם אחולל מפנה במערכת היחסים שלי עם אבא שלי, זה יחולל מפנה משמעותי גם במערכת היחסים עם בעלי. ובכל מקרה אני מדברת על מפנה שאני רוצה לחולל בתוכי ביחס לשתי מערכות היחסים האלה.

אז מה קרה עם אבא שלך? עבדנו על זה הרבה. זה הציר שלנו פחות או יותר.

נכון, אבל באימונים האחרונים עולה גם מערכת היחסים עם אמא, זה עוד נדבך שכל הזמן אמרתי לעצמי שזה יטופל אחר כך. אבל זה כנראה מאד משולב. דיברתי על אבא גם בגלל שקשה לי עם אבא, עד היום, ועם אמא לא קשה לי. הקריטריון הכי מדיד זה את מי קל לי לחבק, ואת אמא קל לי לחבק עכשיו מה שלא היה פעם. אז כן, יש שם עוד עבודה. יש לי תחושה שכמעט כל דבר שאתאמן עליו איכשהו יוביל למערכת היחסים הזאת.

בתוך מערכת היחסים הזאת יש את הרצון, את הביטחון, הקבלה העצמית....

הקבלה העצמית זה מאמא. גם הביטחון זה חלק מאמא. התלותיות, החוסר יכולת להתפרנס, הקטע של לשים את בעלי ראשון.....זה גם בא ממנה. בשום מקום אחר לא רואים את הדמיון בין היחסים שלי עם בעלי לבין היחסים בין הורי. זה צץ רק בנקודות האלה.

אוקיי, מעניין.

אני רוצה לציין שבשנתיים האחרונות היחסים עם בעלי באמת עברו טרנספורמציה. ממש מרגישה את ההבדל בין החששות שהיו פעם לבין היום. אני הרבה יותר רגועה, יותר ישירה, הכל יותר פשוט, לא צריכה לעשות מניפולציות, לחשוב איך לנסח כדי שזה יעבור בסדר. ניקינו פה הרבה דברים.

אבל אני רוצה להשאיר את זה במפה, כי זו המערכת הכי חשובה שיש לי ואני רוצה להמשיך לשפר אותה.

אז לקראת סיום, אם מסתכלים על כל מה שעברנו מה את רואה על איפה שאת היום ומה את רואה על ההמשך?

אני רואה הרבה יותר בהירות לגבי כל מיני מנגנונים וחששות ופחדים שצצים לי ביום יום, ומחלקם השתחררתי. הדבר העיקרי שדווקא לא בא לידי ביטוי במפה, כנראה כי התחלתי לשחרר אותו עוד קודם, הוא נושא הכעס. בעבר הייתי מתלקחת בשנייה. זה כבר כמעט לא קיים. זה ממש מדהים בעיני. גם הייתי נפגעת הרבה. זה חלק מהישירות כנראה.

והרצון, הוא מוסיף.

יש הרבה יותר רוגע, אני הרבה יותר בצד של הנינוחות ובאמת הרצון שלי יותר בא לידי ביטוי ביום יום.

והלאה? יש דברים שרק נגענו בהם. אני מפשילה שרוולים ויש עוד המון על מה לעבוד.

הלאה זו התבוננות יותר מעמיקה. בנושא הביטחון, בנושא של למה זה תלוי...

דרך איזו מערכת יחסים זה מגיע?

גם אבא וגם אמא. אם נתעסק עם אבא ואמא נגיע להכל.

טוב, יופי. היתה לי שיחה מעניינת מאד.

כן, יש על מה לעבוד.

אשמח אם תכתבי מפה חדשה ותשלחי לי, הוא מבקש. 

השבוע קראתי אצל קורדליה פוסט מרגש ומעורר מחשבה 

קורדליה עוררה תהיות מדוע אנחנו כאן בישרא לא כותבים על הדברים החשובים באמת

על הדברים שכואבים

על מצב המדינה הקטנה האהובה השסועה הכאובה שלנו

כל אחד מבני הקהילה הקטנה שלנו כאן הגבנו לה כאן כמיטב יכולתנו

והזווית שלי היתה: לשנות במיקרו, לשנות מלמטה, אדם אחר אדם

לחיות בעצמנו את מי שהיינו רוצים שכולם יהיו

להיטיב עם עצמנו ועם סביבתנו, לתת, לשפר, לחיות מתוך אופטימיות ולרצות לעשות את השינוי, לחיות את השינוי שהיינו רוצים שיקרה כאן

הבוקר חברה שלי מאמנת (זו שעשיתי לה את ה-clearway לפני שבועיים) פרסמה בפייסבוק את הסרטון הבא: 

"אלה החיים שלנו"

וכתבה לחבריה:  

עשו תרגיל בתשומת לב לתחושות הגוף הפיזיות שלכם.
ראו את כל הסרטון, ורק הבחינו: מה קורה לכם עכשיו בגוף?

כאשר אני חושבת על המצב - גם כאן וגם בכל העולם כולו - האינסטינקט הראשוני שלי הוא להתייאש, להתכווץ מרוב תסכול

ואז אני נזכרת בדרך שאני בחרתי,

באנשים בהם הקפתי את עצמי - אנשים שלקחו על עצמם להיטיב עם זולתם, עם משפחתם, עם חבריהם ועם שכניהם

בלי להפלות ובלי להבחין בין יהודים לערבים או גויים אחרים, דתיים לחילוניים, אשכנזים ומזרחיים, צברים ועולים חדשים, גברים ונשים,

מבוגרים וילדים.....

כל אחד ברמה ובהיקף שהוא מסוגל, שהוא בוחר

אולי זה קטן

אולי זה לא מספיק

אבל כרגע נראה לי שזו הדרך שלי