יוצאת לדרך חדשה

בתי התקשרה הבוקר במצב רוח מדוכדך וסיפרה על השיחה שהיתה להם עם הגננת של חכמוד אמש. 

חכמוד בטרום חובה (תיכף מסיים) כי הוא יליד 31/12. בפועל הוא הכי קטן בגן גם בגיל וגם בגודל. הוא ממש קטן (גם יחסית לגילו). הוא חכם בטירוף וגם מתבטא בצורה מאד חכמה ובוגרת, אבל עדיין יחסית לשאר ילדי הגן הוא צעיר מדי. היה לו מזל, אמרה הגננת, שהוא מצא שניים שלושה חברים לשחק איתם השנה, כי רוב הילדים בכלל לא בכיוון שלו. 

המוטוריקה העדינה שלו אינה ברמה של טרום חובה, אמרה הגננת. כישורי הציור והגזירה שלו לא מתקרבים לנדרש ברמה הזאת. הוא נמנע ככל שהוא יכול מעבודות יצירה, ומבלה את רוב זמנו בבנייה בקוביות (אגב - הוא אלוף בבנייה, מה רע בזה בדיוק?). 

בריכוז (או איך שקוראים לזה היום) הוא מקשיב ומשתתף בערנות ובחוכמה רבה, וחוץ מזה הוא מקסים וחכם - אבל לא מתאים לגילאים של ילדי הכיתה שלו. טרום חובה גדול עליו. 

אז מה עושים עכשיו? 

כאשר הוא היה בגן פרטי, בתי היתה תחת הרושם שהילדים צעירים מדי בשבילו. שאין לו עם מי לדבר ושאין מי שיאתגר אותו. עכשיו זה הפוך. ילידי דצמבר ינואר יוצאים דפוקים כנראה.

הקשבתי לה. מה יכולתי לומר? סיפרתי לה שגם אני "הושארתי" שנה בגן (אמנם בחובה, לא נראה לי שבכלל היה אז טרום חובה, בשנות הששים) למרות שכבר ידעתי לקרוא והייתי מאד מפותחת שכלית, כי חברתית הייתי קטנה וחסרת ביטחון (ילידת ינואר). השנה הנוספת בגן חובה עשתה לי רק טוב. 

היא מתלבטת. היא עצובה. היא דואגת לחכמוד - שאולי לעולם לא תימצא המסגרת שתתאים לו בדיוק.

אבל - אמרתי לה - היה לו כיף ללכת לגן? כן - היא אומרת. והוא במצב רוח טוב כשהוא חוזר מהגן. והוא מצא דרכים להתמודד עם כל הקשיים. טוב, גאון של סבתא כן או לא? החיים הם התמודדות - גם לילד בן ארבע. אבל היא צודקת שלפחות בגילאי הגן ההתמודדות אמורה להיות פשוטה יותר, הוא לא אמור להצטרך להתאמץ כל כך...

עכשיו היא חושבת לרשום אותו לגן אחר - שוב טרום חובה - לשנה הבאה. ויהיה צורך באישור מיוחד לכך, מהגננת, מהפסיכולוגית החינוכית...וצריך למצוא גן...לבי איתה. עם בתי הדואגת לבנה בכורה.

ואז באותה הנשימה היא שואלת אם אנחנו יכולים (שוב) לממן לה את הטיפול הפסיכולוגי (שלה). בעבר סייענו לה בכך בתקופת הלימודים. היום היא בהתמחות - לא משכורת בשמיים אבל זו עבודה, ובעלה עובד. הם מקבלים כסף כל שנה מהורי. T ואני, לעומת זאת, לא עובדים. העסק של "הבית החכם" לא התרומם בשנה האחרונה והוא סוגר אותו עכשיו בקושי מאוזן. האימון שלי בכלל לא בכיוון של להרוויח כסף ואני משלמת על האימון והמנטורינג של עצמי. יש לנו הכנסה פאסיבית לא רעה שבדרך כלל מספיקה בדיוק כל חודש. לא מעבר לזה. משהו צורם לי כשהיא מבקשת משהו כזה היום. 

אני נושמת. 

השנה הם ערכו ומתכננים עוד שיפוצים בדירה. הם נוסעים לחו"ל עם חברים בקיץ. כל זה כנראה מהכסף שהורי שלחו להם, כי מהשוטף אני יודעת בוודאות שלא נשאר כלום, ואף הנטייה היא למינוס כל חודש. אז איפה סדרי העדיפות? מדוע לא נכנס הטיפול לתקציב השוטף? הרי היא פסיכולוגית, זה ידוע שהיא חייבת להיות כל הזמן בטיפול....לא ברור לי. 

אני לא נכנסת איתה לזה. שוחחתי על הנושא עם T והחלטנו שבינתיים נעתר ונבוא לקראתה בחצי הדרך. ניתן לה מחצית מהסכום שהיא ביקשה. במשך חצי שנה. ואז נבדוק אם אפשר לתת יותר או אם אפשר להפסיק (היא אמורה להתחיל לטפל באופן פרטי בקליניקה כבר תוך חצי שנה...).

אני אוהבת לעזור לילדים - אבל גם חשוב לי שהם יידעו איך להתנהל עם כספים. משהו לא ברור לי בקטע הזה......

ואז T פתאם שואל אותי "ועד מתי את ממשיכה להתאמן?" וזה מרגיש לי כמו בוקס בבטן. מה זאת אומרת? עד מתי? עד שאחליט שמספיק. כרגע זה עושה לי טוב.....