יוצאת לדרך חדשה

לא היתה שבעה לדוד כי אין לו ילדים, אין לו אחים בחיים, וגם אם אשתו בסוף החליטה לשבת, אף אחד מאיתנו לא בקשר איתה (פרט לבן דוד האפוטרופוס שהוא גם האפוטרופוס שלה אז אין לו ברירה).

הבן דוד הזה מסרב (כנראה מטעמי דת) לפתוח ולקרוא את הצוואה לבני דודים עד ה-30, כך שההודעה על סטאטוס הדירה נדחתה לחודש הבא. בינתיים T החליט להשאיר אצל הבן דוד האפוטרופוס את המפתח לדירה של הדוד, עד אז, כדי שאף אחד לא יוכל לומר לו שהוא הוציא דברים בסתר מהדירה בתקופה הזאת. בלגן. אני ממש לא מצפה לתגובה של בני הדודים, ביחוד של גיסי וגיסתי, על העניין הזה. T חשב לכתוב מכתב מפורט עם תיאור המצב שנוצר, פסק הדין של בין המשפט, הקריאה לעזרה של הדוד....ולבקש מבן הדוד האפוטרופוס לשלוח את המכתב לכולם. נראה מה יהיה.

אנחנו כל כך רצינו שהדוד ז"ל יהיה זה שיבשר על ההחלטה הזאת לאחייניו בעודו בחיים אבל הוא פחד (ואולי בצדק) שהם יפסיקו לבקר אצלו....עד כדי כך היה חשדן שחשש שחלקם, לפחות, מבקרים אצלו כי הם רוצים להיכלל בצוואה. עצוב.

ביום ששי אספנו את החיילת מבית החייל ברמת גן, עם הכביסה שלה, הלכנו איתה לצהריים בג'ירף (פתחו בצומת בני דרור) ושוחחנו המון, ואז הבאנו אותה הביתה. הראנו לה את הבית, את החדר שמיועד לה, את החתולים. היא מאד התרגשה. וגם אנחנו.

היא סיפרה לנו עוד דברים על עצמה, על הסיבות שהביאו אותה להתנתק מאמא שלה, על משפט שהיא ואחותה מנהלות כרגע נגד אביה החורג....היא באמת חוותה ילדות קשה, ועם כל זה היא נראית כל כך אופטימית וחיובית ורוצה לבלוע את החיים שזה מעורר הערכה.

כשהיתה אצלנו שמנו לב שהיא all over the place, מבולבלת מאד וכל שנייה משנה את דעתה לגבי מה היא רוצה לעשות בסוף השבוע הזה, אבל הזכרנו לעצמנו שגם האחייניות שלנו ככה (אחת בגילה, אחת כבר גדולה יותר) וזה הגיל יותר מכל דבר אחר. רגע אחד היא פוגשת חברה ורגע אחר לא, רגע אחד היא יוצאת עם החבר (הטרי, רק חודש) ורגע אחר לא. רגע אחד היא חוזרת לישון אצלנו וברגע הבא היא נשארת לישון אצלו, וכן הלאה.

זרמנו.

עזרנו לה לכבס את כל הבגדים והיא גם הספיקה להתקלח ולישון צהריים לפני שבתי ומשפחתה הגיעו לארוחת הערב.

הכרנו לה גם את בני, דרך הסקייפ.

היא מאד התלהבה מהנכדים, ונשמותק (שבאופן טבעי יותר ידידותי לאנשים חדשים) ישר נתן לה לשחק איתו וגם נתן לה חיבוק ונשיקה. חכמוד מסוייג יותר (כמו שבתי היתה בגילו) ובכלל הוא היה קצת אפוף, הגיע אלינו ממסיבת יום הולדת של חבר, שבע ועייף.

ראיתי שבתי דיברה איתה ושמחתי על החיבור.

