סאייגון היתה התחנה האחרונה שלנו בחופשה הזאת, ובאמת הגעתי לכאן עם הרגשה שאני מתחילה לשבוע. שכמעט מיציתי.
למרות שמה החדש - Ho Chi Min City, ממשיכים רוב התושבים לקרוא לה בשמה המסורתי.
נחתנו כאן בגשם שוטף ושלושים ואחת מעלות.
שדה התעופה היחיד - שממוקם ממש בתוך העיר - היה כל כך עמוס, שמרגע שהנהג שלנו פגש אותנו עם שלט ביציאה, ועד שהוא הצליח ללכת ולהביא את הרכב מהחנייה, חלפה שעה.
חלפה עוד שעה ברחובותיה העמוסים של העיר עד שהוא הצליח להפקיד אותנו בביטחה במלון שלנו, שבאמת היה ממוקם במרכז של המרכז.
סאייגון היא עיר ממש - יותר מכל עיר אחרת בויאטנם. יותר גדולה, יותר צפופה, יותר ססגונית ויותר מודרנית.
זה הנוף מגג המלון - בו היתה גם הבריכה.
וקצת נוף מהרחוב
במרחק הליכה קצר מהמלון לכל כיוון ניתן היה להגיע גם לשוק - כמובן, אי אפשר בלי שוק - גם למאות מסעדות, ואפילו לקניון מפואר שאין לי מושג מי - אם בכלל - קונה בו, כי אין קשר בין המחירים שלו לבין שאר המחירים בסביבה ובמדינה בכלל.
תושבי סאייגון חיים ברווחה גדולה יותר, לפי התרשמותנו, מאשר תושבי הצפון וגם יותר מתושבי המרכז.
זה עדיין רחוק מאורח החיים שלנו, אבל ראינו גם לפי הבתים שלהם (בעיקר בפרברים) וגם לפי החנויות, המשתלות, הרכבים...את ההבדל בינם לבין חלקים אחרים של המדינה.
היסטורית הבנו שכאשר צפון ויאטנם השתלטה סופית על דרום ויאטנם בשנת 1975, רוב הדרום ויאטנמים ברחו מהמדינה. חלק נקלטו בארה"ב, וחלק בארצות אחרות. זוכרת אפילו כמה סירות של פליטים ויאטנמים שישראל קלטה.
במקביל היה מעבר גדול של אזרחים מהצפון ומהמרכז לדרום ויאטנם.
בסאייגון חווינו תיירות מסוג אחר - משהו יותר מהוקצע ומשופשף וגם....די תעמולתי.
ביום הראשון יצאנו על סירת דייגים שהוסבה לסירת תיירים על נהר המקונג לבקר בכמה איים
ביקרנו בחוות דבש (ודמיינתי את צופה מן הצד מדריכה מטיילים בתהליך)
כמובן שעודדו אותנו לרכוש מוצרים...
כאן כיבדו אותנו במשקה ופירות, וקיבלנו מופע שירה של צעירות מקומיות (ואספו טיפים מהקהל כמובן)
כל האי הזה שזור תעלות, והדרך העיקרית לנווט בו היא בסירות משוטים קטנות. הצפיפות לא תיאמן, חייבים לשמור שהידיים תהיינה בתוך הסירה אחרת עלולים להיפצע מסירה חולפת
כמובן שגם כאן היו קברי אבות בחצרות הבתים
ולקחו אותנו לסיור במפעל ממתקים
ופינת החי
בדרך חזרה עצרנו בפגודה יפהפיה
כאן המקום להסביר משהו על הבודהה.
בכל מקום היו כמובן פסלים שלו, בשלבים שונים של חייו.
התברר שלבודהה השמן החייכן הזה שנראה מבסוט מהחיים קוראים "הבודהה השמח" Happy Budhaa - ולמצב הזה הוא הגיע רק לאחר מותו, כשהגיע לנירוונה - להארה.
אגב - בויאטנמית "בודהה שמח" זה Phat Phuc - כן כן, התפקענו מצחוק עם הקטע הזה. PHAT זה בודהה. PHUC זה שמח.
כמובן שההתלהבות נרגעה קמעה כשלמדנו שמבטאים את זה FET FOOK אבל עדיין.....😏
הבודהה השוכב Reclining Budhaa נמצא בערוב ימיו, קרוב למותו
התברר ש-T נראה לווייטנאמים דומה מאד לבודהה השמח (בעיקר בזכות הכרס שלו) - והוא זכה להרבה מאד טפיחות על הכרס כשהתהלכנו בסמטאות השווקים. כנראה שזה מביא להם מזל.....
הגינה בפגודה הזאת הייתה יפה במיוחד
בערב הסתובבנו לנו בעיר, עשינו קניות אחרונות בשוק ואכלנו אוכל רחוב מעולה - צלעות חזיר משובחות שהוכנו מול עינינו באחד הדוכנים.
למחרת היה יום הפרופגנדה העיקרי, דבר ראשון לקחו אותנו לאתר מנהרות קו צ'י Cu Chi tunnels, שם התבצרו אנשי הויאטקונג בעת מלחמתם נגד ממשלת דרום ויאטנם והאמריקנים.
הסיור כלל סריקה של המנהרות (ומי שהיה מספיק קטן ומספיק נלהב גם זחל בתוכן), מצגת נלהבת של המלכודות האכזריות שחיילי הויאטקונג הכינו לתוקפים האמריקנים שרדפו אחריהם, מטווח אמיתי (בחרנו לא לירות, מספיק היה לנו את זה בצה"ל) וסרט תעמולה קומוניסטי צפון ויאטנמי מלפני 40 שנה - באיכות של לפני 40 שנה ודיבוב באנגלית בלתי ניתנת להבנה בכלל!
האמת, זה היה די מיותר - מה גם שלגמרי חד צדדי כמובן
בהמשך נלקחנו לכנסייה הצרפתית בעיר עצמה
ולבסוף לבניין הדואר המפואר, מאד יפה ארכיטקטונית, שהיה בעבר תחנת רכבת מרכזית
בערב עוד הספקנו לאכול במסעדת גריל יפנית, לשם שינוי, שכך הכנו שם לעצמנו את המנות בשולחן עצמו
ומשם....ישר לשדה התעופה - דרך בנגקוק והביתה. בריאים, שלמים ומאד מרוצים.
וגם כאן
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
