יוצאת לדרך חדשה

הבאתי את מה שהיה בבראנץ' בשבת לאימון שלי השבוע. 

מה שהעסיק אותי יותר מהכל היה דווקא התגובות שחשתי כלפי הילדים.

עם כל זה שהראש שלי אמר לי שההורים שלהם אחראיים על ההתנהגות של הילדים האלה, בפועל בשטח עלו בי רגשות כעס ועצבים וחוסר סבלנות כלפי הילדים עצמם.

ולמרות שחשבתי לעצמי שמה שאני רוצה לעשות זה לגשת להורים האלה ולומר להם "או שתרסנו את הילדים שלכם או שתיקחו אותם ותלכו הביתה", לא הבאתי את עצמי לעשות זאת.

והמאמן שאלה אותי אם אולי רציתי לדבר על זה עם T, אחרי הכל - הם האורחים שלו. 

ואמרתי לו שראיתי בבירור שגם הוא (כמו כולם שם) סובל מזה, אבל הוא עבד מספיק קשה גם בהכנת האירוח וגם תוך כדי, וגם היה מבואס שלא כולם הגיעו, וחסתי עליו. לא רציתי להטריח אותו עם זה. סתמתי את הפה והבלגתי. 

אבל מה שהכי בלט הוא שלא הרגשתי חמלה כלפיהם, וזה הטריד אותי. זה אפילו הפחיד אותי.

ושם, במרחב המוגן בחדר האימון, העזתי לתאר בפני המאמן שלי איך, אם הייתי נותנת דרור לאינסטינקטים הכי חייתיים שלי, הייתי תופסת את הילדים האלה, במיוחד את הילדה, מנערת אותה בכוח, מושיבה אותה על איזה כיסא וקושרת אותה שלא תוכל לזוז. 

האמירה הזאת זעזעה אותי, אבל היא באמת יצאה ממני. נבהלתי נורא.

והמאמן שאל אותי מה קורה לי בגוף

ותיארתי איך הדופק מואץ, הנשימה מגיעה בקושי עד לתחילת הגרון ונתקעת, והיה גם לחץ עצום על המצח ועל הרקות.

והוא ביקש ממני לשהות בתוך התחושות האלה, ולראות מה עולה.

ודקות ארוכות ישבתי כך, מנסה לקחת אוויר מידי פעם כי הנשימה היתה ממש קשה והלב פעם בחוזקה...

פתאום עלתה לי תמונה דווקא לא מהילדות. מההורות הצעירה שלי. ראיתי את עצמי בחדר של ילדיי, בני הצעיר היה בן חודשים בודדים ולא הפסיק לבכות.

התינוק הזה תפס אותנו בלתי מוכנים. בתי היתה ילדה רגועה ונוחה. היא היתה "התינוקת המושלמת". אז מייד עשיתי עוד אחד.

רק שהוא, שיהיה בריא עד 120, לא היה כמוה בכלל. הוא היה מתוק ברמות, אבל לא הפסיק לבכות. פרט, כמובן, כשהיה על הידיים. ועדיף על הידיים שלי, אבל גם על T הוא היה נרגע. היינו חסרי אונים מול הבכי הבלתי פוסק שלו, וכמובן שהיינו גם באפיסת כוחות כי זה המשיך כל הלילות. הבכי הזה הפריע יותר ל-T מאשר לי, ומצאתי את עצמי עושה הכל כדי למנוע אותו. אפשר לומר שבשנה הראשונה לחיי בני, הוא היה רוב הזמן על הידיים שלי. 

ובתמונה שעלתה לי תוך השהייה בתחושה, אני בחדר הילדים בלילה נטול שינה נוסף, מנענעת את מיטת התינוק כדי לגרום לו להרדם, ופתאום הכעס עולה, הדופק מואץ, הסבלנות פוקעת, והנענוע הופך לטלטול חזק של כל המיטה שגם מלווה בצעקת "די כבר, אני לא יכולה יותר, תפסיק לבכות". 

והמאמן משקף לי את מה שסיפרתי, ושואל מה קרה באותו רגע.

ואני מזכרת שבני עצר לרגע את הבכי, פתח זוג עיניים מבוהלות, ואני נבהלתי כל כך מעצמי והרגשתי כל כך אשמה על מה שעשיתי, שמייד הרמתי אותו וחיבקתי אותו והרגעתי אותו, ולעולם זה לא קרה שוב ש"איבדתי את זה" ככה איתו.

