יוצאת לדרך חדשה

מזמן לא צחקנו כך ביום ששי בערב.

לשם שינוי שני הנכדים הגיע ערים וערניים. שניהם היו במצב רוח מצוין, הראו לנו עבודות שעשו בגן וסיפרו על שבחים שקיבלו מהגננות. 

כשישבנו לאכול הם התעקשו לברך לפני האוכל, וזה הלך ככה: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכל נעשה בגְּבָרוֹת. 

לא עזר שניסינו לתקן את נשמותק, הוא בשלו. 

צחקנו עד שכאבה לנו הבטן.

אחרי הארוחה הם התעסקו בעיקר עם הלגו, אבל גם ביקשו שנקרין את "קונג פו פנדה 3", שיהיה ברקע בזמן שהם משחקים. מידי פעם חכמוד הסביר לחתני על דמות כזו או אחרת על המסך. חלוקת הקשב שלו ראויה לציון. 

לפני שהלכו הביתה זכיתי שכל אחד מהם יישב עלי ויתפנק קצת (בעיקר חיבוקים וגירודים בגב), מה עוד אפשר לבקש? 

אתמול הם השכימו קום ונסעו לאגמון החולה, ובדרך חזרה דרשו מההורים להתקשר אלינו כדי לספר איך היה, איך הם נסעו ברכב חשמלי ו"עשו תור תור" לנהוג בו. 

התמוגגותנו היתה שלמה. 

גם לנו היתה שבת נעימה, חדר כושר ואחרי כן התחרדנות בשמש על הגבעה בקאנטרי. היה יום נהדר.

בערב עשיתי לבני שיחה הכנה (clearway) לקראת הביקור שלו בארץ. 

זה מדהים כמה חששות יש לבני האהוב בכל פעם מחדש מהמפגש עם המשפחה והחברים - ביחוד עם הקרובים לו ביותר. השיחה שלנו פרסה את הדאגות, את מטרות הביקור, את ההוויות שהוא רוצה להיות בהן במהלך הביקור....את מה שעלול להסיט אותו מהוויות אלה וגם - כיצד יוכל להחזיר אותן לעצמו ולהיות מי שהוא בוחר להיות, להרגיש איך שהוא בוחר להרגיש. 

בסוף השיחה הוא הרגיש מוכן.

אני כמובן כבר סופרת את הימים....

הוא מגיע בחמישי הקרוב, וכבר תכננו את הארוחה המשפחתית וכבר התחלתי לנקות ולסדר לו את החדר.....

הכנתי שיעורים לסדנת הכתיבה - ובאמת אעלה לכאן את התרגילים בהמשך. 

השבוע T מארח את החברים שלו מהלימודים - שלא נפגשו 38 שנים! בכלל, מאז קורס הייעוץ העסקי T הפך להיות הרבה יותר חברותי, יוצר קשרי חברות חדשים, מחדש קשרי חברות מתהום הנשייה....משהו נפתח בו, ללמדך שאנחנו יכולים כל הזמן להשתנות, גם כשאנחנו כמעט בני ששים.

אני לא אהיה במפגש (שממילא יהיה ללא בני/בנות זוג) כי יש לי את סדנת הכתיבה באותו הערב.

ברביעי המפגש האחרון של קבוצת המנטורינג. , אין בי כרגע חשק להצטרף מיד לקבוצה אחרת, אבל ככל שאמשיך לאמן נראה לי טבעי שאזדקק להדרכה.....בכל מקרה לא מחליטה כלום לפני הנסיעה לויאטנם וקמבודיה בסוף החודש. אנחנו נוסעים לשבועיים וחצי.....הכל כבר מוכן. זה יהיה טיול מאורגן....לזוג. רק שנינו. כמו שאנחנו אוהבים.

התחלתי לקרוא את "הדבר היה ככה" של מאיר שלו - הפעם הראשונה שאני מצליחה לקרוא את מאיר שלו - אז תודה למי שהמליצו לי להתחיל מהספר הזה. 

ובינתיים צפוי שבוע עמוס ומהנה......

וגם כאן

רבות עסקתי בנושא האֵמוּן , "אין על מי לסמוך" זו כנראה אחת הסוגיות של חיי אם לא "ה-".

לפני כמה שבועות, כשדיברתי עם המאמן שלי על הבלוג, ציינתי שאני כותבת כאן גם את האימונים שלנו.

הוא מאד התעניין לקרוא את מה שכתבתי, ושאל אם אולי יוכל להעלות את מה שכתבתי באתר האינטרנט שלו, בעילום שם כמובן.

בשנייה הראשונה אמרתי "בטח, אשלח לך" ואז הגעתי הביתה וראיתי שאני מתמהמהת עם זה. פתאום לא היה לי פשוט לשחרר משהו כל כך אינטימי...ולמרות שהוא שותף מלא באימונים האלה, בכל זאת הרגשתי שאני לא לגמרי שלמה עם זה, וחיכיתי עם זה.