בסך הכל היה נחמד, הצלחתי גם לשבת עם הנכדים ולשחק קצת, גם לפטפט עם כולם ליד השולחן, גם לשטוף הכל צ'יק צ'ק אחרי הארוחה, גם לנהל עם החיילת שיחת נפש קצרה בזמן שהתכוננה לדייט שלה....וזהו. החבר בא לקחת אותה והם נסעו.

נשארנו לבד.

בגלל שהיישוב שלנו קצת מרוחק ומנותק, לא נראה לי שיהיה לה נוח ממש לגור כאן בכל פעם שהיא יוצאת מהצבא. אבל נראה. ימים יגידו. בינתיים טוב שיש לה גם את החדר בבית החייל, במקום מרכזי ונוח מבחינת תחבורה ציבורית. 

אנחנו גמישים ונזרום עם מה שיהיה לה נוח. 

היה לנו נעים בחברתה וכל מה שאנחנו רוצים, הוא שהיא תרגיש שיש לה מקום אליו היא תמיד יכולה לבוא. שיש לה אנשים שדואגים לה ונותנים לה חום ומפנקים אותה בארוחה טובה. מה עוד יתפתח מזה? אי אפשר בשלב הזה לדעת.

אתמול התעמלנו והתחרדננו (בצל, כי היה חם) בקאנטרי, ישנו צהריים ובסך הכל היה אתמול יום מנוחה.

הבוקר T כבר נסע לסידורים עם הבן דוד האפוטרופוס, וסוף סוף עשינו כאן הדברה אמיתית (יש לנו מדביר ברחוב שלנו, התברר) - בעיקר נגד הננו-נמלים שפלשו אלינו מכל הכיוונים זו השנה השנייה, אבל על הדרך הוא גם ריסס נגד ג'וקים ועכבישים (שגם מהם יש לנו בשפע!). מקווה שזה יעזור.

בכל מקרה בעוד שבועיים נודיע לו אם אולי פספס קן או שניים, שיחזור על הפעולה, וצריך לרסס גם את החדר הבודד שלא רוסס - שם שהו החתולים שלנו בזמן התהליך. 

ניגנתי קצת בגיטרה אבל זרוע ימין התחילה שוב לכאוב. בעצב רב עלי להודות בפני עצמי שהנגינה (בגיטרה ובצ'לו) והסריגה - גורמים לי לדלקת גם במרפק וגם בכתף של זרוע ימין, וכנראה שעלי להימנע מפעילויות אהובות אלה!

סיימתי לגהץ וכרגע נראה שאני פנויה - מה בא לי לעשות? 

שני האימונים האחרונים שעברתי (לא העליתי אותם לכאן) היו משמעותיים, עמוקים ומטלטלים במיוחד - ועכשיו אני מתחילה לחשוב שגם הכעס שעלה בשבוע שעבר, שהייתי צריכה לשהות בו ולפוגג אותו, וגם ההתקררות המעצבנת שחטפתי ביום שני, קשורים לזה. סוג של "ניקיון" שהגוף והנשמה עושים מדי פעם, כשעוברים תהליך נפשי עמוק ויש הרבה ג'יפה "להיפטר" ממנה. נכון שגם הסתובבתי ביום שני אחר הצהריים בהרצליה ברחובות עם הנכדים והיה לי ממש קר (למרות 3 השכבות שלבשתי, ומזל שגם להם הלבשתי מעילים) אז גם יכול להיות שזה בסך הכל זה. 