והמאמן מבקש לדעת מה קורה לי עכשיו בגוף.

הדופק ממשיך להיות מואץ, והנשימה מגיעה לי רק עד לגרון....לא מעבר. והלחץ על המצח, הסינוסים, הרקות....הרגשה של אשמה מאד חזקה. של איזו אמא נוראית אני. ובא לי לבכות.

והוא מבקש ממני לראות מה הניעור הזה מזכיר לי

ומייד עולה לי תמונה חדשה, אני בת 10, אחי בן 5 בערך, אנחנו במסדרון של הדירה מחוץ לחדר המשותף שלנו, הוא כרגיל מרביץ לי, בועט בי, כנראה כי לא בא לי לשחק איתו או לתת לו משהו....ואני, שמעולם לא החזרתי לו ומעולם לא הרמתי עליו יד מהרגע שהוא נולד, מוצפת בכעס בלתי נשלט וחוסר יכולת לסבול את זה יותר, מרביצה לו על הזרוע ביד חשופה עם כל הכוח שלא ידעתי שיש לי.

מה את זוכרת? מבקש המאמן לדעת

וכל מה שאני מצליחה לזכור זה את הכעס המשתלט הזה, ואת העובדה שהשארתי לו על הזרוע סימן ברור של היד שלי, ונורא נבהלתי מזה. זה זעזע אותי, הכוח העצום שהתברר שיש לי ביד (מעולם לא הרבצתי לו או לאף אחד אחר, לפני זה או אחרי זה), הסימן שהשארתי עליו.....פרצתי בבכי וברחתי לחדר. 

והמאמן בודק שוב מה קורה לי בגוף 

ואני שמה לב שהדופק נרגע, בראש עדיין היה לחץ ויובש בפה. שנינו לוקחים נשימה עמוקה. 

המאמן ממשיך לשאול אותי שאלות אונטולוגיות: איפה היינו, האם היתה אצלי חברה באותו הזמן, למה לדעתי הוא הרביץ לי אז, ....דואג שאשהה כמה שיותר ביותר הזיכרון והתחושות שהוא מעלה.

אחרי כן הוא שואל: מה עובר לך בראש באותם רגעים? 

ואני מבינה ששוב עולה בי ההבנה שאת הנעשה אין להשיב. זה כבר עלה כמה פעמים באימונים שלי. הידיעה הפנימית הזאת שהנה עשיתי משהו שלא ניתן לתקן. ומעולם שוב זה לא חזר על עצמו, למרות שהוא המשיך להרביץ לי ולבעוט בי, ובדלת החדר, ובחברים שלי...מרוב שרצה להיות איתי ומרוב שקינא. ומעניין שמעולם לא שאלתי את עצמי איך הוא מרשה לעצמו לעשות ולהגיד דברים שאני מעולם לא הייתי מעזה. הוא היה כזה, וקיבלתו אותו כמות שהוא. ואהבתי אותו.

והמאמן מבקש להסתכל רגע על הילדה שהייתי, לתת לה כוחות. מה היתה עושה או אומרת לו הכל היה אפשרי מבחינתה.

והיה לי מאד קשה לחשוב על זה. כי מצד אחד עלה לי לחבק את אחי הקטן, לבקש ממנו סליחה שהכאבתי לו, אבל לומר לו גם שלא יעז לעשות לי את זה שוב כי הוא שוב יחטוף. ומצד שני לא הרגשתי נוח עם האיום הזה. זה לא הרגיש לי אני. לא בא לי טבעי. ועולה לי בכי קטן, כי אני אוהבת את הקטנצ'יק הזה, למרות ההצקות והמכות. ולא רציתי בכלל להכאיב לו ככה.

והמאמן מבקש ממני לדבר אליו, כאילו הוא אחי, ואני מנסה כמה פעמים, שוב ושוב, עד שיוצא לי משהו שנשמע לי אמיתי: 

"אני ממש מצטערת שהכאבתי לך ככה" אני אומרת למאמן שלי, כאילו הוא אחי הקטן."לא ידעתי שיש לי כל כך הרבה כוח ביד. אבל תראה, יש לך סימן על הזרוע כמו שלי יש על הרגליים מהבעיטות שלך. זה מה שקורה כשמכאיבים למישהו. זה מה שקורה לי כשאתה מכאיב לי. אתה צריך להבין את זה. אתה מבין את זה? " ופתאום אני כן יכולה לראות את עצמי מדברת איתו ככה. כשאנחנו ילדים, והוא קטן. "אתה מבין עכשיו כמה זה כואב לי בכל פעם שאתה בועט בי או מרביץ לי? ככה. כמו שכואב לך בזרוע. זה לא יפה להכאיב ככה. ואל תעשה את זה יותר." ואני אומרת למאמן שזה יותר עובד לי

מרגישים, הוא עונה לי בשקט.

