ביום האחרון לחופשתנו ביפן היה חמסין עם 31 מעלות בצל!
הגשם והרוח של היומיים האחרונים נעלמו כלא היו.
אפילו ענן אחד קטן לא נותר בשמים.
התלבטנו היכן לבקר וכיצד לנצל את היום, והחלטנו לנסוע לאי המלאכותי Odaiba, שהוקם במאה התשע עשרה במפרץ של טוקיו - במקור מטעמי הגנה, וכדי לחסום הגעתן של ספינות זרות (בתקופה בה יפן סגרה את עצמה מפני העולם החיצון).
האי הזה היה במסלול של דודו זיידנר באחד מימי הטיול הראשונים, ופעם אחר פעם לא הספקנו להגיע אליו.
בדיעבד זה יצא טוב, כי הקדשנו לאי המקסים הזה יום שלם.
ההגעה לאי מתבצעת דרך "גשר הקשת בענן" (Rainbow bridge) - אני מניחה שהוא מואר היטב בלילה, אבל אנחנו היינו שם רק ביום.
בדרך לאי ירדנו מהרכבת לפני הגשר ועברנו אותו ברגל, ליהנות מהנוף המרהיב. בדרך חזרה כבר תפסנו את הרכבת מתוך האי ישר למרכז טוקיו. היינו גמורים מעייפות ומהחום.
הגענו לאודייבה, מתפעמים מהנוף, והגענו לחוף הרחצה היחיד בטוקיו.
בשעת בוקר מוקדמת עדיין לא היו כמעט אנשים, ושום דבר גם עוד לא היה פתוח.
אחר כך התברר שנפלנו על יום חג - וכולם בחופש. היה זה "יום הכבוד לקשישים", מסורת שהתחילה במאה השביעית לספירה, הפכה לחג רשמי שחל כל שנה ב-15 בספטמבר בשנות הששים של המאה העשרים, ומאז 2003 עבר ל"יום השני השלישי של ספטמבר" בדומה לדרך שבה חוגגים האמריקאים: הארכת סוף השבוע.
דווקא בשיטוטים שלנו באודייבה לא נתקלנו בשום היבט של החג עצמו - היו שם בעיקר צעירים ומשפחות - אבל קראתי קצת והבנתי שביום הזה הטלוויזיה מקדישה לקשישים תכניות מיוחדות, והממשלה מעניקה ספל סאקה מכסף לקשישים שהגיעו לגיל 100.
התחנה הראשונה שלנו היתה דווקא מעוז לצעירים: Joy Polis
לא ניתן להבחין בזה מבחוץ, אבל מדובר במן דיסנילנד משולב עם משחקי מציאות מדומה (virtual reality).
ניתן היה לרכוש כרטיס כניסה בנפרד מכרטיסי שימוש במתקנים, ואנחנו העדפנו לצפות מהצד.....
הנה כמה סרטונים שאולי מצליחים להעביר את החוויה של מה שהולך שם בפנים - בתוך בניין שעל פניו בכלל לא מסגיר את הגודל או את כמות המתקנים שיש בו בפועל.
לוח נקודות שעוקבות אחרי היד שלי
רכבת הרים
חללית מציאות מדומה פלוס כוחות G וגם זה
מרוץ מכשולים וירטואלי
מתקן נדנדה אקסטרים
משם המשכנו ללכת לאורך השדירה, והאי החל להתמלא באנשים.
עברנו ליד בניין Fuji TV - בניין הטלוויזיה המרהיב מבחינה ארכיטקטונית.
בפנים מצאנו פינת משחקים שהעלתה בי המון נוסטלגיה: כשחכמוד היה פעוט, הוא היה מסוגל לראות שוב ושוב ב-loop את אותו הפרק של "עיר הקטרים"
המשכנו לאורך החוף, ומצאנו דגם מוקטן של פסל החירות.....
בכל מקום היו תזמורות ומוסיקה, ובאזור לא רחוק התקיים גם מופע רוק ענקי - שאת צליליו שמעו הרבה מעבר לאצטדיון.