לא נמנעתי מהפעילויות השוטפות שלי (פרט להתעמלות, לא מסוגלת לעשות ספורט כשאני מקוררת ככה), התאמנתי ולמדתי במנטורינג ואימנתי וטיפלתי בנכדים - והם ישנו אצלנו ברביעי (טוב, "ישנו" זו מילה רחבה מדי, חצי לילה חכמוד היה אצלנו במיטה, ולמרות שהוא היה מבסוט מזה, לי ול-T יצא מזה לילה לבן לגמרי), חמודים כתמיד. לא היו לנו כוחות לקחת אותם לעדלאידע, כפי שחתני ביקש, אבל שיחקנו איתם בבית, התחלתי לקרוא להם את "נסים ונפלאות" של לאה גולדברג (אני מודה שאולי הם צעירים מדי, ואני גם משנה את הנוסח של הלשון כי אחרת הם לגמרי לא יתחברו לזה) אבל אני מנסה....מקסימום - לא יילך, כמו שקרה עם "הנסיך הקטן". הם ראו את "קונג פו פנדה 3" (באנגלית, כי זה חדש מדי ובקודי אין את זה עדיין עם תרגום עברי) ובכל זאת נהנו וגם הבינו לא רע ("סבתא", קרא לי חכמוד באיזה רגע, "תראי, הוא אמר לו באנגלית: תיזהר, הטובים מאחוריך!" ולמרות שלא צפיתי באותו רגע איתם, אני בטוחה שהוא הבין מצוין! בנינו בקוביות תואם-לגו, אפילו קנינו איתם את הקנייה השבועית בסופר (כל נכד קיבל עגלה לשבת בה, עם נוף מרהיב לכל המדפים והמון "בא לי" זה ו"בא לי" אחר).....עם כל הצינון הכבד והחמסין המגעיל צלחנו גם את היום הזה. בתי פגשה אותנו לצהריים כשסיימה לעבוד, וכשלקחה אותם הביתה קרסנו שנינו לסייסטה ארוכה ועמוקה. 

אחר הצהריים T התחיל לבשל לשבת - מגיעים הנה כל העובדים לשעבר שלו ושל ע' גם מגן האירועים לשעבר וגם מאולם האירועים לשעבר (T מתקן אותי שלא כל העובדים, רק המנהלים! טוב ברור, היו המון מלצרים/יות ברמנים/יות...לא עם כולם שמרנו על קשר) לבראנץ' ש-T החליט שבא לו לארח. בחמישי הוא עוד לא נתן לי ממש לעזור לו, הייתי עדיין על הפנים עם הצינון הזה, אבל היום כבר קמתי בכוחות מחודשים ואני עוזרת פה ושם, בעיקר עם אחסון וניקיונות וכמובן "תוציאי לי את שמן השומשום או את הפפריקה המעושנת" כי רק אני יודעת איפה כל דבר מונח. 

היום נפגשנו סוף סוף עם החיילת הבודדת "שלנו", אחרי שהיא סגרה פעמיים שבת ולא נתנו לה לצאת לפגוש אותנו. מש"קית הת"ש המקסימה התלוותה אליה, ישבנו ארבעתנו בבית קפה ודיברנו, שאלנו וענינו על שאלות והתחלנו להתחבר זה לזה...והאמת, היה מאד קל להתחבר אליה. היא מתוקה מאד, רגישה ונבונה, וראו שהיא התכוננה לפגישה הזאת. שאלה שאלות ענייניות ולא פחדה לגעת בכל מיני נושאים ולהבין מה הציפיות שלנו ומה המגבלות שאנו רואים ומאיפה אנחנו בכלל באים לעניין הזה. היא גם אמרה שהיא רוצה שניפגש ונדבר עוד כמה פעמים לפני שהיא ממש תבוא לישון כאן, ושאלה אם אנחנו נרצה שהיא תגיע רק בסופי שבוע, כי ייתכן שהיא תתחיל לצאת כל יום בתום הקורס. היתה פגישה טובה בה כולנו התרגשנו, נפרדנו בחיבוקים והחלפנו מספרי טלפון, וקבענו להיפגש שוב בפעם הבאה שהיא תצא שבת. יש עוד המון סימני שאלה כמובן אבל יש לי תחושה הרבה יותר טובה עכשיו, שכבר נפגשנו איתה פנים אל פנים. וכמו שאמרתי לה - אנחנו נבנה משהו ביחד, בהדרגה, משהו חדש שאף אחד מאיתנו לא מכיר עדיין, ובכל מקרה על כל דבר נדבר ישירות וגלויות ובסך הכל אנחנו רוצים לאהוב ולהיטיב - וזה בדיוק מה שהיא רוצה וצריכה מאיתנו. 

