כששואלים אותי מהו הדבר העיקרי שלקחתי איתי מתכנית "נקודת מפנה" (שעשיתי באימושיין לפני 3 שנים, שנה לפני שהתחלתי את תכנית המאמנים) אני מייד עונה: שחררתי כעס. המון כעס.
ובאמת - הדבר הראשון שהתחיל להשתחרר כשהתחלתי לשים לב לנשימה שלי ולתחושות הגוף שלי ובעיקר לתגובות האוטומטיות שלי: היה הכעס. "פתיל קצר" שכזה, שהיה מוכן להתלקח ללא הודעה מוקדמת מכל מיני דברים קטנים כגדולים - הוא זה שעבר את התמורה הגדולה ביותר כשהתחלתי ללמוד באימושיין, עוד הרבה לפני שנהייתי מאמנת בעצמי.
אבל כמו הרבה דברים שצבורים אצלנו בגוף, גם הכעס שלי הוא רב שכבתי. וכמה ששחררתי, ושחררתי, ועוד שחררתי - לפעמים (באמת כבר לעיתים רחוקות) הוא מופיע שוב.
ואני לא מדברת על הכעס על איך שהממשלה שלנו מתפקדת, על איך שהמדינה שלנו מתנהלת בתוך עצמה ומול העולם....זה כעס עמוק שניזון מהידיעה שאפשר אחרת וגם מהתחושה של חוסר האונים שלי, שכמה שאצביע בבחירות, למשל, ואשתתף בהפגנות, ואעשה את שלי (בעזרה לזולת, בתרומה, באימון אנשים לשלווה והרמוניה פנימית) זה עדיין לא באמת יעזור.
לא, אני מדברת על הפתיל הזה שמתלקח מכלום - מתגובות של T או של חברה, דברים קטנים ושטותיים שהתאמנתי עליהם כבר המון, וכבר מזמן הפסקתי להגיב אליהם או שלמדתי פשוט לנשום ולמוסס.
ובימים האחרונים בכל זאת עלה כעס כזה ו"נתקע". נוכח לי בגוף, בחזה, במפתח הלב, בגרון.
וניסיתי לנשום, וניסיתי לדבר בנינוחות על מה שמפריע לי - וכלום. לא עוזר.
ויתרתי.
התמסרתי. שהיתי מבחירה (וגם בלית ברירה) בתוך הכעס הזה.....ביום חמישי, ביום ששי....."שחיתי" בו, תפקדתי בתוך ענן של כעס, גם כשהגיעו הנכדים, גם כשדיברתי עם חברים.....זה לא פשוט להתנהל "נורמלי" כשבפנים כל הכעס הזה "יושב" לו על החזה, בגרון, בבטן.
ובשבת אחר הצהריים פתאום שמתי לב שהוא התפוגג.
התעמלתי בבוקר, אחר כך קיבלתי מסאז'.....בטוחה שגם זה עזר. וגם עצם השהייה.
בלי חפירות, בלי דיבורים, בלי להעלות זיכרון, בלי להבין מה זה היה, מאיפה זה בא.....פשוט הסכמתי לכעוס - בלי לבלוע ולהבליג וגם בלי להתפרץ....
עברתי דרך הכעס והגעתי לצד השני שלו.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
