יוצאת לדרך חדשה

נראה לי שהבראתי. ונראה לי שבסופו של דבר זה היה וירוסון קטן, כי גם T חש בסימפטומים דומים, וגם השותף שלו. 

אבל עשה לי טוב לנוח ביומיים שלושה האלה בבית, בלי מטלות מיוחדות או התחייבויות משפחתיות או חברתיות.

היתה לי שיחה ממש מעניינת וגם כיפית עם אחת מחברותי המאמנות, ושוחחנו בין היתר גם על ה"שיחה" ההיא בקבוצת המנטורינג. 

והבנתי ממנה שהתגובה שלי ל"ילדה" לא היתה תלושה מהמציאות, ושגם היא הרגישה  משהו קצת לא במקום. 

"יש שם איזו דוגמאטיות" היא ניסחה את זה בדיוק רב, ולא נותר לי אלא להסכים. 

היה לי טוב לשוחח איתה, גם כחברה וגם כמאמנת עמיתה, והיא גם הצליחה לתת תוקף לכמה תחושות שעלו לי לגבי כל מיני נושאים נוספים.....

בקיצור, כרגע נראה לי שגם אם אצטרף לקבוצת מנטורינג חדשה, זה לאו דווקא יהיה בהרכב הקודם. כנראה שלא רק את המאמן/מנטור כדאי להחליף, לפעמים גם את הרכב האנשים. 

בינתיים נרשמתי לקורס שנתי חדש באימושיין בשם "לחיות חיים נינוחים בשיטת סאטיה" (שהיא תכנית המשך ל"נקודת מפנה", כלומר פתוחה לכל מי שעשה את תכנית "נקודת מפנה" לא רק למאמנים). יתקיים מפגש פעם בחודש, ונראה לי שזה בדיוק המינון שיתאים לי, כדי להתעדכן ב"סאטיה", שמתפתחת כל הזמן....להיות קרובה למקור. 

וכשאחזור מיפן, ואחרי החגים, אולי באמת אצור קשר עם מאמן/ת חדש/ה....לחזור להתאמן בעצמי. 

מה עוד?

היתה לי שיחה בהמשכים בתגובות עם אמאל'א לגבי חופשיות הכתיבה כאן. 

היא הסכימה איתי שעם הזמן, החופש לכתוב הכל ללא צנזורה הולך ופוחת. למרות האנונימיות.

כאילו "איך יגיבו" ו"מה יגידו" מתחיל לקבל חשיבות יתר, עכשיו משהקוראים שלי ואני "כבר מכירים" לכאורה.

כבר הבעתי כאן כמה פעמים את הרצון לכתוב כאילו אף אחד לא קורא. 

כאילו אין לאף אחד כבר דעה מבוססת עלי, כאילו לא אכפת לי מה יגידו.

לא תמיד אני מצליחה.

רוצה לנסות להשתחרר מזה. 

וגם כאן

מסתובב כאן שרביט של "הרגע שבו ידעתי שאני יכולה לסמוך על עצמי" בו תיארו חגית, כמו מניפה וקורדליה רגעים מדהימים שלהן

ולי לא עולה כלום. נאדה. כלום. ניינטה. כי אני עדיין לומדת לסמוך על עצמי.

כי אני מסתובבת חיים שלמים עם תחושה שקשה לי לסמוך. שמסוכן לסמוך. הן על אחרים והן על עצמי.

וקורדליה הציעה לי להיזכר ברגעים יפים.....

ועולים לי דווקא רגעים מופלאים בחיי - מסתבר שחיי רצופים ברגעים יפים. החיים חייכו אלי, האירו לי פנים.

אבל כמעט כל הרגעים דווקא מבהירים לי עד כמה לא היה לי מושג שאני יכולה לסמוך על עצמי. 

עד כמה היו אלה אחרים שהבינו שהם יכולים לסמוך עלי. 

