לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

יוצאת לדרך חדשה


מנסה לנהל סוג של יומן בפתח תקופה חדשה בחיי.

Avatarכינוי: 

בת: 65

Google: 

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2020    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

מכתב לקלפטומנית


שלום לך קלפטומנית עלומה

שמי אמפיארטי ואני חברה בקאנטרי של רעננה כבר שנים רבות.

ושנים רבות אני כבר שומעת את התלונות של חברותי למלתחה שנגנבים להם פריטים שהשאירו במלתחה בזמן ששחו, התעמלו או אפילו התקלחו...

ושנים התקוממתי על זה, איך יכול להיות דבר כזה, ומי תעשה כאן דבר כזה לחברותיה/שכנותיה...

וניהלתי יחד עם הנשים המוטרדות שיחות ערות על מה אפשר לעשות, וכמובן שלא ניתן לשים מצלמות אבטחה בתוך המלתחה מטעמי הפרטיות והצניעות...

שהרי כולנו מתפשטות ומתלבשות שם, או מסתובבות עם (וחלק בלי) מגבת למקלחת ובחזרה...

והנה בשבת זה קרה גם לי. אבל הרי את יודעת את זה. 

קבענו עם חברים לצהריים מייד אחרי הספורט אז לשם שינוי הבאתי בגדים יותר יפים להחלפה - וכיוון שכך, הבאתי אותם על קולב. 

תליתי את הקולבים מעל לתיק הספורט שלי (יש לי לוקר עם מנעול אבל הוא קטן יחסית ואני מכניסה אליו רק את התיק עם הארנק, טלפון וכו ושומרת בו באופן קבוע שמפו וקרם כדי שלא אצטרך לסחוב הלוך ושוב בכל פעם מחדש). 

על המתלה היו (לפי הסדר הזה): מכנסי ג'ינס, חולצה סרוגה בצע טורקיז (חדשה, הפריט היחיד שקניתי לעצמי בטיול האחרון לחו"ל), ועל כל זה "הלבשתי" את הז'קט שלי (שהסתיר את הרוב). 

עליתי לחדר כושר להתעמל במשך כשעה, ואני די בטוחה (למרות שלא במאה אחוז) שכאשר ירדתי משם, הכל עדיין היה במקום.

יצאתי לדשא לשבת עם חברים על כוס קפה עד שאגמור להזיע, גם זה ארך בערך שעה. כנראה שמתישהו בזמן הזה את עברת במלתחה.

לא היו הרבה אנשים בקאנטרי בשבת וכנראה מצאת לך זמן טוב למזימתך. 

כאשר חזרתי להתקלח, לא שמתי לב בכלל לבגדים שעל הקולב. את יודעת, הפעולות די אוטומטיות.

נועלים את הארנק בלוקר, מוציאים משם את השמפו וכו, מתפשטים, מתעטפים במגבת, הולכים למקלחת, מתקלחים, חוזרים, מתנגבים, מתחילים להסתרק ולהתמרח.....ואז מתחילים להתלבש. 

הבגדים התחתונים היו מונחים בשקית בתוך תיק הספורט. לבשתי אותם ואז באתי ללבוש את המכנסיים והחולצה......

וגיליתי שאין חולצה! הקולבים היו מונחים בדיוק היכן שהשארתי אותם. על הקולב של הג'ינס עדיין ישבו הג'ינס. 

הז'קט עדיין כיסה את הכל.

הקולב של החולצה היה בדיוק היכן שהשארתי אותו - בין הג'ינס לז'קט. אבל חולצה - אין!!!

חיפשתי על הרצפה, אולי נפלה בטעות.

ביקשתי מהמנקה שתבדוק ב"אבידות והמציאות" אולי מישהי מצאה אותה על הרצפה או על הספסל והביאה לך למשמרת. אך לא. 

את בזריזותך פשוט החדרת יד מאומנת אל מתחת לז'קט שלי, החלקת את החולצה מהקולב שלה והופ - העלמת אותה כנראה בתיק או שקית או...מי יודע? 

תחושה מוזרה של חילול עברה בגופי. מישהי שלחה יד ולקחה משהו: שלי. זו היתה תחושה לא מוכרת, ולא נעימה. 

מה בדיוק חשבת לעצמך? אין לי שום דרך לדעת. הבאת בחשבון שכל מה שיש לי ללבוש עכשיו זו החולצה הזאת שהכנתי לי במיוחד, וחולצת הספורט המיוזעת איתה התעמלתי? זה עניין אותך בכלל? כנראה שלא. כנראה שזה יותר חזק ממך, כי הבנתי שאת פעילה המון זמן במלתחה הזאת, ואיש לא יכול לעשות נגדך דבר. 

כנראה שאת חולה - באמת - קלפטומניה זו מחלה ככל מחלות הנפש. והאמת, יש לך טעם טוב. 

הנשים סביבי הביעו כרגיל את מורת רוחן מהתופעה את ייאושן מחוסר התוחלת - כי אין באמת דרך לפתור את הבעייה, פרט ל...לא להשאיר כלום במלתחה, לקחת תמיד הכל איתי - לחדר כושר, לדשא, לבריכה (וגם מהכיסא בבריכה מישהו פעם "הרים" משקפת שלי שהיתה טמונה מתחת למגבת). 

