יוצאת לדרך חדשה

דרך הכתיבה כאן ודרך השיחות בתגובות, התחלתי להבין שבנוסף למה שמתרחש בפועל במציאות (שבה החתן שלי מתעלם מידי פעם מהבקשה שלי שיגיע הביתה ישר מהעבודה), מסתתר כאן איזשהו מנגנון שהוא שלי, לא קשור לחתן שלי, שגורם לתגובה שלי - לכעס שלי - להגיב בחוסר פרופורציה למה שקורה בפועל.

אז מצד אחד נכון:

- לא נוח לי להיתקע אצלם בשעה של ארוחת ערב ומקלחת - במיוחד ששום דבר לא מוכן כי הם לא נערכו לכך במכוון מראש ואני צריכה להתחיל לאלתר

- כשאני מתמהמהת אצלם נהיה לי מאוחר, אני כבר רעבה (ושוב - אין אצלם אוכל מוכן, במיוחד כזה שמתאים לתפריט שלי) ועייפה ואז מגיעה הביתה וכבר לא יוצאת להליכה, ומתחילה צרבת, ואני מתנפלת על ארוחת הערב בבית ואז צריכה לחכות שעתיים לפני שאני יכולה להתקלח כי בגלל הרפלוקס לא טוב לי להתכופף וכו' אחרי האוכל.

- אני מרגישה ששוב ושוב לא מתחשבים בי, ואחרי כל מה שאני עושה עבורם זה קצת מעליב

אבל בפועל, אם זה לא היה מפעיל אצלי איזה מנגנון חבוי רגשי אחר, לגמרי לא קשור לסיטואציה, ניתן היה בקלות להתגבר על כל אחד מסעיפים הנ"ל.

- אני יכולה לדרוש מבתי שתהיה ארוחת ערב מוכנה - רק לחמם - בכל פעם שאני אמורה להגיע

- אני יכולה להביא איתי אוכל מוכן מהבית עבור עצמי, למקרה שאני מתחילה להיות רעבה (תמיד יש עלי שקדים או משהו למקרה "חירום" אבל זה לא במקום ארוחת ערב)

- בימים שאני שומרת על הנכדים אני יכולה לתכנן את ההליכה או חדר כושר מוקדם יותר, לפני שאני יוצאת אליהם

- אני יכולה להכין את עצמי מראש לכך שאין להם מושג מתי אחד מהם יחזור הביתה, ובכך להימנע מראש מהאכזבה בכל פעם שהם מאחרים.

- אני אפילו יכולה בכל פעם מחדש לְסַמֵס לחתני "היום אני צריכה שחזור בשעה שש וחצי", או רבע לשבע וכו'. 

אבל הבנתי כבר שמסתתר כאן עוד משהו, ואחרי שישבתי קצת עם עצמי ונתתי לכעס (שמתבטא אצלי כגוש רוחש בגרון) ולתסכול להציף אותי, התחילו לצוף "משפטי מפתח" מהילדות שלי שהתחילו להבהיר לי את העניין.

יש עדיין איפה שהוא בגוף שלי (כתוצאה מהבית בו גדלתי והתחנכתי) הבדל ברור בין "עבודה" ל"פנאי".

בין מה ש"צריך" לעשות לבין מה ש"רוצים" לעשות.

בין מה ש"מוצדק" למה ש"לא מוצדק".

וכמה שעבדתי על זה כבר באימונים שלי, ושחררתי ושחררתי - כנראה חלק מקפסולות הזיכרון האלה עדיין חבויות בי עמוק.

וכנראה שכמה שאני שמחה לתת יד ולעזור עם הנכדים כי בתי עובדת, ולומדת, וחתני עובד - ברגע שחתני "מבלה" באימון, זה חוצה איזשהו גבול דמיוני שחבוי בתוכי.

הוא "מבלה" על חשבוני. על חשבון ה"בילוי" שלי. ההתרווחות שלי על הספה מול הטלוויזיה עם ארוחת ערב, ולאחרונה גם על חשבון ה"בילוי" שלי בהליכה שלפני כן.

וזה לוחץ לי על כפתור ה"מוצדק/לא מוצדק" שחשבתי שכבר שחררתי מזמן.

על כפתור ה"מגיע/לא מגיע".

כי אצלי בבית היה הבדל מאד ברור בין מה שנקרא "תענוגות החובה" - דברים שחייבים לעשות, לבין משהו עושים כי רוצים, כי זה כיף, כי זה גורם הנאה. וסדר העדיפויות בין השניים גם הוא היה מאד ברור.

וכאשר רוצים ליהנות זה חייב היה להיות "מגיע" ו"מוצדק". אי אפשר סתם ככה לבחור בהנאה.

