דווקא שיחה ארוכה עם גיסתי נ' עשתה לי איזשהו סדר פנימי.
מכל מה שסיפרתי לה על השיחה עם בתי וחתני וממה שהיא עצמה הספיקה גם להכיר את החיילת שלנו וגם אותנו וגם לראות אותנו בדינמיקה המשפחתית - יחד, לחוד, לפני בואה של החיילת ומאז שהיא נכנסה לחיינו - היא די בטוחה שהתגובה של בתי וחתני נובעת מקנאה טהורה, ילדותית ולא ממש תואמת את המציאות.
והאמת שהיא צפתה את הקנאה הזאת עוד לפני שממש הכנסנו את החיילת לחיינו. היא אמרה שלבתי לא יהיה קל שפתאום יש לי עוד ילדה בבית. היא לא צפתה כמובן את תגובתו של חתני, אבל היא גם הציעה שאולי הם הזינו זה את זו בתגובה הרגשית שלהם והצליחו לנפח את זה לממדים קצת חסרי פרופורציה.
היא הבינה את התגובה שלי לשיחה, את הקושי לחיות עם הידיעה שאולי רציתי לעשות משהו טוב ועל הדרך פגעתי במי שיקרים לי מכל - אבל היא חושבת שזה לא באמת המצב.
היא מבינה את הרגש הזה של בתי וחתני - מאד מבינה - אבל דווקא חושבת שהם לא היו צריכים להעלות את זה ככה בפנינו. הם היו צריכים להתמודד עם זה לבד. היא לא חושבת שהם באמת "דואגים" לשלומנו, היא גם לא חושבת שצריך לדאוג לנו - היא רואה איך אנחנו מתנהלים מול המצב החדש ומרגישה שאין לנו בעיה להתמודד עם כל מה שעולה.
היא חושבת שהם מספרים לעצמם שהם דואגים לנו - לפחות בתי - כי קשה להם להודות בפני עצמם שהם פשוט מקנאים.
ושבאמת מהבחינה החינוכית אולי זה דבר טוב גם בשבילם שעשינו את הצעד הזה.
ושאין לנו מה להשתדל לתת להם יותר תשומת לב מהרגיל כשהחיילת בסביבה, אלא להמשיך להתנהג כרגיל. לא לתת להם להרגיש שבאמת עשינו משהו שאנחנו צריכים לכפר עליו.
אני לא יודעת אם היא קוראת נכון את הדברים אבל יש לי הרגשה שכן. היא מכירה ואוהבת את כל המעורבים, ומאד מעריכה את בתי גם מהבחינה האישית אנושית וגם מקצועית. ובכל זאת היא רואה שכן במקרה הזה מדובר ברגש הכי בסיסי והכי ילדי שיש - כאילו שהכנסנו באמת אחות חדשה לבית, ופתאום תשומת הלב שלנו מתחלקת. אפילו לא בפועל. אפילו רק במחשבה שלהם. הידיעה שכשהם לא כאן יש מישהו שמקבלת מאיתנו תשומת לב.
אין משהו אופרטיבי שאני צריכה לעשות בעקבות השיחה הזאת, אבל נפשית רגשית היא מאד עזרה לי. ואני מוקירת תודה לה על כך.
וגם כאן כמובן
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
