יוצאת לדרך חדשה

הרבה שיחות ודיונים כבר התקיימו בעקבות הבראנץ' המסכן שהיה כאן בשבת. 

גם כאן מעל דפי הבלוג וגם ביננו לבין חברים אחרים שהיו כאן באותו יום.

לנו ברור שאת האנשים הספציפיים האלה לא נזמין עוד לעולם, אבל זה הכניס אותנו לדיון רחב יותר, לגבי מי אנחנו רוצים שיהיה במרחב שלנו.

אני עם עצמי עשיתי כבר עבודה רבה לגבי עם מי אני חברה ובמי אני משקיעה זמן ואנרגיה, וכבר כמה שנים שאני מקפידה על כך שיהיה לי נעים ונוח ושָׁלֵו במרחב שלי.

T דווקא תמיד היה אחד שלא ידע לשמור על קשר עם חברים, ובאופן טבעי תמיד יצא שהוא איבד קשר עם מי שלא נמצא איתו כרגע במקום עבודה או לימודים או מסגרת אחרת כלשהי. בשנים האחרונות הוא דווקא התחיל להשקיע בחברים, להתקשר ולשמור על קשר - ולראשונה הוא שם לב שלא תמיד זה הדדי, ויש אנשים שמעולם לא מרימים לו טלפון ומעולם לא יוזמים מפגש. 

בשיחה עם השותף שלו ע' אתמול, עלה נושא יום העצמאות.

התפתחה מן מסורת שכזאת, שביום העצמאות בצהריים ע' ואשתו כ' תמיד מזמינים אותנו ואת החברים האלה מהעבודה (כיום זה העבודה לשעבר) לעשות על האש אצלם בבית. זו מסורת נחמדה בת כמה שנים טובות כבר, שרק פעם אחת הופרה - בשנה שבתם של ע' וכ' היתה חולה והם נלחמו על חייה בבית חולים (הילדה בריאה, ברוך השם). 

בשיחה עם ע' אתמול הוא נזכר שאותו זוג עם אותם ילדים (בעיקר הילדה) עשו נזקים ובלגן ויצאו מכלל שליטה גם אצלם בבית בשנה שעברה.

הוא גם כעס על חלק מהאנשים שהוזמנו ולא הגיעו בשבת, כי הם דווקא אלה שביקשו שנקיים את המפגש הזה והוא בכלל נעשה בשבילם.

וברגע האחרון הם הודיעו שהם לא מגיעים. סתם. לא היתה להם באמת סיבה.

ואז הוא אמר שהוא חושב לא לקיים את המפגש ביום העצמאות השנה.

וחשבתי על זה שמסורת נחמדה של שנים עומדת להיגמר בגלל זוג הורים שלא מסוגלים להתנהל עם הילדים שלהם וכמה חברים מעצבנים. וצחקתי.

שאלתי את ע' אם הוא אוהב את ה"על האש" הזה ביום העצמאות או שנמאס לו מזה.

הוא אמר שהם מאד אוהבים את זה וכל שנה מצפים לזה. 

אז שאלתי אותו אם זה אפשרי, מבחינתו, לקיים את המסורת - אבל להזמין רק אנשים שבא לו להיות איתם. 

האם זה אפשרי לפתוח את ה"חבילה" - להזמין רק את מי שבא להם, לו ולאשתו. וזה בכלל לא חייב להיות אנשים מהעבודה לשעבר.

יש להם הרבה חברים. לא חייבים את ההרכב הספציפי הזה. 

הוא פתח זוג עיניים ואמר "את צודקת, לא חשבנו על אפשרות כזאת בכלל. זה מה שנעשה". 

מבחינתו זה היה או לקיים את המפגש בהרכב שעיצבן אותו, או לא לקיים אותו בכלל. 

הוא בכלל לא הביא בחשבון שיש אפשרויות נוספות. 

וזו בעצם הפואנטה של הפוסט הזה. 

כי חשבתי על זה שאנחנו כל כך נעולים באפשרות האחת שאנחנו מכירים, שלפעמים אנחנו לא עוצרים לבדוק אם קיימות עוד אפשרויות.

שני האימונים האחרונים שעברתי (לא העליתי אותם לכאן) היו משמעותיים, עמוקים ומטלטלים במיוחד - ועכשיו אני מתחילה לחשוב שגם הכעס שעלה בשבוע שעבר, שהייתי צריכה לשהות בו ולפוגג אותו, וגם ההתקררות המעצבנת שחטפתי ביום שני, קשורים לזה. סוג של "ניקיון" שהגוף והנשמה עושים מדי פעם, כשעוברים תהליך נפשי עמוק ויש הרבה ג'יפה "להיפטר" ממנה. נכון שגם הסתובבתי ביום שני אחר הצהריים בהרצליה ברחובות עם הנכדים והיה לי ממש קר (למרות 3 השכבות שלבשתי, ומזל שגם להם הלבשתי מעילים) אז גם יכול להיות שזה בסך הכל זה. 

