לא יודעת איך ולמה אבל יצא לי שבוע ממש עמוס.
אפילו סוף השבוע היה עמוס.
בסוף לא היתה לי בעייה בשיניים, היתה לי כוויה בחניכיים. יש לי חניכיים כל כך רגישות, שמספיק שטעמתי או לגמתי משהו חם מאד (או חריף מאד) אני חוטפת כוויה. בינתיים זה עבר.
בחמישי אספתי את הנכדים מהגן ולקחתי את חכמוד לאימון הכדורגל האחרון לעונה. נשמותק הלך לחבר, כך שהיינו לבד רק חכמוד ואני. והוא היה חכם וחמוד כרגיל.
דווקא נשמותק עובר עכשיו "תקופה". בודק גבולות, כועס על כל דבר, מתעקש.
בתי טוענת שזה היה צפוי להגיע בגיל ארבע (על משקל ה-TERRIBLE TWO'S היא קוראת לזה THE FUCKING FOUR'S) ושזה פשוט התעכב מעט (הוא יהיה בן חמש בחודש הבא). אני רואה שקשה לה עם זה אבל היא מנסה לשרוד.
אני בינתיים מתמודדת עם זה לא רע, נקווה שהמצב לא יחמיר.
בששי הם באו לאכול כאן ארבעתם, וכמובן שכאשר הגיע הזמן ללכת, הנכדים ביקשו להישאר לישון. לנו זה ממש לא מפריע, להיפך. הם חמודים ביותר, וממילא יוצא שרוב הזמן הם ישנים, ובבוקר אנחנו מקפיצים אותם הביתה לפני שאנחנו הולכים להתאמן בחדר כושר.
אמנם באותו לילה הם העירו אותנו כמה וכמה פעמים - נשמותק נפל באיזשהו שלב מהמיטה (על הכריות הרכות שהכנו מבעוד מועד למרגלות המיטה) ובפעם אחרת הוא איבד את השמיכה שלו וביקש שאכסה אותו, ועוד כמה פעמים דיבר מתוך שינה.
בנוסף היו לי עוד כמה התעוררויות - צריכה לזכור לא לאכול אבטיח ממש לפני השינה!😉
אז בשבת בבוקר אחרי ארוחת בוקר (שחכמוד אכל יפה, אבל נשמותק טען ש"הכל מגעיל", כיאה לתקופה שהוא עובר כרגע, לא לקחנו את זה קשה מדי) הקפצנו אותם הביתה והלכנו לקאנטרי. היה אימון מצוין ואחריו ישבנו בדשא עם החבר'ה הרגילים, אבל היה די חם. ברחנו משם די מוקדם. 😡
אחר הצהריים בתי וחתני ערכו לנשמותק מסיבת יום הולדת מוקדמת (כי מי יבוא ליום הולדת בסוף אוגוסט???) באיזו גינה נחמדה מאד בהרצליה הצעירה, יחד עם עוד חבר. היתה הפעלה בסגנון של אבירים, מכשפים ושכירי חרב - לי זה לא נראה מתאים לגיל הזה אבל הילדים דווקא נהנו מאד. אנחנו המבוגרים די סבלנו, כי למרות הצל הנהדר שהיה שם, החום ובעיקר הלחות, היו בלתי נסבלים.
בערב היינו מוזמנים לביוכימיה ולמהנדס, יחד עם עוד זוג חברים שלהם שכבר הפכו קצת גם לחברים שלנו. כולנו כבר סבים וסבתות, והיה מעניין (וגם משעשע) לשמוע על "סגנונות" הסבתאוּת/סבאוּת השונים. זוג החברים-של-החברים, האישה בעיקר, ממש מטפלת בנכדות שלה באופן יום יומי ושוטף, למרות שהיא עדיין עובדת במשרה מלאה בעצמה. בשש וחצי בבוקר היא מגיעה לדירתה של הבת, שהיא ובעלה רופאים שעכשיו מסיימים התמחות, מסיימת לארגן את הבנות ליציאה ומפזרת אותן בגנים. אחרי הצהריים היא שוב שומרת עליהן, ולפעמים גם בערב/לילה.
כל זה יפה וטוב, אלא שעכשיו הזוג הצעיר התקבלו לתת התמחות בארצות הברית, ונוסעים כנראה לשנתיים, ובלי להתבלבל הבת שאלה את ההורים אם הם מוכנים לנסוע לגור לידם כדי להמשיך לטפל בילדים.
נשארתי עם הפה פעור. 😲 שני ההורים (סבים) עדיין עובדים. יש להם כאן חיים, בית, חיי חברה, עיסוקים נוספים (למרות השעות הרבות שהם מקדישים לנכדות). אין להם בכלל מה לעשות שם, בארה"ב. אני כבר לא מדברת על הסיכוי הדל שלהם לקבל ויזת שהייה. מה הילדה (לא ילדה! בת 35!) חושבת לעצמה בדיוק?????