במפגש הבא שלנו אמרתי שאני עוד מתבשלת עם זה, והוא הרגיע אותי שאין בעייה ולא דחוף ורק אם אני באמת מוכנה ואין לחץ וממילא אין לו מושג איך הוא יעלה את זה לאתר שלו...בקיצור - הרגיע אותי - הכל בסדר.

ואז יום אחד, לא יודעת מה נכנס בי, בחרתי אימון אחד , העתקתי את הפוסט מתוך הבלוג למסמך וורד ושלחתי לו. 

הוא ממש התלהב מהכתיבה שלי, נתן לי משוב נהדר, שאל אם אפשר להוסיף במקומות הרלוונטיים הסברים לגבי שיטת סאטיה....

זה עשה לי טוב, המשוב הזה, ובשלב ההוא הסתפקתי בכך. 

ואז התחלתי לקרוא את "בשביל הנפש" של חנוך דאום ואריאל הרטמן, והבנתי כמה זה עוזר לקרוא אימונים או טיפולים של אחרים - גם מנקודת מבט המטפל/מאמן, וגם מנקודת המבט של כל צופה מן הצד, או המטופל/מתאמן עצמו. ותפסתי אומץ, כמו שאומרים, הקמתי חשבון גוגל ייעודי והעליתי לדרייב את כל מה שהספקתי לתעד עד כה מהאימונים שלי. 

נתתי לו הרשאת צפייה, ושלחתי לו קישור. וחיכיתי.

בערב כשעוד הייתי אצל הנכדים, ראיתי בדוא"ל דרך הטלפון הנייד שמישהו מבקש גישה לתיקיית האימונים ששלחתי לו. 

מישהו שאני לא מכירה.

לא מזהה את השם.

לא מזהה את כתובת הדוא"ל. 

והגוף שלי הגיב. "הלב נפל לתחתונים" כמו שאומרים. הלסת ננעלה, החזה התמלא במשהו גדוש וצמיגי.....

נבהלתי. כעסתי. מה זה?! למי הוא העביר את זה?! מה הוא חושב לעשות עם זה?! 

מצד אחד אמרתי לעצמי שאולי הוא ניסה כבר להעביר את זה למישהו שמטפל לו באתר האינטרנט....וגם זה הבהיל אותי.

תהיתי האם טעיתי כשהעברתי לו ככה את הכל. התלבטתי אם להסיר את הגישה שלו לתיקיה. 

יותר מכל כעסתי שהוא לא כתב לי במייל או בוואטסאפ שהוא מתכוון להעביר למישהו. שהוא לא הכין אותי שמישהו עומד לפנות אלי עם בקשה כזו.

יותר מכל חששתי שהכעס הזה עכשיו יחבל באֵמוּן שנתתי בו בשנתיים האחרונות.

יותר מכל חששתי ששוב "אין על מי לסמוך". יותר מכל חשתי אכזבה. ממי שאני סומכת עליו עם הקישקעס שלי, עם הדברים הכי אינטימיים של הנפש שלי. 

נשמתי.

חיכיתי.

ובערב כתבתי לו בוואטסאפ (אחרי כמה וכמה שינויי נוסחים): הי ג', יש לך מושג מי זה X ולמה הוא מבקש גישה לתיקיית תיעוד האימונים ששלחתי לך היום? 

תוך שנייה קיבלתי תשובה: "זה אני". ולרגע לא הבנתי, ואז נפל לי האסימון. והוא גם הסביר.

כיון שהוא ראה ששלחתי לו תיקיית גוגל דרייב הוא ניסה להיכנס ולקרוא בה מתוך חשבון הג'ימייל שלו, חשבון שלא הכרתי ושכמובן לא נתתי לו הרשאת קריאה לתיקייה. 

נשמתי עמוק. חשבון הג'ימייל שלו מורכב מצירוף חלקי השמות של ילדיו. לא היה שום סיכוי שאזהה שזה הוא....

אז הכל בסדר. הוא לא העביר לאף אחד את התיקייה הפרטית שלנו. הוא לא בגד באֵמוּן שלי. 

אם הוא היה מקדיש לזה קצת מחשבה הוא היה מקדים ושולח לי בקשה לתת לחשבון דוא"ל הזה הרשאת קריאה אבל הוא לא מספיק מבין במחשבים כדי לנסח את זה ככה....

נרגעתי. נתתי לו הרשאת קריאה. שמחתי שכבר באותו ערב הוא רצה להתיישב לקרוא. 

וחשבתי שאולי כדאי שאתאמן אצלו על התגובה החזקה שהיתה לי כלפיו כשראיתי את בקשת ההרשאה במייל......