וכאילו משהו בגוף (הילדי) שלי אומר לרגש שלי: אני מוכנה לשמור על הנכדים כי בתי וחתני עובדים. או לומדים.

לא כשהם רוצים סתם לבלות או להתעמל או להיפגש עם חברים.

ובמציאות זה הרי לא מדויק, כי אני בכיף שומרת על הנכדים המתוקים שלי, כשהוריהם יוצאים לחופשה או יוצאים בערב - אבל אז זה מתרחש אצלי בבית, בנוחות של הטריטוריה שלי.

במקרה כזה יכולים בתי וחתני ליהנות ולבלות בכיף ואני נהנית עם נכדיי החמודים כי אני בנינוחות שלי.

אבל אצלם בבית פחות נוח לי.

לפחות כשזה מגיע לבישולים...............

ואין לי באמת מה לעשות עם ההבנה הזאת - פשוט להכיר אותה. להסכים לראות אותה כפי שהיא, להסכים לחוש את התחושות שהיא מעלה לי בגוף, שריד של חינוך מעוות שיָנַקְתִּי מהבית.......

ולקוות שעצם ההיכרות עם המנגנון הזה, יסייע לשחרר אותו קצת............

וגם כאן

תפריט ה-day two התאים לי כמו כפפה.

סוף סוף אני יודעת בדיוק מה טוב לי לאכול, כמה טוב לי לאכול, אילו שילובים מותרים ומאילו עדיף לי להמנע.

גם המעקב, השימוש באפליקציה, שנראה לאחרים כמעיק - עשה לי ממש טוב.

נכנסתי לאורח החיים התזונתי החדש שלי בחדווה רבה ובהקלה רבה.

וזה עבד. זה עובד.

הקילוגרמים התחילו לאט לאט לרדת, אבל מעבר לכך גם ההרגשה השתפרה. השינה השתפרה. איך אמר T? "מאז שהתחלת את הדיאטה הזאת את פורחת".

אלא מה, נושא האוכל אצלי הוא גם נפשי, רגשי. ואיכשהו אני מצליחה בשבועיים האחרונים לטרפד את עצמי.

בסוף היום, בעיקר. כשכבר השלמתי את מכסת הקלוריות (כן, גם סופרים קלוריות) שהוקצתה לי לצורך הירידה במשקל - בעת ש-T ואני שרועים מול איזו סידרה בטלוויזיה, או שאני שקועה באיזה ספר טוב - מתחילים הטיולים למטבח.

ומילא, בימים שאני אוכלת רק מוצרים שמקבלים A באפליקציה. אגוזים, שוקולד, גלידה.

אבל לפעמים אני מנשנשת ג'ינג'ר מיובש, אותו אני כל כך אוהבת, ושאותו אסור לי לאכול בלי לשלב אותו עם משהו - אחרת הוא מקבל C אדום ואכזרי.

במקור, הינחו אותי ב-Day Two שמכסת הקלוריות היומית שלי היא 2150, אם אני רוצה לשמור על המשקל, ו-500 קלוריות פחות (כלומר 1650) אם אני רוצה לרדת במשקל.

עוד הינחו אותי לעדכן את משקלי ככל שהוא משתנה, כי זה משפיע על התוצאות ועל ההנחיות.

מאז שירדתי קצת במשקל, ירדה המכסה המקסימלית ל-1800 קלוריות ביום - כלומר 1300 לצורך המשך ירידה במשקל.

בשבועיים האחרונים אני חורגת מהכמות הזאת בערך 60 אחוז מהימים.

חלק מהימים אפילו חורגת מ- 1800.

משמע = לא יורדת במשקל. אפילו עולה קצת. סתם. כי סתם.

למה לעזאזל אני עושה את זה לעצמי? 

וגם כאן

קמתי לפנות בוקר עם כאב גרון. לא הצלחתי להירדם בחזרה.

התהפכתי והתהפכתי על משכבי, ללא הועיל.

לא התחלה הכי מוצלחת של היום.

כשקמתי לבסוף (אפילו לא יודעת באיזו שעה), נזכרתי שבתי אמרה שהיא כבר כמה ימים לא מרגישה טוב, כואב לה הגרון והיא חלשה ועייפה.

גם נשמותק לא הפסיק להשתעל ביום שני כשאספתי אותו מהגן, ובאופן מפתיע הוא הסכים איתי שלא כדאי במצב הזה ללכת לקפוארה.

הקפצנו את חכמוד לחבר, והלכנו הביתה.

טוב, זה לא היה בדיוק ככה. כדי להקפיץ את חכמוד לחבר היינו צריכים לעבור דרך מסלול המכשולים של "חורשת הקקי", שמי שגר בהרצליה כנראה מכיר אותה.