ויש לי בטיוטות פוסט רשימות כזה בו פירטתי, בהצעתה של קורדליה, עוד ועוד רגעים קסומים מאז הילדות הרחוקה ועד היום.

הישגים מופלאים, התגברות על קשיים, זכייה בפרסים. נבחרתי, נצחתי, נשלחתי לייצג, התקבלתי, מוניתי, צויינתי לשבח.....

בכל הרגעים האלה אני מתבוננת על עצמי מהצד ועדיין לא בטוחה שאני יכולה לסמוך על עצמי.

עדיין לא מאמינה לאחרים כאשר הם סומכים עלי.

עדיין לא מבינה איך הם ראו מה שראו בי, איך הם קלטו בי את מה שאני עדיין לא קולטת.

ואפילו מהססת אם לפרסם את הפוסט ההוא - כי הוא נראה לי כמו שורות על גבי שורות של "שוויץ" - התרברבות סתמית - "הו, תראו כמה אני מוצלחת" - לא אוהבת את זה. 

אבל עובדת על זה. מסתכלת על זה נכוחה. מבינה שזה הנושא כרגע, אחד הנושאים - ויש לי סבלנות. ואורך רוח.

ואני נושמת.

בימים האחרונים התחיל לפעפע בי משהו - היו כנראה כמה טריגרים לפעפוע הזה. גם הפוסט המדהים של אמא'לה, גם נאום מרגש שבני נתן בהופעה שלו - על התקופה שבה הוא חי בניו יורק ואהובתו היתה בבוסטון וכמה נהדר שהחליט לחזור לגור איתה בבוסטון ולהתחיל תואר שני (שסיים בינתיים) וסוף טוב הכל טוב היום הם נשואים באושר....גם כמה תגובות של T לסיפורים שהעליתי מתוך האימון שלי ...תגובות בסגנון של "אז מה הבעיה? " או "מה לא בסדר?" סוג של חוסר הבנה בסיסית שאני לא מקטרת על ההורים שלי אלא משחזרת תגובות שלי להתנהגות שלהם כדי ללמוד איך פיתחתי דפוסי התנהגות מסוימים אז - כדי להתמודד עם זה - שעדיין קופצים לי אוטומטית היום - ולא משרתים אותי. 

שמתי לב ששנים אני נמנעת מלדבר עם T על נושאים מסוימים. קשה לי. אני חוששת מהתגובה שלו - חוששת לעצבן אותו, חוששת לפגוע אולי, אבל בעיקר חוששת להיפגע. כל מה שאני מקטלגת תחת "רגשות" או שאנשים עלולים לקרוא לזה "חפירות" אני מאד נזהרת ומאד מצנזרת. אני שמתי לב שאני גם לא ששה לחשוף את עצמי או אפילו את החומר שאני לומדת - לביקורת. בעוד שאין לי שום בעייה לספר לאנשים אחרים את שיטת סאטיה למשל, את העקרונות שלה, את הנחות היסוד שלה - עם T אני מאד מאד מסננת. אני מדברת איתו רק על דברים שאני כבר ממש בטוחה בהם, שאין סיכוי שהוא יפסול או יקטין, וגם אם ינסה - אין לי בעייה לעמוד מאחוריהם. 

ומתוך זה התחלתי בימים האחרונים לחוש מן געגוע מלווה בכעס - געגוע ל"בן זוג שבראש" שהיה לי פעם, כנראה, שכבר מזמן שחררתי לטובת בן הזוג שיש לי במציאות. ובו זמנית התעצבנתי על עצמי על הגעגוע הזה כי אין - באמת אין - ולא יכול להיות לי בן זוג יותר טוב, אוהב, מתאים, נותן, משקיע, מתחשב, מסור - מ-T. והבנתי שזה כנראה לא קשור. יש תחומים (בעיקר הרגשיים והרוחניים) בחיי שאני נמנעת מלחשוף בפניו. מקסימום אני מעזה לעשות זאת כאשר יש עוד אנשים בסביבה. זה מוזר. מטורף אפילו. כנראה שבחברת אחרים יש לי פחות חשש שהוא יזלזל או יסתור או יקטין את מה שאני אומרת. 