התחלנו להתעייף מהחום הגדול, ותפסנו מונית למוזיאון להתחדשות מדעית.
אבל האמת שדי התאכזבנו. במוזיאון דיברו מעט על התחדשות מדעית, והרבה (יותר מדי אפילו לטעמי) על ההתחממות הגלובלית, הגורמים לה, והדרכים להתמודד איתה ולמנוע המשך נזקים. אני מאד מאד בעד הנושא הזה, אבל כאן זה היה במנות גדושות ובפרצוף, ועל חשבון מוצגים שהיו מעניינים יותר..................
משם המשכנו לקניון ענק שבנוי בסגנון איטלקי ונצייני בשם Venus Fort
שם גם התיישבנו לאכול צהריים, במסעדה בסגנון אמריקאי
היו המון אנשים, מפאת החג, והיה תור, אבל השירות התנהל למופת - אופייני ליפנים - והאוכל היה מאד טעים.
המשכנו להסתובב בקניון, וכמובן שפגשנו....את בעלי הכלבים ועגלותיהם המפונפנות
מגיעים לחנות הכלבים.....לבחור עגלות חדשות...
או סתם בגדים ואביזרי אופניה לכלביהם.....
לשמחתנו גילינו גם אנשים שהולכים עם ילדים בעגלות, ואת עגלת הקומתיים הנהדרת הזאת
המשכנו לשוטט בקניון ומבלי משים הגענו לתערוכת טויוטה,Toyota Megaweb, אותה ממילא התכוונו לחפש וכעת נפלנו עליה במקרה
מיותר לציין - בשלב זה רגלינו וגבינו כבר דאבו, הזיעה ניגרה מרוב החום, והתחלנו לחשוב על סיום היום הזה, למרות שהוא היה אחד היפים והמהנים בטיולנו.
ואי אפשר בלי אנקדוטה יפנית טיפוסית: כשנסענו לאודייבה, ברכבת שלא היתה כלולה בכרטיס ה-jr pass שלנו, קנינו כרטיסים הלוך-ושוב רק עד לגשר הקשת בענן. לתומנו חשבנו ששוב נלך ברגל לאורך הגשר גם בדרך חזרה, כדי ליהנות מהנוף בכיוון הנגדי.
מפאת עייפותנו, החלטנו לעלות על הרכבת בתחנה שהיתה שם בקניון ה-Venus Fort, והבנו שנצטרך לקנות כרטיס נוסף.
רכשנו כרטיס בסכום שנראה היה לנו שמשלים את הכרטיס המקורי, והכנסנו את שני הכרטיסים יחד למחסום הכניסה לרכבת (כפי שכבר עשינו מספר פעמים בימים הראשונים שלנו ביפן, לפני שה-jr pass שלנו נכנס לתוקף).
והנה, ברגע שהכנסתי את הכרטיסים, נסגר בפני המחסום.
הערה קטנה: ביפן ברירת המחדל היא שהמחסומים בכניסה וביציאה מתחנות הרכבת פתוחים. ההנחה של הרשויות היא, שכולם רוכשים כרטיסים כחוק. אבל אם מעבירים כרטיס לא תקף או לא מתאים, או מנסים לעבור בלי להעביר כרטיס - או אז נסגר עליך המחסום וחוסם את דרכך לעבור.
ברגע שנעמדתי מבולבלת במחסום הסגור, ניגש אלי פקיד שכלל לא ראינו קודם שעמד שם. היתה זו רכבת חדישה יחסית, לא מאויישת, אוטומטית לגמרי, בלי נהג ובלי שוערים בפתח. אבל הפקיד הזה הופיע בשנייה שהזדקקנו לו, ניסינו להסביר לו מה היתה כוונתנו עם שני הכרטיסים, השלמת הקטע החסר וכו......
הוא לקח מאיתנו את כל הכרטיסים, הזין אותם בחזרה למכונה שדרכה רכשנו אותם (אשכרה הכניס את הכרטיסים דרך החריץ שדרכם הם יצאו) - בחיים לא ראיתי דבר כזה ולא חשבתי מעולם שניתן לעשות דבר כזה - והמכונה הוציאה לו מטבעות בשווי של כל הכרטיסים גם יחד. קסם אמיתי.