והבכי עולה, והגוף מרגיש טוב יותר. הלחץ נעלם, הדופק נרגע.

והמאמן ממשיך ומבקש ממני להיות המבוגר המיטיב עבור הילדה שהייתי. מה הייתי אומרת לה או עושה כדי להרגיע אותה, הוא שואל?

ואני מרגישה שאת זה קל לי לעשות. ואני פונה אל הילדה שהייתי:  "את מאד נבהלת עכשיו ממה שקרה, נכון? לא היה לך מושג שיש לך יד כל כך חזקה. כל הכבוד לך שאף פעם לא החזרת לו עד עכשיו. אין הרבה אחיות שהיו סופגות ככה. אני יודעת שאת מאד אוהבת אותו. וזה לא שזה בסדר להרביץ, אבל אני מאד מבינה מה הרגשת כשזה קרה לך, כשכבר לא יכולת להתאפק. וזה לא סוף העולם. זה קורה" ואני בוכה תוך כדי. "אני מקווה שזה לא יקרה הרבה, אבל אני מבינה איך את מרגישה, ואני מבינה שאת לא אוהבת אותו פחות בגלל מה שעשית. ואת לא צריכה להרגיש כל כך אשמה. זה יעבור לו, אל תדאגי. אולי הוא ילמד מזה משהו, אולי לא. " אני צוחקת קלות. מקנחת שוב את האף, מייבשת את העיניים.

את אוהבת אותה? את מחבקת אותה? רוצה המאמן לדעת.

אני מחבקת אותה, כן. אני מלטפת לה את הראש. "את בסך הכל ילדה בעצמך, זה מדהים איזה תפקיד של אמא קטנה לקחת על עצמך אבל זו לא האחריות שלך לחנך אותו, את אחותו. והוא יודע את זה, הוא יודע שאת אוהבת אותו. ואת יכולה להגיד לו שאת אוהבת אותו, אפילו שעכשיו הרבצת לו" וזה באמת אחד הדברים שמעולם לא הרגשתי שאפשרי עבורי. לא מסוגלת לבוא לחבק ולאהוב ולבקש סליחה כשאני כל כך אשמה, וזה היה חשוב שהיא תשמע שזה חשוב שזה בסדר לבוא אליו ולחבק אותו ולבקש סליחה.

והמאמן שוב מתעניין מה קורה לי בגוף.

ואני מפנה את תשומת לבי בחזרה לגוף, והוא מרגיש נקי. הדמעות כאילו שטפו את הכל. שחררו את כל הלחץ. יש כאילו יותר אור בחדר עכשיו.

איזה חיבור את רואה בין מה שקרה עם הילדים של החברים לבין הזיכרון?

טוב זה הכל ילדים – גם בני וגם אחי התנהגו בצורה שלא ידעתי איך להתמודד איתה. ואיבדתי את זה. עם הילדים של החברים לא איבדתי את זה, ריסנתי את עצמי, פחדתי שזו התגובה שעלולה לצאת לי.

והוא מציין: אצלך בראש זה או להתאפק ולהבליג או להגיב באלימות, בהגזמה.    

אני חושבת שהקשר הוא ההיכרות שלי עם האלימות הזאת שנמצאת בפנים ועלולה להתפרץ אם אני לא אמצא איזשהו מוצא אחר. המוצא ההגיוני היה לדבר עם ההורים האלה. להעמיד אותם על מקומם.

את לא ראית את זה באותו רגע, את היית בקשר עם הילדה...

אני הייתי בקשר עם הילדה שהחטיפה לאחיה ברגע של כעס בלתי נשלט. שגם זה היה חד פעמי. זה מעניין, זה קרה לי פעם אחת מול אחי, פעם אחת מול בני...

