יוצאת לדרך חדשה

היום בחמישה לשלוש אחר הצהריים בני וכלתי מגיעים לביקור מחו"ל. 

עד עכשיו האצתי בזמן שיעבור מהר - כדי שיגיעו.

מעכשיו אני מאיצה בו להאט - יש לי רק 15 יום איתם, וגם זה ודאי לא נטו.

מתרגשת לקראת המפגש, החיבוק. בעיקר החיבוק - כי למרות שאנחנו בקשר רציף בסקייפ ובווטסאפ - החיבוק הוא זה שחסר. 

היום אני גם מסיימת עם האנטיביוטיקה - ובסך הכל ההתאוששות מהשתלת השן עוברת די בסדר. יש עדיין לחץ (לפי דעתי השן שליד השתל נלחצת יותר ממה שצריך, ואולי אני אפילו מזהה סטייה קלה....אוף!) ואני עדיין אוכלת דברים רכים וקרים - אבל זה צפוי. בסוף השבוע יוציאו לי את התפרים ו...עוד שבוע גג נראה לי שזה כבר יהיה מאחורי. עד לשלב הבא (שאינני יודעת מתי הוא צפוי). 

אני קוראת לתקופה הזאת "בשן ועין" - כי אני עסוקה בהשתלת שן וניתוח הקטרקט

מקווה ש...עד סוף הקיץ כבר אהיה כמו חדשה. 

אתמול והיום אנחנו עסוקים בבישולים (T מבשל ואני עוזרת לו בהכנות וניקיונות). כש-T מתרגש הוא עוד יותר מבשל. 

אבל זה סבבה כי בנוסף לבני וכלתי יגיעו גם בתי עם המשפחה כדי לראות אותם, ואבא של כלתי יגיע כדי לקחת אותה אליהם הביתה (הזוג הצעיר החליטו להתפצל לחלק מהביקור כדי שכל אחד מהם יספיק להיות מספיק זמן עם הוריו) - אז יש מי שיאכל את כל המטעמים האלה. וגם נאכל מזה בימים הקרובים.

סיימתי להעלות את כל השירים שלי על מסמך word וגם ניגנתי את כולם ווידאתי שהאקורדים מסומנים כמו שצריך מעל כל שורה....

את חלקם אני ממש ממש אוהבת. חלקם סתם...אבל גם הם שלי. 

אולי אשמיע אותם לבני וכלתי (בני כבר שמע אותם מתישהו, אני זוכרת. לפני כמה שנים...). 

הפרוייקט הבא - לכוונן את הצ'לו.....

המתאמנת שלי סיימה 15 מפגשים והגשתי לה את שאלון ההשלמה למילוי לקראת המפגש ה-16. בגלל שאני עדיין בהתמחות, במפגש ה-16 אני צריכה לעשות מעין שיחת השלמה (גם אם זו השלמת ביניים והמתאמנת תמשיך לבוא) - שאחריו היא תחליט אם להמשיך, והתעריף אמור לעלות. אין לי מושג מה היא תחליט ומה היא תוכל לשלם. היא היתה מופתעת שכבר היו לנו 15 מפגשים. צחקתי ואמרתי שהזמן טס כשנהנים והיא אישרה. דואגת לה. אימון סאטיה זה תהליך דמוי ספיראלה. בכל פעם שחלה התפתחות או פריצת דרך, מתגלות שכבות חדשות - והיא נמצאת כרגע באיכס כזה, איכס שבעקבות ההישגים. וקשה לשמוע ש"אין ברירה, חייבים לעבור דרך האיכס כדי להגיע לצד השני" - במיוחד כאשר במקביל אתה מאמין בשיטות ניו אייג' שמספרות שאפשר לדלג על האיכס ולברוא ישר מציאות נהדרת, בלי להתבוסס .......

ובכן, גם אני חושבת שחשיבה חיובית ובריאת מציאות זה דבר אפשרי ונהדר  אבל מניסיוני יש דברים שאי אפשר לדלג עליהם. 

קודם כל אתה צריך להכיר את עצמך, את מה שמנהל אותך - ועם ההיכרות, ניתן להתחיל לשחרר אחיזות....

האצבעות דואבות, הצוואר תפוס - והלב מתרונן ושר

כבר שעתיים שאני יושבת כאן ומנגנת על הגיטרה את השירים שלי, 

אחרי שכבר שבועיים אני מעלה על מסמך word את כל המילים והאקורדים מבין הדפים המצהיבים הישנים בקלסר החום והמרופט בו צברתי במהלך השנים את כל שירי.

שלושים ושבעה שירים - וחוץ מאחד או שניים יש לי אקורדים לכולם, זוכרת אותם וזוכרת את המנגינה שלהם.

תחושה מופלאה של יצירה - זה שלי. אני כתבתי. אני הרגשתי ושפכתי על הנייר.

אני הלחנתי להם מנגינה. אני מנגנת. אני שרה.

וחלקם לא רעים בכלל. נכון פה ושם אילצתי איזה חרוז, ונכון - ברובם אין הרבה גיוון של סולמות ואקורדים. אבל מה? הם די יפים. 

