לרכיבה על אופנוע יש כמה היבטים.
לאוהבי הז'אנר יש שניים בעיקר:
הראשון והמעשי שביניהם הוא חוסר התלות במצב התנועה ובחניה. ונראה לי שגם עלויות הדלק נמוכות יחסית.
השני הוא נפשי יותר, וכרוך באהבה גדולה לכלי הדו גלגלי הזה, שיושב בין הרגליים (עם כל המשתמע מכך) ומסיע אותך במהירות אדירה (תלוי בסוג הדו-גלגלי כמובן) לאן שאתה רוצה להגיע.
למתנגדים יש כמובן את הנושא הבטיחותי, בראש ובראשונה, וגם את ה(אי)-נוחות: קר בחורף, חם בקיץ, אין משענת, רדיו, דיבורית וכדומה.
בשנים האחרונות נוסף עוד מרכיב - בגלל כל התאונות - עלות הביטוח. הרבה אנשים שאני מכירה ירדו מהאופנוע, למרות עלות הדלק הנמוכה, בגלל עלות הביטוח הגבוהה להחריד. אגב משעברת את גיל 50 יורדת עלות הביטוח באופן משמעותי....
כשהיה סטודנט עבד T יחד עם עוד כמה חברים מהלימודים לעבוד במשטרת התנועה. שם קיבל רשיון על אופנוע, לצורך עבודתו, נדבק ב"חיידק", בשלב ההוא עדיין בגירסא מתונה שלו, ואז הוא רכש את הטוסטוס הראשון שלו - ממישהו שהיה איתי ביחידה בצבא (הייתי אז בקבע).
לאחר זמן קצר החליט T שהטוסטוס ישן מדי ומצ'וקמק מדי, מכר אותו וקנה PIAGGIO BOXER 2.
הרומן עם הטוסטוסים נגמר כאשר T החליק על כתם שמן בסיבוב בכניסה לרעננה (צומת בית לוינשטיין). למזלו לא נשבר כלום ולא קרה לו כלום אבל נלחצתי, והטוסטוס נמכר.
שני דברים חשוב לי להבהיר:
האחד: T נהג מצוין (על כל כלי תחבורה).
השני: T לא נוסע בתחבורה ציבורית. אפשר לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים ש-T נסע באוטובוס (או ברכבת). זה פשוט לא ב-DNA שלו.
מצד שני, לא משנה כמה אתה נהג מצוין, נהיגה על רכב דו גלגלי מושפעת בהכרח מתנאי השטח ובעיקר מהנהגים שסביבך.
T חווה למזלנו תאונות בודדות עם האופנועים השונים שלו, וכולן היו בגלל כתם שמן על הכביש (פעמיים) או התנהגותם של נהגים אחרים. אבל אגיע לזה.
בינתיים, לאחר הפסקה של שנים בודדות, חזר יום אחד T הבית עם הקטנוע הזה.
|
|
|
VESPA PIAGGIO
|
אם איני טועה, הוא ריסק אותו בעת החלקה על כתם שמן, ושוב היו לי כמה שנות שקט.
הבעייה עם חיידק האופנועים, שהוא הולך ומתפתח, גם כשהוא רדום.
נדמה לי שהילדים היו כבר בבית הספר היסודי כאשר הוא חזר יום אחד הביתה עם הקטנוע הזה של SANYANG
חשבתי שכבר גמרנו עם הקטע הזה, והפעם הזאת התקוממתי - נגד עצם הרכישה בלי לספר לי ובלי להתייעץ איתי (וזה הפך להיות הנוהל גם בשנים הבאות, הוא פשוט מופיע בבית עם הכלי החדש). באותה פעם לא דיברתי איתו במשך כמה ימים. זה לא עזר ואני התקפלתי.
את הקטנוע הזה (ואת עצמו) הוא כיסח כאשר בעת נסיעה לעבודה בוקר אחד, איזה רכב שנסע לפניו בלם לפתע, T נכנס בו, עף קדימה והתרסק בעצמו. T פונה למיון - תחת הוראות מפורשות לא להודיע לי ולהתחמק במקרה שאני מתקשרת (זה היה טרום עידן הפלאפונים) - וכשחזרתי מהעבודה הביתה באותו היום מצאתי אותו חבוש ומגובס בסלון...........
הקטנוע נמכר לגריטה, ושוב היו לי כמה שנות שקט.....
זה היה כבר במאה הנוכחית, כשהעסק של T ו-ע' כבר התחיל לנסוק, התחילה תקופת שפע, ומצד שני נמאסה על T העמידה האינסופית בפקקים בדרך למקומות האירועים שלו (האחד במרכז תל אביב והשני בקיבוץ, דרומית לראשון) - כשהחלו להופיע אצלו בזה אחר זה אופנועים מסוג אחר לגמרי.