פעם אחת מספיקה להיצרב כדי ליצור את הדיכוטומיה הזאת של "עדיף שהייתי מתאפקת"

נכון, כל השנים התאפקתי כי האופציה היחידה האחרת היתה מפחידה. לא לעשות נזק

יש לך או את זה או את זה. אופציה אחת היתה כה מבהילה, שעדיף לספוג. לספוג עד שהם ילכו ולא להזמין אותם יותר. שאם היית חופשייה מה היית עושה? אם לא היית חסרת אונים? איך היית רוצה לטפל בסיטואציה, מתוך איזו הווייה?

מתוך הווייה אותנטית. הייתי אומרת "זה לא מתאים לי".

מה היית אומרת ולמי? שואל המאמן

ואני חושבת על זה קצת, ואומרת לו שהוא צדק בהתחלה כששאל אם הייתי פונה עם זה ל-T. הייתי ניגשת קודם כל אליו, ואומרת לו "תקשיב, אני לא עומדת בזה, אני רואה שכולם סובלים אבל אני אישית לא עומדת בזה", הייתי משתפת אותו בזה. אני הייתי אומרת שאני רוצה לומר להם שירסנו בבקשה את הילדים שלהם או שילכו בבקשה הביתה. אני לא מוכנה שיהיה לי דבר כזה במרחב שלי. אבל זה מאד מעניין השיתוף של T, זה מעלה לי משהו נוסף. את העובדה שעשיתי הכל כדי שבני לא יבכה, לא כי זה כל כך הפריע לי, אבל בגלל ש-T ממש סבל מהבכי. ייתכן שלולא זה, הייתי נותנת לתינוק לבכות לילה או שניים ואולי זה היה שם סוף לעניין הבכי....אני לא יודעת. אבל אז העיקר הפך להיות מבחינתי לחוס על בעלי, למנוע את רעש הבכי.

וגם בשבת זה היה קטע של לחוס על בעלי, לא להעמיס עליו גם את הטירדה של לטפל בהתנהגות של הילדים.

וואו, אומר המאמן. זה באמת וואו.  וזה גם שוב מזכיר את הצורך שלך בהצדקה לרצון שלך, לצורך שלך.

נכון, זה גם קשור לצורך להצדיק. ומראש אני חסה עליו ולא משתפת אותו ברצון שלי לעשות משהו עם ההפרעה הזאת של הילדים, למרות שבבירור גם הוא סובל מזה. אני מנסה להקל עליו חד צדדית, בלי לשתף אותו.

זה מעניין שאם קודם הפתרון שנראה לך נכון היה לפנות ישירות להורים, עכשיו את חושבת קודם כל לשתף סוף סוף את בעלך. וביחד הייתם מגיעים להחלטה מה לעשות.

כן, הייתי מתייעצת איתו. כי אני מנסה להיות יותר ויותר ישירה, אבל אחרים בכל זאת עדיין חיים ב"לא נעים".

נכון, את בזאת מכבדת את בעלך, את העובדה שאלה האורחים שלו

כן, אלה האורחים שלו, הוא יזם את האירוח שלהם. להגיד לו "תקשיב, זה לא עובד לי, זה גם הורס לכולם, אני בטוחה שגם לך, אני רוצה לעשות כך וכך – לפנות להורים – מה דעתך?"

תפנית מפתיעה, הוא מחייך.  איך את יוצאת מהאימון, הוא שואל?

ואני מרגישה בהירה יותר, החדר באמת מרגיש יותר מואר.....

ואני מבינה שוב איך אנחנו תמיד תקועים עם האפשרויות שאנחנו מכירים, וכמה זה חשוב להרים את הראש ולגלות שיש תמיד עוד אפשרויות......

הרבה שיחות ודיונים כבר התקיימו בעקבות הבראנץ' המסכן שהיה כאן בשבת. 

גם כאן מעל דפי הבלוג וגם ביננו לבין חברים אחרים שהיו כאן באותו יום.

לנו ברור שאת האנשים הספציפיים האלה לא נזמין עוד לעולם, אבל זה הכניס אותנו לדיון רחב יותר, לגבי מי אנחנו רוצים שיהיה במרחב שלנו.

אני עם עצמי עשיתי כבר עבודה רבה לגבי עם מי אני חברה ובמי אני משקיעה זמן ואנרגיה, וכבר כמה שנים שאני מקפידה על כך שיהיה לי נעים ונוח ושָׁלֵו במרחב שלי.