שבת שלום

כבר שנתיים שאנחנו מבקשים מעמותות שעוסקות בכך, שיפנו אלינו חייל בודד - בא לנו להיטיב עם מישהו שבחר לשרת בצה"ל ומסיבות שונות (בין אם משפחתו חיה בחו"ל ובין אם ניתק הקשר שלו עם משפחתו כאן בארץ) הוא בודד ואין לו בית לחזור אליו בסופ"שים וחופשות. וכבר שנתיים שלא מפנים אלינו אף חייל ולא יוצרים איתנו שום קשר. ומתוך השאלות שנשאלנו בכל פעם מחדש, נראה לנו, שהעובדה שביתנו לא כשר היא שהפילה שוב ושוב את העניין. 

בסוף, דרך מישהי שלומדת עם T בקורס לייעוץ עסקי, יצרנו קשר עם בית בנג'י ברעננה, שם דיברו איתנו והבטיחו להפנות אלינו חיילים שכרגע אין להם מקום עבורם, או שלא עונים לקריטריונים שלהם (הם לוקחים רק קרביים וקרביות). 

בשבוע שעבר יצרה איתנו קשר מש"קית ת"ש של חיילת ממשפחה הרוסה, שהיתה בפנימיה עד השרות, אחותה עדיין בפנימיה, והיא מחפשת נואשות קצת חום ואהבה. היא לא עונה על הקריטריונים של בית בנג'י כי היא בחיל חימוש ולא נחשבת קרבית, והם הפנו אותה אלינו. 

השבוע נפגשנו עם משק"ית הת"ש וגם עם הקצינה של החיילת. היתה פגישה מקסימה, לבי יצא לשתי הבנות האלה שכל כך אכפת להן מהפקודות שלהן וכשאחת מהן במצוקה הן דואגות להיטיב עמה. הן עשו הכל כדי שהצבא יכיר בה כחיילת בודדת (יש לה משפחה, הורים גרושים, היסטוריה של אלימות מצד האב ואחר כך גם מהחבר של האם), הן דואגות לה, מזמינות אותה לביתן בסופי שבוע וחגים, הן מחלקות ביניהן את הכביסה שלה כל שבוע...באמת בחורות מדהימות. 

ארחנו אותן בביתנו, סיפרנו קצת על עצמנו, הראנו את החדר שאנחנו מייעדים לחיילת. הן סיפרו מעט עליה, מה שהן יודעות. קבענו שתיקבע פגישה איתה, בנוכחות אחת מהן, בפעם הבאה שהיא יוצאת לשבת. זה אמור לקרות ביום ששי הקרוב. במקום ניטרלי, קרוב לחדר שלה בבית החייל ברמת גן. 

אנחנו מאד מתרגשים לקראת הדבר הזה, ובמקביל יש לי גם לא מעט חששות. מה אם לא תהיה כימיה ביננו? מה אם נתחרט? האם זה הוגן להביא אותה אלינו עם הבטחה (או רמז להבטחה) לחום ואהבה ופינוקים ותמיכה - ואם זה לא יסתדר אז אנו עלולים לאכזב אותה קשות, והחיים כבר אכזבו אותה לא פעם ולא פעמיים.....

ובדיוק עדה כתבה משהו בכיוון הזה, בהקשר של הסרט "התעוררות" - וזה גרם לי לחשוב עוד. נראה לי שמהפגישה הראשונה חשוב להיות מאד ברורים שאנחנו עושים ניסיון, ונראה אם זה יסתדר לה ולנו...רוצה להיות שם בשבילה אבל גם יודעת שאין לדעת מה יהיה....איך נגיב לנוכחות של נערה (אין מה לעשות, חיילת צעירה היא עדיין נערה!) אחרי כל כך הרבה שנים שכבר אין לנו נערים/ות בבית...ואנחנו כבר מבוססים בשקט שלנו ובהרגלים שלנו...אילו כללים כדאי להבהיר מההתחלה והאם זה בכלל רלוונטי?