יוצאת לדרך חדשה

רבות עסקתי בנושא האֵמוּן , "אין על מי לסמוך" זו כנראה אחת הסוגיות של חיי אם לא "ה-".

לפני כמה שבועות, כשדיברתי עם המאמן שלי על הבלוג, ציינתי שאני כותבת כאן גם את האימונים שלנו.

הוא מאד התעניין לקרוא את מה שכתבתי, ושאל אם אולי יוכל להעלות את מה שכתבתי באתר האינטרנט שלו, בעילום שם כמובן.

בשנייה הראשונה אמרתי "בטח, אשלח לך" ואז הגעתי הביתה וראיתי שאני מתמהמהת עם זה. פתאום לא היה לי פשוט לשחרר משהו כל כך אינטימי...ולמרות שהוא שותף מלא באימונים האלה, בכל זאת הרגשתי שאני לא לגמרי שלמה עם זה, וחיכיתי עם זה.

במפגש הבא שלנו אמרתי שאני עוד מתבשלת עם זה, והוא הרגיע אותי שאין בעייה ולא דחוף ורק אם אני באמת מוכנה ואין לחץ וממילא אין לו מושג איך הוא יעלה את זה לאתר שלו...בקיצור - הרגיע אותי - הכל בסדר.

ואז יום אחד, לא יודעת מה נכנס בי, בחרתי אימון אחד , העתקתי את הפוסט מתוך הבלוג למסמך וורד ושלחתי לו. 

הוא ממש התלהב מהכתיבה שלי, נתן לי משוב נהדר, שאל אם אפשר להוסיף במקומות הרלוונטיים הסברים לגבי שיטת סאטיה....

זה עשה לי טוב, המשוב הזה, ובשלב ההוא הסתפקתי בכך. 

ואז התחלתי לקרוא את "בשביל הנפש" של חנוך דאום ואריאל הרטמן, והבנתי כמה זה עוזר לקרוא אימונים או טיפולים של אחרים - גם מנקודת מבט המטפל/מאמן, וגם מנקודת המבט של כל צופה מן הצד, או המטופל/מתאמן עצמו. ותפסתי אומץ, כמו שאומרים, הקמתי חשבון גוגל ייעודי והעליתי לדרייב את כל מה שהספקתי לתעד עד כה מהאימונים שלי. 

נתתי לו הרשאת צפייה, ושלחתי לו קישור. וחיכיתי.

בערב כשעוד הייתי אצל הנכדים, ראיתי בדוא"ל דרך הטלפון הנייד שמישהו מבקש גישה לתיקיית האימונים ששלחתי לו. 

מישהו שאני לא מכירה.

לא מזהה את השם.

לא מזהה את כתובת הדוא"ל. 

והגוף שלי הגיב. "הלב נפל לתחתונים" כמו שאומרים. הלסת ננעלה, החזה התמלא במשהו גדוש וצמיגי.....

נבהלתי. כעסתי. מה זה?! למי הוא העביר את זה?! מה הוא חושב לעשות עם זה?! 

מצד אחד אמרתי לעצמי שאולי הוא ניסה כבר להעביר את זה למישהו שמטפל לו באתר האינטרנט....וגם זה הבהיל אותי.

תהיתי האם טעיתי כשהעברתי לו ככה את הכל. התלבטתי אם להסיר את הגישה שלו לתיקיה. 

יותר מכל כעסתי שהוא לא כתב לי במייל או בוואטסאפ שהוא מתכוון להעביר למישהו. שהוא לא הכין אותי שמישהו עומד לפנות אלי עם בקשה כזו.

יותר מכל חששתי שהכעס הזה עכשיו יחבל באֵמוּן שנתתי בו בשנתיים האחרונות.

יותר מכל חששתי ששוב "אין על מי לסמוך". יותר מכל חשתי אכזבה. ממי שאני סומכת עליו עם הקישקעס שלי, עם הדברים הכי אינטימיים של הנפש שלי. 

נשמתי.

חיכיתי.

ובערב כתבתי לו בוואטסאפ (אחרי כמה וכמה שינויי נוסחים): הי ג', יש לך מושג מי זה X ולמה הוא מבקש גישה לתיקיית תיעוד האימונים ששלחתי לך היום? 

תוך שנייה קיבלתי תשובה: "זה אני". ולרגע לא הבנתי, ואז נפל לי האסימון. והוא גם הסביר.