כאן השתלבו להם שני הגורמים גם יחד - הפקקים/חניה והכיף. המהירות. האופנועים שאפיינו את השנים האלה היו יותר ויותר גדולים בנפח המנוע, ובהדרגה יותר ויותר קלים, "עירומים" מאבזור....ובקיצור: מהירים.
פצח את הסידרה ה-650 V STAR של יאמהה
ואיתו החלו גם נסיעות שבת בבוקר לירושלים וחזרה, לנצרת ובחזרה....תחביב חדש.
אחריו הופיע ה-GPZ של KAWASAKI (שלדעתי גם הוא "זכה" להחליק להנאתו על כתם שמן)
אחריו הגיע ה"בולדוג", גם כן של יאמאהה
ואז הגענו לנפחי המנוע הגדולים באמת
ה-FAZER 1000 של יאמהה
ושני ZZR של של KAWASAKI בזה אחר זה, תחילה נפח 1200 סמ"ק
ואז 1400 סמ"ק
נדמה לי (אבל אני לא בטוחה) שהיה זה על האופנוע הזה ש-T הובהל באמבולנס שוב למיון, הפעם לאחר שנסע על מסלול פנייה ימינה (לכיוון הקיבוץ וגן האירועים) ורכב שעמד ברמזור אדום לכיוון ישר, החליט באופן פתאומי שהוא רוצה ימינה, וחתך בלי להסתכל ובלי לאותת ופשוט נכנס בו והעיף אותו הצידה.
שוב למזלנו הפגיעות לא היו חמורות, והפעם לא רק אני אלא גם ע' השותף נכנס לפאניקה - אבל לא עזר לשנינו כלום.
מצעד האופנועים המשיך לו כרגיל.
עוד תאונה שקרתה עם אחד מאלה (לא זוכרת אפילו איזה מהם), היתה בכיכר. כן, מעגל תנועה. הפעם באופן חריג ויוצא דופן גם אני רכבתי איתו (דבר שכמעט ולא קרה). היינו בתוך הכיכר כאשר נהגת שהגיעה מימין, פשוט לא ראתה אותנו. זו אחת הבעיות עם אופנועים. לא באמת רואים אותם, אולי בגלל דו-מימדיותם. היינו מול העיניים שלה ובכל זאת היא לא נתנה זכות קדימה, נכנסה בהאצה לכיכר, T ראה אותה ברגע האחרון, התחמק מפגיעת הרכב אבל נפלנו ונגררנו קצת על הכביש, חטפנו פציעות קלות בלבד אבל זה כאב..........
אגב תבענו אותה בבית משפט לתביעות קטנות, והשופט החליט להכריח אותנו להגיע לפשרה. גלגלי הצדק בבתי המשפט בארץ מוזרים קמעה....
הדבר הטוב שקרה אחרי התאונה הזאת היה, ש-T הלך לקורס נהיגה מתקדמת על אופנועים, קיבל שם טיפים מעולים לגבי רכיבה בטיחותית ומונעת, בלימות פתע ופניות חדות, וכל חוויית הרכיבה הפכה הרבה יותר טובה (ובטוחה) אחרי כן.
האופנוע הבא היה KAWASAKI NINJA 1000, מנוע קטן יותר אבל גוף "עירום" יותר, אחד האופנועים המהירים בעולם (אם לא ה...)
כאשר האופנוע האחרון בסידרה היה שוב יאמהה FAZER
שגם איתו T התרסק כאשר רכב בלם לפתע לפניו על כביש 4 בדרך הביתה. אמנם הוא הצליח הפעם לבלום, אבל חטף קרע בשריר הירך ונאלץ להשבית זמנית את האופנוע. מה שהוא לא ידע אז היה שחודש אחרי כן, כשנטייל בארגנטינה, הוא יחליק באמבטיה וישבור שתי חוליות בגב. הוא אמנם התאושש מהפציעה אחרי כמה חודשי מנוחה, פיסיותרפיה והידרותרפיה, וחזר לעצמו, אבל הבין שעל האופנוע כבר לא יוכל לרכב - ובכאב לב (וממש רעידות דמויות גמילה) מכר אותו.
זה היה לפני כשש שנים. חשבתי שזה עבר לו. חשבתי שהוא הבין שזה כבר לא בשבילו.
טעיתי.
השבוע הוא הודיע (לשם שינוי, לפני ביצוע הרכישה) שהוא קונה לעצמו אופנוע "לשבתות", רכב אספנות, משהו בשביל הכיף, בשביל הנשמה, לא ל"יום יום".
"כמה אני כבר נוסע".....היה הטיעון שלו, ואני כמובן נותרתי בשלי. זה לא אתה, זה כל מי שמסביב. זה כל מה שמסביב.
וכרגיל - לא עזר לי.
ובחמישי בבוקר הקפצתי אותו כדי להביא את האופנוע. ועכשיו הוא חונה אחר כבוד ליד האוטו שלי: הונדה GOLDWIN שנת 1980.
ואלוהים יעזור לי
וגם כאן
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