ובו זמנית אני מתבוננת על עצמי מהצד ונוזפת בעצמי: אמפי, השתגעת? את עם הבן אדם הזה ארבעים שנה (!), מה הקטע שלך? וברור לי שזה הקטע שלי, יותר מהכל - יהיו תגובותיו אשר יהיו - ברור לי שיש לי שם משהו. מחסום, מגבלה ששמתי על עצמי ואני "מתחזקת" אותה כל השנים. ומדי פעם הוא מגיב בצורה שפוגעת בי וזה "מתחזק" אותה עוד יותר. "הנה" אני אומרת לעצמי, "ההוכחה שבתחום הזה עדיף שאשתוק". 

אז הבאתי את זה לאימון שלי השבוע (איך לא?) ובין היתר סיפרתי ש-T לא אומר לי שהוא אוהב אותי. אף פעם. הוא אמר לי (באנגלית) כשרק התחלנו לצאת, ונדמה לי שהוא אמר לי שוב רק ביום הולדת 50 שלי - כשערך לי מסיבת הפתעה ענקית - בנאום מרגש (לא היתה עין יבשה בכל החדר) בו בין היתר אמר "תמיד את אומרת לי שאת אוהבת אותי, ואני מהנהן בראש כמו אידיוט. אז כן - אני אוהב אותך, אני צריך אותך, אני לא יכול בלעדייך" משהו כזה. ואני צחקתי שזה אמור להספיק לי ל-50 השנים הבאות. בשנים הראשונות הייתי נפגעת מההנהון האידיוטי הזה שלו. אחר כך התרגלתי. מאז הנאום המדהים זה כבר ממש הפך לבדיחה. אין לי ספק שהוא אוהב אותי. אבל מה לעשות - לפעמים אני רוצה גם לשמוע את זה במלים. 

והמאמן שואל אותי (כמובן) מה קורה בגוף, והפעפוע הזה (שקודם הסתובב לו בין הגרון ללוע לעינים - בעיקר בצורת דמעות לא ממומשות) הפך לגולה קטנה אך נוכחת בפינה השמאלית של הגרון. ועוד לפני שהוא הספיק לשאול עלה לי זיכרון. 

אני בת 17 בערך ו-T שיריונר, מגיע הביתה מסיני פעם בשלושה שבועות (במקרה הטוב). אין לי טלפון בבית אז חוץ ממכתבים אין לנו קשר בין מפגש למפגש. אני צעירה ומאוהבת ורומנטית מאד ומתגעגעת כל הזמן ו....כותבת שירים. חלקם מולחנים ומושרים אבל חלקם פשוט שירה - מכתבי אהבה וכאב וגעגוע בצורת שיר - ולקראת יום הולדתו ה-19 (ויום השנה לחברותנו, שחל באותו היום) אני מאגדת כמה לחוברת יפה ומגישה לו אותה במתנה. 

T חייל צעיר קורע את התחת ועובר את מה שעובר בצבא, מגיע הביתה לחברתו האוהבת ומקבל חוברת שירי אהבה עצובים ומתגעגעים, קורא והדמעות זולגות בדממה על לחייו - ובסוף הקריאה אומר לי : "זה לא עושה לי טוב". ומחזיר את החוברת. 

אמפי בת 17 בהלם לא מסוגלת לומר מילה. אין לה מושג הרי מה עובר עליו, אין לה מושג מה הוא צריך בתקופה קשה זו של חייו. היא רואה רק את מה שהיא מרגישה. והמלים של T הם כמו בוקס בבטן שלה. והיא אפילו לא עונה. אבל באותו רגע כנראה מתהווה מסקנה אצלה בראש - לצנזר. לא לשתף את געגועיה וכאבה על זה שהוא רחוק ומגיע לעיתים כל כך רחוקות. לא לחשוף בפניו את מה שקשה לה, אלא להתרכז בלעודד אותו, לשמח אותו, להיות עבורו המקום השמח, האוהב, החמים והנעים שהוא זקוק לו כאשר הוא מגיע הביתה מהמדבר ושמן המכונות והמפקדים והקשיים. ובאותו הזמן זה כנראה היה נכון לעשות זאת. להתחשב בו, לעודד אותו. אבל נוצר אצלי דפוס שנמשך לאורך שנים. 