כנראה שזו חורשה מועדפת על כלבים (שעושים את מה שהטבע קורא להם לעשות) ובעליהם (שלא עושים את מה שחוקי ההתחשבות האלמנטריים וחוקי העזר העירוניים דורשים מהם לעשות).

הצלחנו לחמוק מכל המוקשים אבל בדיעבד אולי באמת עדיף היה להיכנס לרכב ולנסוע מסביב אל הבית של החבר.

החבר של חכמוד עשה לי את היום כשהוא אמר לי: "את לא דומית לסבתות" (מתחת למ' יש צירה).

בבית בתי עוד הייתה, כי התבטלה לה פגישה אחת בעבודה של אחר הצהריים. נשמותק ואני שמחנו מאד על זמן האיכות יחד, גם איתה.

מפה לשם ראיתי שהיא בטלפון, והבנתי שהיא מבטלת גם את הפגישה השנייה. היא החליטה להישאר איתנו בבית. טוב, הבן שלה לא מרגיש טוב - זה נכון - אז מה אם סבתא הגיעה כדי לשמור עליו? גם היא עצמה לא ממש מרגישה טוב כבר כמה ימים, כנראה שלא יקרה כלום אם הפעם היא לא תגיע.

נשארנו בבית שלושתנו, ואז חתני חזר והביא איתו את חכמוד - והיה ממש כיף כולנו יחד. נשארתי איתם לארוחת הערב ופטפטנו לנו כולנו וצחקנו והיה כיף.

אתמול נפגשתי עם חברתי ה'. לא נעים לומר אבל מפגש עם ה' מחייב התכוננות והתכווננות כי היא מדוכאת כל הזמן וזה כבד. ממש כבד. מאז שאני מכירה אותה - מזה הרבה מאד שנים - החיים מספקים לה' סיבות מצוינות להיות מדוכאת. בכל פעם משהו אחר. וזה לא שהיא לא מנסה לעשות משהו בנידון. היא נהדרת, באמת. היא משתדלת. רוב הזמן. חוץ מתקופות שהיא באמת שוקעת בבור עמוק...וגם אז היא דואגת להיות בטיפול, לא להיות לגמרי לבד.

המינונים של המפגשים שלנו תלויים בעיקר במצבה - הסובייקטיבי והאובייקטיבי - ולמרות שאני תמיד מתקשרת ודואגת שהיא תדע שאני כאן בשבילה, אני מודה שמאד מתאים לי שאנחנו לא נפגשות לעיתים קרובות מדי. זה קשה לי. זה מתיש. זה מייאש. הכל קורה לה. ולילדים שלה. קארמה מאד קשה ועוצמתית הבשילה שם, ועדיין מסרבת להיגמר.

אני מאד אוהבת את ה' אבל אני מודעת כבר כמה שנים לעובדה שהחברות הזאת לא נותנת לי שום דבר - טוב, זה לא מדויק כי לעזור למישהו אחר, להקשיב לו, לשקף את מה שהוא מספר ובכל מקרה לתת לו להבין שאתה שם בשבילו והוא לא לבד - בטוח עושה גם לי משהו טוב. אבל זה לא כיף, לא נעים. שוב, למזלי - לא קורה הרבה.

ומי יודע? אולי בגלל זה חליתי? אולי לא רק כי נדבקתי מבתי?

בכל מקרה התלבטתי והתלבטתי ובסוף לא הלכתי לקבוצת המנטורינג היום. לא הרגשתי מספיק טוב כדי לאזור את עצמי ולנסוע לשם, לתרגל, לאמן, לתת עבודה. זה הצריך אנרגיות שלא היו באמתחתי - וויתרתי. זה כמעט לא קורה, אני לא מפספסת מפגש מנטורינג אלא אם אני בחו"ל או באמת חולה. וגם אז - רק אם אני באמת מרגישה ממש לא טוב.

וויתרתי. מקווה שהם הקליטו (בדרך כלל זה התפקיד שלי).

אין חדש עם החיילת שלנו, פרט לעובדה שהיא הצליחה פעמיים לצאת בזמן מהבית ואתמול אפילו סידרה את החדר ביוזמתה.

אין לנו תכניות לסוף השבוע הזה, הילדים לא באים לארוחה - וכמו שאני מרגישה עכשיו מתאים לי פשוט לרבוץ.

אין לי מושג למה אבל התחלתי לקרוא את "נילס הולגרסן ואווזי הבר" (בגרסא האנגלית שלו, מלפני מאה שנה בערך). ממש נהנית.

גם התחלנו לצפות בסדרה מצוינת בשם "דויטשלנד 83". אנחנו רואים את זה בקודי אבל הבנתי שזה משודר ב"הוט". מומלץ בחום.

בקיצור - יש הרבה מה לעשות גם כשחולים ורובצים. מאחלת לי החלמה מהירה וכולם סופשבוע רגוע

וגם כאן כמובן