ניסיתי לחשוב שאולי את היית זקוקה לחולצה הזאת יותר ממני, אבל המחשבה הזו מייד בוטלה כי את חברה בקאנטרי, ברעננה, כלומר - הפרוטה מצויה בכיסך. 

למזלי היה עלי החלק העליון של הטרנינג (שקניתי בשבוע שעבר) - אותו לא השארתי במלתחה כי חששתי שיהיה לי קר בחוץ. לבשתי אותו מעל לחולצת הספורט המיוזעת, אבל הוא לא ספג זיעה והיה נקי, יחסית. לבשתי אותו ישירות על הגוף, ללא חולצה, וכך נפגשנו עם החברים לצהריים. 

לא שזה מעניין אותך, כמובן. את הרי לא חשבת עלי כאשר שלפת את החולצה שלי מהקולב.....

נכתב על ידי , 28/12/2015 11:09   בקטגוריות החיים הם בית ספר, יש על מי לסמוך?, פסימי, שחרור קיטור  
55 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-2/1/2016 21:05
 



דוד שלי


דוד שלי גוסס.

כבר שנה שהוא סובל מפולמונרי פייברוסיס, ניוון ריאות בלתי ניתן לטיפול ובלתי הפיך. בחודשים האחרונים מצבו מתדרדר ועכשיו זה כבר עניין של ימים עד הסוף.

מאד רציתי לנסוע אליו, להיות איתו קצת, לחבק אותו, להיפרד. הוא חי בצפון מערב ארצות הברית, מרחק עשרים ומשהו שעות טיסה.

הוא לא הסכים שאבוא. וגם ילדיו הסבירו לי שאין לו כוח לראות אנשים פרט אליהם ואל אבא שלי, אחיו.

הייתי מאד רוצה להיפרד ממנו אך אני נאלצת לעשות זאת עם עצמי, מרחוק.

ואולי בכל מקרה הפרידה ממנו היא בעיקר עם עצמי, והיתה כך גם לו הייתי נוסעת.

דוד שלי חי בתוכי, בזיכרונות ממנו, בתמונות, בחוויות המשותפות, בכל מה שלמדתי ממנו.

האיש,שנמק כעת על מיטתו, וכבר לא אוכל או שותה, לא קם מהמיטה ויש לו בקושי כמה דקות ערות – הוא כבר לא הדוד שלי.

תוך שנים ספורות בני דודיי מאבדים את שני הוריהם. דודתי, אישתו, חלתה בסרטן הלבלב ונפטרה תוך חודשים ספורים.

מצבו של דודי גם הוא התדרדר יחסית מהר, תוך שנה מאבחון המחלה, כאשר ישנם חולים במחלה זו, שמחזיקים 4-7 שנים במצב הזה.

תוך ימים ספורים הם יהיו יתומים גם מאב.

כל אחד מהם חי בעיר אחרת, שניים מהם בארה"ב ואחד באוסטרליה. אבל הם מאד קרובים זה לזה ואני מקווה שימשיכו להיות בקשר הדוק זה עם זה כפי שהיו עד כה.

אני מקווה שימשיכו את חופשות הקיץ המשותפות, סדרי פסח המשותפים...שילדיהם יכירו זה את זה מקרוב ויפתחו חוויות משותפות, כפי שבני דודיי ואחי ואני פיתחנו לנו בתקופות שהיינו יחד.

גם אנחנו גדלנו רחוק אלה מאלה, פרט לארבע השנים שחיינו בילדותנו בארה"ב באותה עיר.

מאחלת להם נחמה. מאחלת לי נחמה.

אני מאבדת את דודי האהוב.

נכתב על ידי , 6/1/2014 11:56   בקטגוריות בריאות, מערכות יחסים, משפחה, פסימי  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-9/1/2014 19:17
 



רגרסיה?


כל השבוע היה נהדר.

התאמנתי (נפשית ופיסית), נפגשתי עם חברות, למדתי, קראתי, ביליתי בכיף עם הנכדים.......

עשיתי מה שרציתי, נהניתי ממה שעשיתי, תרמתי מזמני ומאהבתי לחבריי ולאהוביי.....

בשבת בבקר בדרך לקאנטרי ממש הרגשתי אושר. שרתי לי כל הדרך.

והתאמנתי כשעה וחצי בכיף ומכל הלב.

והילדים באו עם הנכדים ונהנינו עד הגג. 

ואחרי הצהריים פתאם ....נפילה.

בטוח שמשהו עומד להשתבש.

האשלייה של האושר .....היא רק אשלייה.

אני לא באמת רואה את המציאות כפי שהיא.

אני לא יודעת איך בעלי באמת מרגיש לגבי העובדה שאני לא עובדת.

אני לא שואלת ואני לא רוצה לדעת. אני מפחדת.

אני לא באמת יודעת אם הוא עדיין אוהב אותי.

אני לא יודעת מה יהיה.

אוי, מה יהיה? מה יהיה איתי? מה יהיה איתנו? 

אולי לא כדאי שארשם להמשך הלימודים.

אולי עדיף שאחזור לעבודה, או אמצא לי עבודה אחרת אבל באותו מקצוע....

מה יהיה? 

כאילו משהו עומד להתמוטט. עלי, מתחת לרגליי....

 

 

 

נכתב על ידי , 16/7/2013 09:42   בקטגוריות אימון, פסימי  
25 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-19/7/2013 08:19
 




דפים:  
51,121
הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , תינוקות , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לempiarti אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על empiarti ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)