הקול חלוד והאצבעות מחוסרות תרגול (וכבר שנים מחוסרות אותן שכבות עור עבות שפיתחתי בזמנו בעיקר בזכות הנגינה בצ'לו אבל גם בזכות הגיטרה). 

אבל אני מאושרת. 

גיליתי אותם מחדש, גיליתי את עצמי מחדש.

את האהבות, את האכזבות, את הטיולים על שפת הים, את הגעגועים - אותי. 

שירים שלי....חזרתם אלי

T בתהליך גמילה ממשככי הכאבים והסבל בלתי ניתן לתיאור.

לילות בלי שינה, גלי חום והזעה, דקירות בכל הגוף, הבטן מתהפכת ובנוסף לכל הצרות גם כאבים שונים ביד ובכתף שהוא טוען שהם כאבי פאנטום ולא באמת נובעים מהמצב האמיתי. אלה הכדורים ש"רוצים" לגרום לו לחזור לקחת אותם.

איזה סיוט.

הוא התחיל עם גמילה מהליריקה, בהדרגה כך שבכל כמה ימים הוריד 25 מ"ג מהמינון עד שבסופו של תהליך הפסיק עם זה בכלל.

זה היה קשה ולא נעים אבל איכשהו נסבל.

בשלושת הימים האחרונים הוא בגמילה מהטראמאדקס וזה סיוט בלתי יתואר. בעצם מאז יום ראשון הוא לא ישן, הוא עצבני, הוא סובל....

היום הוא סוף סוף הסכים שנכתוב מייל למומחה הכאב (שהדריך אותו כיצד להיגמל) בשאלה אם יש דרך להקל על הסימפטומים - לפחות בלילה כדי שיוכל לישון. לא מספיק שהוא לא ישן חודשיים אחרי הניתוח, גם עכשיו זה צריך לחזור על עצמו?????

נראה אם ומתי יענה.

בינתיים T גיבור אמיתי ובמשך היום מתפקד כרגיל, עובד בגינה, מתקדם יפה בצורפות (מכין תכשיטים מדהימים, אולי בקרוב פוסט צילומים), מתעסק עם ה-KODI (למי שלא מכיר - תוכנת מחשב שמאפשרת צפייה בסרטים, סדרות וכו ) וכמובן מתעקש להמשיך לבשל. 

את סוף השבוע של החג דווקא בילינו יחסית בנעימים (בהתחשב בכל הסבל הזה) - ששי בערב כל המשפחה (כולל של אחי) היתה כאן - וגם כיוון שזה לא היה ערב חג וגם כי המשפחה שלנו (בעיקר אחי וחתני) קרניבורים שלא מתים על חלבי - היו סטייקים והמבורגרים (וכמובן מלא סלטים, תוספות ) ורק לקינוח עוגת גבינה עם שוקולד לבן. כבר מציינת בהזדמנות זו שמיום ראשון אני בדיאטה!!!!! די, מספיק עם השחיתות!!!

חכמוד לא הרגיש כל כך טוב (בחילות...קצת חום) אבל למרות זאת הצליח קצת ליהנות והיה ממש כיף.

אגב כשהם יצאו לכיוון האוטו ליווינו אותם וחתני ראה חשופית על הארץ, והפנה אליה את תשומת לבם של הילדים. הם כמובן ידעו לומר שחשופית היא חילזון ללא בית וכו ואז חתני אמר "נראה לכם שאפשר לאכול את זה?" וכולם אמרו איכס ויאק וכו ואז חכמוד אמר כלאחר יד: "הצרפתיים אוכלים את זה". עם דגש על ה"יים" במלה צרפתיים. מי אמר גאון של סבתא? 

בחג עצמו הלכנו לחדר כושר ולביקור הדו-שבועי אצל הדוד של T (שתמיד כל כך אסיר תודה על כל ביקור ועל כל טלפון) ושאר היום בילינו בשקט בבית.

בראשון בערב היו לנו כרטיסים להופעה של פורטיסחרוף באמפי פארק לייב בראשון - היתה הופעה מעולה, ושוב - למרות ש-T לא ממש הרגיש טוב, הצלחנו ליהנות ממנה מאד. הבעייה כמובן היתה ביציאה משם - שעה עמדנו (עמדנו ודוממנו מנוע!) בפקק ממש מחוץ לאצטדיון - בלי סיבה נראית לעין. התקשרנו לגלגלצ לנסות להבין מה בדיוק הולך שם וגם הם לא ידעו לומר. התקשרנו למשטרה וגם הם היו חסרי אונים. השוטרים במקום שנועדו לסייע ולהכווין את התנועה עמדו באוזלת יד - זה היה ממש מגוחך.

אחרי שעה פתאם הגיע אחד מהשוטרים, הורה לנו להסתובב אחורה ואז גילינו דרך חלופית לצאת משם. ראשון לציון היתה פקוקה לגמרי אבל הצלחנו לעקוף איכשהו ולנסוע דרך איילון - ומרגע זה תוך קצת יותר מחצי שעה היינו בבית. מטורף. T כבר היה גמור, וכאמור לא ישן כל אותו לילה וגם הלילה לא. אבל לפחות היתה הופעה טובה.......