כעת הזין הפקיד האדיב למכונה סכום כסף שהספיק בדיוק למסענו לתחנה שלנו במרכז טוקיו, קיבל זוג כרטיסים - אחד עבור כל אחד מאיתנו - ועוד החזיר לנו עודף.
המומים ומוקירי תודה המשכנו בדרכנו. אמרתי כבר שבכל יום גילינו משהו חדש ביפן או לא???
כפי שאנו נוהגים הרבה פעמים בחופשות בחו"ל, את לילינו האחרון בחרנו לבלות במלון בשדה התעופה עצמו. המנהג הזה חוסך לנו זמן וכאבי ראש כאשר יש לנו טיסת בוקר. חזרנו למלון בטוקיו, עשינו צ'ק אאוט, ועלינו על רכבת (שחשבנו) שנסעה לשדה התעופה.
שוב עשינו את הטעות הנפוצה שכבר חזרנו עליה מספר פעמים. עלינו על הרכבת שעמדה ברציף הנכון, מספר דקות מוקדם מדי. אחרי תחנה או שתיים הבנתי שאנחנו בכיוון אחר מיעדנו, ופניתי לבחור שישב לידי בשאלה האם הוא יודע אם הרכבת הזאת מגיעה לשדה התעופה Narita.
הבחור נכנס מייד לכמה אפליקציות בטלפון שלו, אמר לי בנימוס שלא, הרכבת הזאת לא מגיעה לנאריטה. אבל מייד הסביר לי באיזו תחנה לרדת ולאיזו רכבת לעלות כדי להגיע ליעדי.
הודיתי לו מאד, וכל אחד מאיתנו חזר (כך חשבתי) לענייניו.
אחרי כמה דקות, הושיט לי הבחור פיסת נייר - עליה הוא כתב בכתב ידו את שם התחנה שבה עלינו לרדת, את השעה+דקה שבה אנחנו אמורים להגיע לתחנה זו, את מספר הרציף שבו עלינו להמתין לרכבת הנכונה, ואת השעה+דקה שבה הרכבת הזו אמורה להגיע לתחנה.
למרות כל מחוות האדיבות והעזרה שקיבלנו לאורך כל החופשה הזאת ביפן, עדיין הופתעתי והתרגשתי מהמחווה הזאת שלו. הודיתי לו מכל לבי, וכך אכן ירדנו בתחנה הנכונה והגענו למחוז חפצנו.
המלון שבחרנו להשתכן בו הצהיר שיש אליו וממנו שאטל (אוטובוס) הסעות חינם לשדה התעופה. בירור קצר העלה שהכי בטוח לרדת מהרכבת בתחנת נאריטה העיר (לא באחד מהטרמינלים של השדה) כדי לתפוס את השאטל לכיוון המלון.
ואכן צדקנו.
מחוץ לתחנת הרכבת היתה רחבת תחנות אוטובוס ושאטלים, שבה שלט גדול וברור של האוטובוס המסיע ספציפית למלון שלנו.
המלון היה יפה ונוח, אבל מפאת החג המסעדה היפנית שלו היתה סגורה, וארוחת הערב שאכלנו במסעדה האיטלקית היתה בינונית ומטה. ויקרה ביותר. מאכזב, אבל לא נורא - לאור הארוחות הנפלאות שלהן זכינו במהלך השבועיים וחצי האחרונים.
למחרת, "'דפקו" אותנו בטיסה לסיאול - והחליפו את מטוס korean air במפעיל לו-קוסט (lo-cost) - בדומה ל-UP של אל על. למזלנו זו היתה טיסה קצרה, והטיסה הארוכה ארצה כבר היתה בתנאים וברמת השירות "שהורגלו" אליהם בדרך הלוך.
עייפים אך מאד מרוצים חזרנו הביתה.........מאחת החופשות היפות והמהנות שעשינו בחיינו.
יפן - נראה לי שעוד נרצה לחזור אלייך.......
וגם כאן
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