T דווקא תמיד היה אחד שלא ידע לשמור על קשר עם חברים, ובאופן טבעי תמיד יצא שהוא איבד קשר עם מי שלא נמצא איתו כרגע במקום עבודה או לימודים או מסגרת אחרת כלשהי. בשנים האחרונות הוא דווקא התחיל להשקיע בחברים, להתקשר ולשמור על קשר - ולראשונה הוא שם לב שלא תמיד זה הדדי, ויש אנשים שמעולם לא מרימים לו טלפון ומעולם לא יוזמים מפגש. 

בשיחה עם השותף שלו ע' אתמול, עלה נושא יום העצמאות.

התפתחה מן מסורת שכזאת, שביום העצמאות בצהריים ע' ואשתו כ' תמיד מזמינים אותנו ואת החברים האלה מהעבודה (כיום זה העבודה לשעבר) לעשות על האש אצלם בבית. זו מסורת נחמדה בת כמה שנים טובות כבר, שרק פעם אחת הופרה - בשנה שבתם של ע' וכ' היתה חולה והם נלחמו על חייה בבית חולים (הילדה בריאה, ברוך השם). 

בשיחה עם ע' אתמול הוא נזכר שאותו זוג עם אותם ילדים (בעיקר הילדה) עשו נזקים ובלגן ויצאו מכלל שליטה גם אצלם בבית בשנה שעברה.

הוא גם כעס על חלק מהאנשים שהוזמנו ולא הגיעו בשבת, כי הם דווקא אלה שביקשו שנקיים את המפגש הזה והוא בכלל נעשה בשבילם.

וברגע האחרון הם הודיעו שהם לא מגיעים. סתם. לא היתה להם באמת סיבה.

ואז הוא אמר שהוא חושב לא לקיים את המפגש ביום העצמאות השנה.

וחשבתי על זה שמסורת נחמדה של שנים עומדת להיגמר בגלל זוג הורים שלא מסוגלים להתנהל עם הילדים שלהם וכמה חברים מעצבנים. וצחקתי.

שאלתי את ע' אם הוא אוהב את ה"על האש" הזה ביום העצמאות או שנמאס לו מזה.

הוא אמר שהם מאד אוהבים את זה וכל שנה מצפים לזה. 

אז שאלתי אותו אם זה אפשרי, מבחינתו, לקיים את המסורת - אבל להזמין רק אנשים שבא לו להיות איתם. 

האם זה אפשרי לפתוח את ה"חבילה" - להזמין רק את מי שבא להם, לו ולאשתו. וזה בכלל לא חייב להיות אנשים מהעבודה לשעבר.

יש להם הרבה חברים. לא חייבים את ההרכב הספציפי הזה. 

הוא פתח זוג עיניים ואמר "את צודקת, לא חשבנו על אפשרות כזאת בכלל. זה מה שנעשה". 

מבחינתו זה היה או לקיים את המפגש בהרכב שעיצבן אותו, או לא לקיים אותו בכלל. 

הוא בכלל לא הביא בחשבון שיש אפשרויות נוספות. 

וזו בעצם הפואנטה של הפוסט הזה. 

כי חשבתי על זה שאנחנו כל כך נעולים באפשרות האחת שאנחנו מכירים, שלפעמים אנחנו לא עוצרים לבדוק אם קיימות עוד אפשרויות.

הוא קצת יותר גדול מחכמוד, היא קצת יותר קטנה מנשמותק. אמא שלהם עובדת במשרד ליחסי ציבור ובקושי נמצאת בבית. כלומר היא בקושי נמצאת עם הילדים. אבא שלהם עובד בעבודות מזדמנות בתחום המזון (מטבחים מוסדיים, מסעדות פועלים) ובעיקר כאלה שמתסתיימות בשלוש כדי שיוכל לשמור על הילדים אחר הצהריים. אני לא יודעת מה הוא עושה עם הילדים אחר הצהריים. 

לפי מה שהאם עצמה העידה, היא אוהבת יותר את הבן, מרעיפה עליו חיבוקים ונשיקות בכל הזדמנות. והיא בטוחה שהבת מרגישה את זה. you think? 

הבית שלנו ערוך לילדים. יש בו צעצועים, יש ספרים, ניתן לצפות בתכניות וסרטי ילדים בטלוויזיה. יש כלים מפלסטיק לאכול איתם (חלקם מעוטרים בדמויות מסרטים אהובים). לא חשבתי פעמיים כשהזמנו את החבר'ה לשעבר של העבודה של T לבראנץ' בשבת. עם הילדים. 

רק הזוג הזה הביא את ילדיו. הם היחידים כנראה שילדיהם קטנים מספיק עדיין להגיע עם ההורים. 