לא נמנעתי מהפעילויות השוטפות שלי (פרט להתעמלות, לא מסוגלת לעשות ספורט כשאני מקוררת ככה), התאמנתי ולמדתי במנטורינג ואימנתי וטיפלתי בנכדים - והם ישנו אצלנו ברביעי (טוב, "ישנו" זו מילה רחבה מדי, חצי לילה חכמוד היה אצלנו במיטה, ולמרות שהוא היה מבסוט מזה, לי ול-T יצא מזה לילה לבן לגמרי), חמודים כתמיד. לא היו לנו כוחות לקחת אותם לעדלאידע, כפי שחתני ביקש, אבל שיחקנו איתם בבית, התחלתי לקרוא להם את "נסים ונפלאות" של לאה גולדברג (אני מודה שאולי הם צעירים מדי, ואני גם משנה את הנוסח של הלשון כי אחרת הם לגמרי לא יתחברו לזה) אבל אני מנסה....מקסימום - לא יילך, כמו שקרה עם "הנסיך הקטן". הם ראו את "קונג פו פנדה 3" (באנגלית, כי זה חדש מדי ובקודי אין את זה עדיין עם תרגום עברי) ובכל זאת נהנו וגם הבינו לא רע ("סבתא", קרא לי חכמוד באיזה רגע, "תראי, הוא אמר לו באנגלית: תיזהר, הטובים מאחוריך!" ולמרות שלא צפיתי באותו רגע איתם, אני בטוחה שהוא הבין מצוין! בנינו בקוביות תואם-לגו, אפילו קנינו איתם את הקנייה השבועית בסופר (כל נכד קיבל עגלה לשבת בה, עם נוף מרהיב לכל המדפים והמון "בא לי" זה ו"בא לי" אחר).....עם כל הצינון הכבד והחמסין המגעיל צלחנו גם את היום הזה. בתי פגשה אותנו לצהריים כשסיימה לעבוד, וכשלקחה אותם הביתה קרסנו שנינו לסייסטה ארוכה ועמוקה. 

אחר הצהריים T התחיל לבשל לשבת - מגיעים הנה כל העובדים לשעבר שלו ושל ע' גם מגן האירועים לשעבר וגם מאולם האירועים לשעבר (T מתקן אותי שלא כל העובדים, רק המנהלים! טוב ברור, היו המון מלצרים/יות ברמנים/יות...לא עם כולם שמרנו על קשר) לבראנץ' ש-T החליט שבא לו לארח. בחמישי הוא עוד לא נתן לי ממש לעזור לו, הייתי עדיין על הפנים עם הצינון הזה, אבל היום כבר קמתי בכוחות מחודשים ואני עוזרת פה ושם, בעיקר עם אחסון וניקיונות וכמובן "תוציאי לי את שמן השומשום או את הפפריקה המעושנת" כי רק אני יודעת איפה כל דבר מונח. 

היום נפגשנו סוף סוף עם החיילת הבודדת "שלנו", אחרי שהיא סגרה פעמיים שבת ולא נתנו לה לצאת לפגוש אותנו. מש"קית הת"ש המקסימה התלוותה אליה, ישבנו ארבעתנו בבית קפה ודיברנו, שאלנו וענינו על שאלות והתחלנו להתחבר זה לזה...והאמת, היה מאד קל להתחבר אליה. היא מתוקה מאד, רגישה ונבונה, וראו שהיא התכוננה לפגישה הזאת. שאלה שאלות ענייניות ולא פחדה לגעת בכל מיני נושאים ולהבין מה הציפיות שלנו ומה המגבלות שאנו רואים ומאיפה אנחנו בכלל באים לעניין הזה. היא גם אמרה שהיא רוצה שניפגש ונדבר עוד כמה פעמים לפני שהיא ממש תבוא לישון כאן, ושאלה אם אנחנו נרצה שהיא תגיע רק בסופי שבוע, כי ייתכן שהיא תתחיל לצאת כל יום בתום הקורס. היתה פגישה טובה בה כולנו התרגשנו, נפרדנו בחיבוקים והחלפנו מספרי טלפון, וקבענו להיפגש שוב בפעם הבאה שהיא תצא שבת. יש עוד המון סימני שאלה כמובן אבל יש לי תחושה הרבה יותר טובה עכשיו, שכבר נפגשנו איתה פנים אל פנים. וכמו שאמרתי לה - אנחנו נבנה משהו ביחד, בהדרגה, משהו חדש שאף אחד מאיתנו לא מכיר עדיין, ובכל מקרה על כל דבר נדבר ישירות וגלויות ובסך הכל אנחנו רוצים לאהוב ולהיטיב - וזה בדיוק מה שהיא רוצה וצריכה מאיתנו. 

