יוצאת לדרך חדשה

התאריך המשוער היה 12/3/1982. הוא היה מאד משוער כי המחזור שלי לא היה סדיר ולא באמת היה לי מושג מתי נכנסתי להריון. התחלנו לנסות לעשות תינוק כמה חודשים לפני המועד שבו רצינו בפועל כי סביבנו לכולם היו עם זה בעיות וחשבנו שזה ייקח זמן. לא הספקתי להגיד ג'ק רובינזון ונקלטתי. עד שהבנתי שזה הריון (ולא וירוס מעיים כלשהו שגורם לי להקאות ולבחילות הנוראיות) כבר הייתי בסוף החודש השני (אז לא ספרנו בשבועות....). לא היה אולטרא-סאונד, לא היה כלום פרט לבדיקת שתן (לאישור ההריון עצמו) ודם (פעם בחודש), ובחודש השלישי בדיקת דופלר - בו שמעתי בפעם הראשונה את הדופק "של העובר". לא היה לי מושג עד שהיא יצאה אם זה בן או בת. הייתי חיילת בקבע בממר"מ - את חודשי ההריון (והשירות) האחרונים שירתתי בבגדים אזרחיים.

החלטתי לצאת לחופשת לידה ב-8/3. רציתי לנוח, לכבס קצת, להיכנס למוד המתאים. זה היה ערב פורים והיינו מוזמנים למסיבה אצל חברתי נ'. התלבטתי אם ללכת או לא ללכת כי נ' גרה אז בקומה רביעית בלי מעלית וההריון היה כבר כבד עלי. אמנם עליתי רק 12 ק"ג בהריון הזה (בהריון הבא עליתי רק 9, ובסך הכל תמיד הרגשתי הרבה יותר טוב בהריון מאשר לא בהריון, מבחינת המראה החיצוני...) אבל בשלב הזה הוא כבר הכביד. 

בבוקר של ה-8/3 קבעתי יום כיף עם אמא ונסענו לדיזנגוף סנטר להסתובב. עוד לפני שנפגשתי איתה הרגשתי אותם. אחר כך הבנתי שאלו כבר היו צירים, אבל לי זה הרגיש כמו כאבי מחזור חלשים. סיפרתי לאמא והיא אמרה שהנה זה התחיל, וכשזה קרה לה זה לקח עוד שלושה ימים עד שיצאתי, אז אין לחץ.

בערב התקלחתי, הכנתי תיק, הכאבים האלה כבר באו לעיתים הרבה יותר קרובות. 

דיברנו עם גיסי ואשתו בטלפון, וכיון שבתם נולדה להם ברכב בדרך לבית היולדות, הם הלחיצו אותנו שנצא לדרך, לא נחכה לרגע האחרון. 

זה היה ערב גשום מאד של תחילת מרץ, לא היה לנו עם מי להשאיר את הכלבה אז לקחנו אותה איתנו בחיפושית הפולסווגן שהיתה לנו אז.

במהלך כל הערב, הלילה, והבוקר שלמחרת T יצא כל כמה שעות לרכב להוציא את הכלבה לטיול, לעשיית הצרכים, לפינוקים וליטופים וכמובן אוכל ומים היו לה באוטו.

שכבתי בחדר צירים, כך קראו לזה, רועדת (מקור? מהתרגשות?) סופרת את הרגעים בין ציר לציר. פתיחה לא היתה. אפידורל לא היה נהוג אז, וניתן רק בבתי חולים מסוימים. לפחות T יכול היה להיות איתי, מה שלא התאפשר אז בכל בתי היולדות. חיכינו.

שלחנו הודעת ביפר לאמא שאנחנו בדרך ליולדות. לא היה להם אז טלפון בבית. כן, פעם היה קשה להשיג טלפון בארץ. מצחיק לחשוב על זה עכשיו. אבי היה בחו"ל כל אותו החודש, תחילה בענייני עבודה ואחר כך - כשסבי נפטר - נשאר ללווייה ולשבעה. הוא לא היה בארץ כשנסענו לבית היולדות, ואמי החליטה להגיע לבד ללוות אותנו. היא לא נכנסה איתנו לחדר הלידה, וחיכתה בחוץ. הלילה עבר כך בין ציר לציר ובלי פתיחה, ובבוקר כשהגיע חמי, שהיה אז המנהל הרפואי של אחת מקופות החולים, הוא נחרד לגלות שכל כך הרבה שעות אני עם צירים, בלי פתיחה, ואף אחד לא מתייחס אלי. מייד הפעיל את השפעתו ומנהל המחלקה הגיע לבדוק אותי. זו היתה הפעם הראשונה שקיבלתי פרוטקציה (תוך מחאה רמה, אגב, מצדי) ומאז למדתי שיעור חשוב בעניין. בעניני רפואה, בעיקר חיים ומוות (ולידה זה חיים ומוות, לא רבים מודעים לזה) - לעולם לא סרבתי שוב לעזרה וקשרים. הוחלט לתת לי זריקת זירוז (לא יודעת אם כבר אז זה היה פיטוצין או "פיצוצים" כמו שחברתה של בתי קראה לזה), החלו צירי הלחץ (ובניגוד למה שמספרים - אותם לא אשכח לעולם!)....קיבלתי איזשהו טשטוש שלא עמעם את הכאב אבל בהחלט גרם לי לדבר שטויות (באיזשהו שלב זוכרת אותי צועקת שנראה לי שהתינוק עומד לצאת לי מהתחת.....מודה ומתוודה, לא שעתי היפה ביותר) וזוכרת שמנהל המחלקה אמר לי בנימוס "לא אומרים תחת, אומרים ישבן". לחצתי בחוזקה את היד שלו מצד אחד ואת היד של T מצד שני, והמיילדת שלפה את בתי היקרה, 2.680 ק"ג, שמרוב הלחץ של תעלת הלידה נראתה קצת כמו מלפפון וורוד אבל השפתיים.....השפתיים שלה היו שפתיו של T, שפתיה של אמא של T....משהו בשרני וחושני ומתוק - ושנינו התאהבנו בה באותו הרגע. 

זה היה בפורים, י"ד באדר (לא זוכרת אם באותה שנה היה אדר ב' או לא) ומאז כל השנים (עד שבגרה והתמרדה) חגגנו לה בפורים. 

זה היה היום שבו הפכתי לאמא.