הם לא התייחסו לילדים שלהם בכלל. הילדים התרוצצו לבד, לקחו אוכל לבד (לפעמים ניסו - בעיקר הילדה - לקחת דברים שאסור לילדים בגילה כמו פיצוחים או זיתים עם גרעינים) - אף אחד לא השגיח.

הם נסעו באוטו הממונע של חכמוד ונשמותק כאילו במכוניות מתנגשות בלונה פארק. נכנסו באנשים, ערוגות, רשתות...וגם כמה פעמים הילדה כמעט נכנסה במנגל - שם עמדו T וכמה אחרים ועשו על האש. 

אף אחד מן ההורים לא קם לעזור או להשגיח או התייחס בכלל או אמר להם משהו.

כשהם התנדנדו עצרתי את נשימתי - לא ידעתי מה יקרה קודם, שאחד מהם יפול וייפצע או יחטוף מכה בראש מהנדנדה - שני התסריטים היו אפשריים. 

אני הייתי עסוקה בהגשה ואירוח וגם עדיין לא הרגשתי טוב. לא התכוונתי לקחת פיקוד על הילדים.

באיזשהו שלב שאלתי בחיוך אם הם מסתמכים על זה שיש לנו ביטוח צד ג'. 

האם לא התבלבלה ואמרה בחיוך שיש להם ביטוח רפואי ועל כל שבר הם צפויים לקבל 5000 ש"ח. 

חברתי כ' (אשתו של השותף שלנו) האיצה בי לשים להם תכנית בטלוויזיה.

עשיתי זאת, לא בלב שלם - כי כולנו ישבנו בחוץ בגינה ולא ממש בא לי שהם יהיו בסלון לבד. צדקתי.

במעט הזמן שאפשרתי להם להיות בסלון הם עשו הכל חוץ מלצפות בטלוויזיה. הם לחצו על כל הכפתורים של כל המכשירים וכל השלטים.

הם נשענו על הרשת של היציאה לגינה וכמעט קרעו אותה מהמקום. הם השאירו טביעות ידיהם על כל הזכוכיות כולל הטלוויזיה.

הילדה כאמור ניסתה לאכול מהפיצוחים שהיו (עד שהעפתי אותם משם ברגע האחרון) על שולחן הסלון.

כשהם התחילו להפיל את מסגרות התמונות של הנכדים וקישוטים נוספים שעומדים על המזנון, יצאתי אל ההורים ודרשתי שיוציאו את ילדיהם בחזרה לגינה.

בשלב הזה היא התחילה לדבר אל הילדים כמו שמעולם לא שמעתי אמא מדברת אל ילדיה. בשנאה, בארס, באלימות.

בסגנון של "אני אביא לך בומבה בראש". כולם ישבו מזועזעים. 

פרט לדיבורים האלימים היא לא קמה וגם האב לא קם לטפל או להתייחס לילדיו.

כשהגדול היה זקוק לשירותים היה זה ע', השותף שלנו, שלקח אותו. 

כשהם קמו ללכת הילדה רצתה להישאר. היא לא הסכימה ללכת בשום אופן. גם השכנוע הזה נעשה באופן אלים.

סבלתי מהילדים האלה אבל בעיקר ריחמתי עליהם, שהביאו אותם לעולם ושאין להורים בכלל חשק להיות איתם. 

לדבר איתם, להקשיב להם, להשקיע בהם תשומת לב.

למותר לציין שלא נהנינו בבראנץ' הזה. 

מעבר לסיוט הילדים (ועכשיו אני בטוחה שהנכדים שלי הם הכי מקסימים בעולם באובייקטיביות ושבתי וחתני הם ההורים הכי מושלמים בעולם), T עבד קשה מדי בשביל מצבו הגופני, הכין הרבה יותר מדי אוכל, כרגיל, וחלק מהאנשים בכלל לא הגיעו.

לא הרגשתי קשר לאנשים האלה, שעבדו עם T ו-ע' עד לפני שנתיים, כשהם סגרו סופית את עסק הקייטרינג.

הם ישבו וסיפרו סיפורים מצחיקים על תקופת העבודה שכבר דשו בהם למוות בכל המפגשים הקודמים.

הרגשתי ממילא לא טוב וכל העבודה של ההכנה והניקיון שאחרי כן התישו אותי.

זה היה אירוע מיותר לחלוטין. לא יקרה שוב. לא בהרכב הזה!