שבת שלום

כבר שנתיים שאנחנו מבקשים מעמותות שעוסקות בכך, שיפנו אלינו חייל בודד - בא לנו להיטיב עם מישהו שבחר לשרת בצה"ל ומסיבות שונות (בין אם משפחתו חיה בחו"ל ובין אם ניתק הקשר שלו עם משפחתו כאן בארץ) הוא בודד ואין לו בית לחזור אליו בסופ"שים וחופשות. וכבר שנתיים שלא מפנים אלינו אף חייל ולא יוצרים איתנו שום קשר. ומתוך השאלות שנשאלנו בכל פעם מחדש, נראה לנו, שהעובדה שביתנו לא כשר היא שהפילה שוב ושוב את העניין. 

בסוף, דרך מישהי שלומדת עם T בקורס לייעוץ עסקי, יצרנו קשר עם בית בנג'י ברעננה, שם דיברו איתנו והבטיחו להפנות אלינו חיילים שכרגע אין להם מקום עבורם, או שלא עונים לקריטריונים שלהם (הם לוקחים רק קרביים וקרביות). 

בשבוע שעבר יצרה איתנו קשר מש"קית ת"ש של חיילת ממשפחה הרוסה, שהיתה בפנימיה עד השרות, אחותה עדיין בפנימיה, והיא מחפשת נואשות קצת חום ואהבה. היא לא עונה על הקריטריונים של בית בנג'י כי היא בחיל חימוש ולא נחשבת קרבית, והם הפנו אותה אלינו. 

השבוע נפגשנו עם משק"ית הת"ש וגם עם הקצינה של החיילת. היתה פגישה מקסימה, לבי יצא לשתי הבנות האלה שכל כך אכפת להן מהפקודות שלהן וכשאחת מהן במצוקה הן דואגות להיטיב עמה. הן עשו הכל כדי שהצבא יכיר בה כחיילת בודדת (יש לה משפחה, הורים גרושים, היסטוריה של אלימות מצד האב ואחר כך גם מהחבר של האם), הן דואגות לה, מזמינות אותה לביתן בסופי שבוע וחגים, הן מחלקות ביניהן את הכביסה שלה כל שבוע...באמת בחורות מדהימות. 

ארחנו אותן בביתנו, סיפרנו קצת על עצמנו, הראנו את החדר שאנחנו מייעדים לחיילת. הן סיפרו מעט עליה, מה שהן יודעות. קבענו שתיקבע פגישה איתה, בנוכחות אחת מהן, בפעם הבאה שהיא יוצאת לשבת. זה אמור לקרות ביום ששי הקרוב. במקום ניטרלי, קרוב לחדר שלה בבית החייל ברמת גן. 

אנחנו מאד מתרגשים לקראת הדבר הזה, ובמקביל יש לי גם לא מעט חששות. מה אם לא תהיה כימיה ביננו? מה אם נתחרט? האם זה הוגן להביא אותה אלינו עם הבטחה (או רמז להבטחה) לחום ואהבה ופינוקים ותמיכה - ואם זה לא יסתדר אז אנו עלולים לאכזב אותה קשות, והחיים כבר אכזבו אותה לא פעם ולא פעמיים.....

ובדיוק עדה כתבה משהו בכיוון הזה, בהקשר של הסרט "התעוררות" - וזה גרם לי לחשוב עוד. נראה לי שמהפגישה הראשונה חשוב להיות מאד ברורים שאנחנו עושים ניסיון, ונראה אם זה יסתדר לה ולנו...רוצה להיות שם בשבילה אבל גם יודעת שאין לדעת מה יהיה....איך נגיב לנוכחות של נערה (אין מה לעשות, חיילת צעירה היא עדיין נערה!) אחרי כל כך הרבה שנים שכבר אין לנו נערים/ות בבית...ואנחנו כבר מבוססים בשקט שלנו ובהרגלים שלנו...אילו כללים כדאי להבהיר מההתחלה והאם זה בכלל רלוונטי?