כיון שהוא ראה ששלחתי לו תיקיית גוגל דרייב הוא ניסה להיכנס ולקרוא בה מתוך חשבון הג'ימייל שלו, חשבון שלא הכרתי ושכמובן לא נתתי לו הרשאת קריאה לתיקייה. 

נשמתי עמוק. חשבון הג'ימייל שלו מורכב מצירוף חלקי השמות של ילדיו. לא היה שום סיכוי שאזהה שזה הוא....

אז הכל בסדר. הוא לא העביר לאף אחד את התיקייה הפרטית שלנו. הוא לא בגד באֵמוּן שלי. 

אם הוא היה מקדיש לזה קצת מחשבה הוא היה מקדים ושולח לי בקשה לתת לחשבון דוא"ל הזה הרשאת קריאה אבל הוא לא מספיק מבין במחשבים כדי לנסח את זה ככה....

נרגעתי. נתתי לו הרשאת קריאה. שמחתי שכבר באותו ערב הוא רצה להתיישב לקרוא. 

וחשבתי שאולי כדאי שאתאמן אצלו על התגובה החזקה שהיתה לי כלפיו כשראיתי את בקשת ההרשאה במייל......

התאריך המשוער היה 12/3/1982. הוא היה מאד משוער כי המחזור שלי לא היה סדיר ולא באמת היה לי מושג מתי נכנסתי להריון. התחלנו לנסות לעשות תינוק כמה חודשים לפני המועד שבו רצינו בפועל כי סביבנו לכולם היו עם זה בעיות וחשבנו שזה ייקח זמן. לא הספקתי להגיד ג'ק רובינזון ונקלטתי. עד שהבנתי שזה הריון (ולא וירוס מעיים כלשהו שגורם לי להקאות ולבחילות הנוראיות) כבר הייתי בסוף החודש השני (אז לא ספרנו בשבועות....). לא היה אולטרא-סאונד, לא היה כלום פרט לבדיקת שתן (לאישור ההריון עצמו) ודם (פעם בחודש), ובחודש השלישי בדיקת דופלר - בו שמעתי בפעם הראשונה את הדופק "של העובר". לא היה לי מושג עד שהיא יצאה אם זה בן או בת. הייתי חיילת בקבע בממר"מ - את חודשי ההריון (והשירות) האחרונים שירתתי בבגדים אזרחיים.

החלטתי לצאת לחופשת לידה ב-8/3. רציתי לנוח, לכבס קצת, להיכנס למוד המתאים. זה היה ערב פורים והיינו מוזמנים למסיבה אצל חברתי נ'. התלבטתי אם ללכת או לא ללכת כי נ' גרה אז בקומה רביעית בלי מעלית וההריון היה כבר כבד עלי. אמנם עליתי רק 12 ק"ג בהריון הזה (בהריון הבא עליתי רק 9, ובסך הכל תמיד הרגשתי הרבה יותר טוב בהריון מאשר לא בהריון, מבחינת המראה החיצוני...) אבל בשלב הזה הוא כבר הכביד. 

בבוקר של ה-8/3 קבעתי יום כיף עם אמא ונסענו לדיזנגוף סנטר להסתובב. עוד לפני שנפגשתי איתה הרגשתי אותם. אחר כך הבנתי שאלו כבר היו צירים, אבל לי זה הרגיש כמו כאבי מחזור חלשים. סיפרתי לאמא והיא אמרה שהנה זה התחיל, וכשזה קרה לה זה לקח עוד שלושה ימים עד שיצאתי, אז אין לחץ.

בערב התקלחתי, הכנתי תיק, הכאבים האלה כבר באו לעיתים הרבה יותר קרובות. 

דיברנו עם גיסי ואשתו בטלפון, וכיון שבתם נולדה להם ברכב בדרך לבית היולדות, הם הלחיצו אותנו שנצא לדרך, לא נחכה לרגע האחרון. 

זה היה ערב גשום מאד של תחילת מרץ, לא היה לנו עם מי להשאיר את הכלבה אז לקחנו אותה איתנו בחיפושית הפולסווגן שהיתה לנו אז.

במהלך כל הערב, הלילה, והבוקר שלמחרת T יצא כל כמה שעות לרכב להוציא את הכלבה לטיול, לעשיית הצרכים, לפינוקים וליטופים וכמובן אוכל ומים היו לה באוטו.

