יוצאת לדרך חדשה

בשני בבוקר התעוררתי עם מרץ יוצא דופן ורצון לעשות סדר.

לשמחתי, T היה פנוי והצטרף לחלקו הראשון של המבצע: להעביר בחזרה את המחשב שלו לפינת העבודה בחדר השינה שלנו, מהקליניקה שלי שהיא גם חדר העבודה שלו, לפגישות עם לקוחות, שהיא בעצם חדרו של בני.

את המחשב והמדפסת העברנו לשם כשהמזגן בחדר השינה שלנו התקלקל. מתי זה היה? בתחילת הקיץ?

אז גם ישנו בחדר העבודה הזה כמה ימים עד שהותקן המזגן החדש - ואיכשהו המחשב פשוט נשאר שם, ו- T המשיך לעבוד שם כל החודשים האלה, וזה היה די נוח.

אבל עוד פחות משבועיים מגיעים בני וכלתי לביקור בן שבועיים, והגיע הזמן לפנות להם את החדר.

אחרי שסיימנו את המבצע הקצרצר - ניתוק המחשב וכל החלקים הנלווים (רמקולים, מקלדת/עכבר, מדפסת, מצלמה) וסידורם וחיבורם מחדש במקומם המקורי - שולחן העבודה אצלנו בחדר -  התיישב T לעבוד, ואני ירדתי למרתף לגהץ.

אבל צפוף במרתף ומבולגן, והצטברו בו דברים ש.....באמת חלקם כבר ממש לא נחוץ.

אז משסיימתי לגהץ, החלטתי שכל חפץ או מכשיר, שלא עשינו בו שימוש מאז שעברנו (לפני 7 שנים) כנראה שכבר לא ייעשה בו שימוש - ואפשר להעיף. 

מאווררים ישנים (שבפעמים האחרונות שניסיתי להשתמש בהם כי המזגן לא עבד לא ממש סיפקו את הסחורה), תנור גאז ישן, תנור חימום ספירלה ישן, מקרר נייד לפיקניקים - נראה לי שמעולם לא השתמשנו בו בנסיעות, אבל זוכרת שהוא ישב אצלי במשרד כמה שנים כשעוד עבדתי במחשבים - ועוד כהנה וכהנה ציוד שחלקו כבר מקולקל וחלקו פשוט לא רלוונטי.

הרגשתי ממש טוב אחרי שפיניתי (לחצר בשלב ראשון, ובערב הוצאנו הכל לרחוב כי הבוקר אוספים כאן את הגזם) וניקיתי קצת וסידרתי מחדש את מה שנשאר.

המרתף עדיין עמוס, יש דברים שרק T יכול להחליט אם הם נחוצים לו או לא, והיכן ראוי לאחסן אותם - אבל הוא בהחלט יותר מסודר, ויותר מרווח.

אחרי כן התקשרתי אל בתי, שבדרך כלל מתקשרת בימים בהם אני אמורה לבוא לשמור על הנכדים, ואתמול לא שמעתי ממנה. תוך כדי שיחה הבנתי, שדעתה מוסחת, שהיא עובדת (על ההסמכה), ולכן רק בקשתי לדעת אם אני צריכה לבוא אחרי הצהריים או לא. היא לא היתה בטוחה אם מתוכננת לה השבוע הדרכה ושהיא מחכה לתשובה מהמדריכה שלה, ושהיא תודיע לי.

היא לא הודיעה לי. 

לקראת שתיים בצהריים, כשרציתי ללכת לנוח -ועדיין לא שמעתי מבתי.

שוב התקשרתי.

"אוי, לא חזרתי אלייך" היא אמרה, "את לא צריכה לבוא היום. אלא אם את רוצה כמובן". 

הבנתי, שאם אני אבוא לאסוף את הנכדים ולקחת אותם לחוג שחייה, היא תוכל להתפנות לשבת עוד קצת ולעבוד.

התלבטתי.

אמרתי לה שאני הולכת לנוח, וכשאקום אחליט אם אני באה או לא.

קמתי עם כאב ראש.

וחשבתי על זה שמגיע לי יום חופש.

וסמסתי לה שאני לא מגיעה.

ביליתי את אחר הצהריים בקריאה ובצפייה בסרט ("עדיין אליס"). אפילו להליכה לא בא לי לצאת אתמול.

הרגשתי שאני רוצה לנוח. 

בערב היא התקשרה שיש לה סוף סוף מועד לבחינת ההסמכה: הארבעה בינואר.

זהו. יש מועד סיום לתקופה הלחוצה הזאת. 

מתפללת שהיא תעבור את ההסמכה במכה ראשונה. 

מאחלת לה ולכולנו, שהיא תתחיל את שגרת חייה כפסיכולוגית קלינית מוסמכת.

וגם כאן