אז הבעל לא פסל את זה על הסף (!?), והאשה ממש לא רוצה אבל משום מה חשה בצורך להסביר ולתרץ את עצמה....מוזר. מוזר ביותר.
בראשון בערב שוב ארחנו כאן, את מנהל הנכסים שלנו בארה"ב ואת אשתו שהגיעו ארצה לחופשה משפחתית. T הכין סעודה לתפארת, אני כמובן עזרתי עם ההכנות ושטיפת הכלים, והיה ממש נחמד.
בשני לא היו לי אימונים בבוקר, אז נפגשתי עם מ', שמצב הרגל שלה הולך ומשתפר. אחרי הצהריים שוב ביקרתי אצל בתי והנכדים, כי היה לי תור לרופא (מעקב גסטרו) קרוב לבית שלהם. הלכתי איתם לחוג שחייה, חזרתי איתם הביתה ועזרתי עם המקלחת וארוחת הערב.
אתמול בבוקר היה לי טיפול פנים, ואחרי הצהריים עשיתי שיחת הכנה (CLEARWAY) לכלתי לקראת הביקור הקרוב שלה אצל אחותה בגרמניה.
היחסים שם במשפחה שלה, גם מול אחותה וגם מול הוריה (שחיים בארץ) מאד מורכבים. היא אוהבת אותם אהבת נפש, אבל מצליחה בכל שיחה ובכל מפגש מחדש להתעצבן ולהפגע מהם. לפני שנתיים היא עשתה CLEARWAY לקראת הביקור שלה ושל בני בארץ, והיא ראתה שזה מאד מאד עזר. לכן הפעם, כשהצעתי לה להתכונן למפגש עם אחותה - בכל זאת היא תהיה אצלם כמעט שבוע שלם - היא מייד הסכימה, ובאמת זו היתה שיחה ממש טובה.
אין כמו CLEARWAY להבהיר לעצמך איך אתה בעצם מרגיש לקראת המפגש/שיחה/ראיון עבודה/מבחן/נסיעה/מה שזה לא יהיה, מה המטרות שלך, מה הדאגות שלך, מי אתה רוצה להיות (ברמה ההווייתית), מה יפיל אותך מההוויות שבחרת ואיזה כלים יש לך כדי לחזור להוויות האלה?
היא כבר מתכננת שאעשה לך שיחת הכנה גם לקראת הביקור של הוריה אצלם בארה"ב בעוד כמה שבועות.
היום, פרט לאימונים, בעיקר התעסקתי עם המחשב הזה. הדיסק הלך - סתם ככה באמצע החיים! המחשב קפא, ולא עזר שאתחלתי אותו שוב ושוב, ה-WINDOWS סירב לעלות. למזלי יש כאן ביישוב טכנאי ממש בסדר, והוא הצליח לסדר לי את זה עוד היום. הוא אפילו הצליח להציל תיקיה אחת שטרם הספקתי לגבות על הענן......
אז עכשיו יש לי מחשב כמו חדש.....יש רק בעייה אחת (אני לא מצליחה להתחבר למדפסת שמחוברת למחשב של T)....מקווה שזה ייפתר בהקדם.
בעוד כמה ימים אנחנו טסים לשווייץ לפגוש את בני וכלתי. היא כבר בדרך לאחותה בגרמניה עכשיו, והוא היה עכשיו שלושה ימים בלונדון - והופיע אתמול בערב במועדון ג'אז ברובע הסוהו (שהוא גם פיצריה....לך תבין). היה מאד מוצלח וכל המשפחה הלונדונית שלנו באה להופעה.
בימים האלה הוא התארח אצל בת הדודה ל', ואמר שהם כל כך מתוקים וגרמו לו להרגיש כל כך טוב, שהוא ממש ממש מרוצה מהביקור הזה. וכמובן שגם הם מרוצים. מאד. עכשיו הוא כבר בדרך לפריז, יש להם שם הקלטה....ועוד כמה ימים הם ימשיכו לשווייץ. ממש TOUR מוסיקלי....
היום קיבלתי פתאום הודעת וואטסאפ מהמאמן שלי. סתם שאל מה שלומי. זה היה נחמד לשמוע ממנו. איכשהו לא נראה לי שאחזור להתאמן אצלו, לא יודעת למה. הוא היה מצוין. והיתה ביננו כימיה ממש טובה. אז אין לי דרך להסביר למה, עכשיו שהפסקתי להתאמן אצלו, לא סביר שאחזור אליו. ואולי אני טועה.
בכל אופן יצא לי פוסט ממש ארוך וממש בסגנון של "קמתי, התלבשתי, צחצחתי שיניים" משום מה, אז אני עוצרת כאן!
אה, עוד משהו. T קיבל את האופנוע החדש. מאמינים שעוד לא יצאתי החוצה לראות אותו?
וגם כאן
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