שכבתי בחדר צירים, כך קראו לזה, רועדת (מקור? מהתרגשות?) סופרת את הרגעים בין ציר לציר. פתיחה לא היתה. אפידורל לא היה נהוג אז, וניתן רק בבתי חולים מסוימים. לפחות T יכול היה להיות איתי, מה שלא התאפשר אז בכל בתי היולדות. חיכינו.

שלחנו הודעת ביפר לאמא שאנחנו בדרך ליולדות. לא היה להם אז טלפון בבית. כן, פעם היה קשה להשיג טלפון בארץ. מצחיק לחשוב על זה עכשיו. אבי היה בחו"ל כל אותו החודש, תחילה בענייני עבודה ואחר כך - כשסבי נפטר - נשאר ללווייה ולשבעה. הוא לא היה בארץ כשנסענו לבית היולדות, ואמי החליטה להגיע לבד ללוות אותנו. היא לא נכנסה איתנו לחדר הלידה, וחיכתה בחוץ. הלילה עבר כך בין ציר לציר ובלי פתיחה, ובבוקר כשהגיע חמי, שהיה אז המנהל הרפואי של אחת מקופות החולים, הוא נחרד לגלות שכל כך הרבה שעות אני עם צירים, בלי פתיחה, ואף אחד לא מתייחס אלי. מייד הפעיל את השפעתו ומנהל המחלקה הגיע לבדוק אותי. זו היתה הפעם הראשונה שקיבלתי פרוטקציה (תוך מחאה רמה, אגב, מצדי) ומאז למדתי שיעור חשוב בעניין. בעניני רפואה, בעיקר חיים ומוות (ולידה זה חיים ומוות, לא רבים מודעים לזה) - לעולם לא סרבתי שוב לעזרה וקשרים. הוחלט לתת לי זריקת זירוז (לא יודעת אם כבר אז זה היה פיטוצין או "פיצוצים" כמו שחברתה של בתי קראה לזה), החלו צירי הלחץ (ובניגוד למה שמספרים - אותם לא אשכח לעולם!)....קיבלתי איזשהו טשטוש שלא עמעם את הכאב אבל בהחלט גרם לי לדבר שטויות (באיזשהו שלב זוכרת אותי צועקת שנראה לי שהתינוק עומד לצאת לי מהתחת.....מודה ומתוודה, לא שעתי היפה ביותר) וזוכרת שמנהל המחלקה אמר לי בנימוס "לא אומרים תחת, אומרים ישבן". לחצתי בחוזקה את היד שלו מצד אחד ואת היד של T מצד שני, והמיילדת שלפה את בתי היקרה, 2.680 ק"ג, שמרוב הלחץ של תעלת הלידה נראתה קצת כמו מלפפון וורוד אבל השפתיים.....השפתיים שלה היו שפתיו של T, שפתיה של אמא של T....משהו בשרני וחושני ומתוק - ושנינו התאהבנו בה באותו הרגע. 

זה היה בפורים, י"ד באדר (לא זוכרת אם באותה שנה היה אדר ב' או לא) ומאז כל השנים (עד שבגרה והתמרדה) חגגנו לה בפורים. 

זה היה היום שבו הפכתי לאמא. 

עברה שנה מאז סיימתי את תכנית המאמנים באימושיין וכפי שנקבע כבר אז, התכנסנו כולנו (כמעט כולנו) למפגש בבית הספר, מפגש בן יום שלם שכלל כמובן גם לימודים - כי נטלי לעולם לא שוקטת על שמריה וסאטיה ממשיכה להתפתח כל הזמן ותמיד יש עוד דיוק ועוד חידוד ועוד התעמקות ותמיד יש עוד מה ללמוד. 

ביום האחרון ללימודים (שאגב היה אז סוער במיוחד - 7/1/2015 -  וחלק מהמשתתפים לא הצליחו גם אז להגיע, בעיקר מפאת השלג) ביקשה מאיתנו נטלי לכתוב לעצמנו מכתב, כאילו אנו כותבים אותו בעוד שנה, ולספר לעצמנו איך עברה /תעבור לדעתנו השנה הקרובה.

אז הנה המכתב שלי: 

"אמפי יקרה

כותבת לך מינואר 2015 בסיום קורס מאמנים. 

היום (31/12/2015) אולי את באותו משקל ואולי 20 קילו פחות או יותר, אבל בכל מקרה את מקבלת את הגוף שלך ושלמה עם כל חלקיו. 

הצורך שלך בריצוי פחת באופן משמעותי, ואת הרבה יותר ישרה, ישירה ונוקבת גם עם משפחתך וחברייך וגם עם מתאמנייך.