וזה לא רק כדי להתחשב בו - אלא גם כדי למנוע את הפגיעה בי מהתגובה שלו. 

ולאורך השנים מצאתי "הוכחות" למסקנה הזאת, כי זה גם מה שקורה. מפתחים מנגנון הגנה מסוים ואז כל החיים מוצאים הוכחות מדוע הוא נחוץ ומדוע הוא עדיין רלוונטי. 

והמאמן שואל אותי, אם הכל היה אפשרי, אם היו לי כוחות, אם לא הייתי בהלם ובאלם - מה הייתי עושה או אומרת בסיטואציה ההיא. ואני חושבת רגע - ודבר ראשון קפץ לי שהייתי מבקשת סליחה. "אני מצטערת שזה העציב אותך, אני שפכתי את רגשותי ומחשבותי על הדפים וראיתי רק את עצמי, ולא חשבתי על מה עובר עליך, ולא חשבתי על איך אתה תרגיש כשתקרא את זה"

והמאמן שואל מה עוד? 

ואני חושבת קצת - "ספר לי מה עובר עליך שם, ומה אתה מרגיש? ומה אתה מרגיש כשאתה איתי בבית, ומה הרגשת כשקראת את השירים שלי"

ואני חושבת על זה שהוא כן מספר לי, בהרחבה אפילו, במהלך כל השנים - כל מה שקורה לו בצבא, כל מה שקורה לו בלימודים אחר כך, בעבודה....הוא כן משתף. הוא לא מצנזר. הוא מרגיש חופשי לדבר איתי, הוא מרגיש שאני מקשיבה. 

ועוד...

"הייתי בהלם עכשיו כשאמרתי לי שזה לא עושה לך טוב. לא הבנתי מאיפה זה בא לי, לא ציפית לתגובה כזאת, והאמת שזה פגע בי. חשוב לי לדעת שאני יכולה תמיד לומר לך את מה שאני מרגישה, אבל עכשיו אני חוששת לפגוע בך.

והמאמן שואל אותי אם אני רואה את הקשר בין הזיכרון לבין מה שקורה היום. במיוחד כשאני אומרת ל-T שאני אוהבת אותו והוא רק מנענע עם הראש. ואני מדמיינת את עצמי אומרת "אני צריכה שתגיד, אני רוצה לשמוע את זה, אפילו אם אני יודעת." 

ואני מרגישה בכל זאת משהו לא פתור. והמאמן חושב שאני לא רק מצנזרת כדי לא להיפגע, אני עושה זאת כדי לא לפגוע. כדי לא להיות שוב מול T במצב ההוא עם חוברת השירים, שבו שפכתי את ליבי - וזה לא עשה לו טוב. יכול להיות. זה לא סגור לי עד הסוף.

עדיין יש משהו בתגובות שלו שסוגר אותי, מכאיב לי - בקטנה - כמו עכשיו שהקראתי מכתב מרגש שחברה שלנו כתבה לחתונה של בנה, וכמובן שנחנקתי מדמעות - כי ככה אני, מתרגשת בקלות ובוכה בקלות - והוא מכיר אותי ויודע שככה אני - אבל הוא מייד צחק ואמר "אבל למה את בוכה? הארוע כבר עבר" למה הוא אומר את זה? הוא לא מבין שככה אני? שזה פוגע לצחוק על זה? 

ואני לא יודעת עם בעקבות האימון הזה משהו ישתחרר מהגוף, אבל אני בטוחה שלמשהו הזה יש עוד המון שכבות......