פיתחת יכולת לסמוך על עצמך, על היכולות שלך, בעיקר על היכולת להתפרנס ולהתמודד עם כל מה שיצוץ במציאות שלך, וכתוצאה מכך את יותר סומכת על אחרים.

במהלך השנה האחרונה התאמנת גם על דימוי הגוף, גם על היכולת לסמוך על עצמך וגם על מערכות היחסים שלך עם T, עם אמא שלך ועם ק' (*חברת ילדות במערכת יחסים בעייתית במיוחד).

כמאמנת סאטית את הרבה יותר סאטית, יותר איטית, יותר קשובה, יותר מקפידה על עבודה עם תחושות הגוף והנשימה, לא מרצה כל כך ולא מוותרת כאשר אנשים מנסים "לזוז". 

גם באימון וגם בחייך הפרטיים את הרבה יותר חומלת והרבה פחות שיפוטית. 

בעסק שלך את עוסקת גם בהתנדבות וגם אימון בתשלום ויש לך לפחות 8 מתאמנים. 

יש לך תקציב שנתי שאותו את מתכננת ומתחזקת יחד עם T. 

שמרת על קשר עם חברייך וחברותייך הקרובים ביותר מאימושיין, ואת מטפחת ומפתחת את היחסים האלה ואת היחסים עם חברותייך ובני משפחתך הקרובים והאהובים. אם עדיין נותרו קשרים לא מיטיבים, כבר הרפית גם מהם. 

חייך שלווים והרמוניים ואת רואה את המציאות כפי שהיא

באהבה רבה

אמפי 7/1/2015"

זה מה שכתבתי לעצמי לפני שנה כאשר דמיינתי את השנה הקרובה. 

אני יכולה לומר שלא ירדתי או עליתי 20 קילו אבל בחודשים האחרונים כבר ירדתי 3.5 קילו. מקווה שאמשיך.

מנגנון הריצוי שלי באמת פחת (לא לגמרי) ואני הרבה יותר ישרה, ישירה ונוקבת גם בחיי הפרטיים וגם באימון. 

באמת התאמנתי השנה על דימוי הגוף ועל היכולת לסמוך על עצמי ואני מרגישה שחרור עצום בתחומים האלה. יש עוד על מה לעבוד אבל בהחלט נעשתה דרך. נעשתה דרך גם ביחסים שלי עם T ועם אמא (מבחינת האימון), פחות נגעתי ביחסים עם ק'. עוד יש על מה לעבוד :)

כמאמנת יש לי כמובן עוד דרך אבל מרגישה התפתחות משמעותית ואני גם עובדת על זה המון כך שבכל פעם אני משילה שכבה מגבילה נוספת. 

מה ששמחתי לראות זו באמת החמלה הגדולה שפיתחתי, והשיפוט - שפעם היה עולה אוטומטית גם אם לא הייתי מבטאת אותו - היום כבר הרבה הרבה הרבה פחות עולה. נדמה לי שכאן באמת היתה הצמיחה הגדולה ביותר שלי מאז שהתחלתי עם סאטיה. 

אני באמת מאמנת גם בתשלום וגם בהתנדבות, רק שאין לי כרגע 8 מתאמנים. בסה"כ אם סופרים מההתחלה אז היו לי עד כה 8 מתאמנים אז אולי הייתי צריכה לדייק את ההתנבאות

החלק של התקציב כמעט מדויק - אנחנו לא מתכננים את התקציב לגמרי מראש לשנה אבל הוא יותר ממאוזן והמעקב עליו מתבצע באופן חודשי כך שאני מאד מרוצה מאיך שזה מתנהל. 

בהחלט שמרתי על קשר עם החברים והחברות מהקורס, עם חלקם אני ממש נפגשת, עם חלקם זה יותר טלפון ווואטסאפ אבל אנחנו חבורה די מגובשת ונעזרים זה בזה כל הזמן. השנה באמת שמרתי על קשר נהדר עם החברות (והתקרבתי מאד לחברת ילדות מ' שחזרה לחיי) ועם המשפחה ואין לי היום קשרים לא מיטיבים. חיי באמת שלווים והרמוניים ואני משתדלת תמיד לראות את המציאות כפי שהיא, בלי להתעסק עם מה אמור להיות או מה היה יכול להיות....

בפוסט הבא אולי אכתוב את מה שדמיינתי לי ל-2016

שנה אזרחית טובה לכולם