החברה הכי טובה שלי היא ככל הנראה....אני.
אמאל'א היקרה (והשיחות איתה דרך הבלוגים של שתינו) האירה אור על משהו שזה זמן רב לא חשבתי עליו ולכן פחות מעסיק אותי, אבל הוא שם כל הזמן מתחת לפני השטח.
יש לי חברות, וחברים, ובעל שהוא גם אהוב וגם חבר נפש, יש לי ילדים שיש לי איתם שיחות נפש מדהימות, יש לי גיסה נפלאה שאני מדברת איתה על ...רציתי לומר הכל אבל בעצם זה המון.
אבל עם אף אחד ואף אחת אני לא מדברת על הכל.
ולא עם כל אחד מהקרובים אלי והאהובים עלי אפשר מבחינתי לפתוח כל נושא.
זה נשמע עצוב, אבל זה כל כך מושרש בי וכל כך הרבה זמן זה כך, שהתרגלתי.
כתבתי על זה כבר
בבלוג לפני כמה שנים. לפני "נקודת מפנה". לפני האימון.
וזה גם לא סטאטי, זה מתפתח.
היום אני מדברת עם T על דברים שפעם לא הרגשתי שאני יכולה.
איך זה התאפשר?
גם אני התפתחתי ונפתחתי וקיבלתי יותר ביטחון לפתוח דברים שפעם חששתי לפתוח...
וגם הוא עבר תהליכים, ונפתח והתקרבנו במידה שלא ניתן היה לנחש שאפשר.
ועדיין יש דברים שאנחנו לא מדברים עליהם.
לא כי זה סוד.
אני אפילו לא יודעת לומר בדיוק למה.
ולגבי חברות.....
יש חברות שהתגובות שלהן לדברים שאני מספרת הן כאלה שאני מעדיפה לא לספר.
תגידו - אז הן לא חברות. הן כן. אבל מסוג אחר.
ל' - חברתי מהעבודה, העובדת שלי שהפכה להיות מנהלת שלי - איתה יכולתי באמת לדבר כמעט על הכל.
וגם היום, אנחנו ברמת קירבה כזאת.
אלא שהיום אנחנו לא נפגשות ברמה יום יומית, כמו כשעבדתי.
היום אנחנו לא נוסעות יחד מטעם העבודה וישנות יחד באותו חדר, באותה המיטה, וחולקות אינטימיות חברית שבאמת אין לי עם אף אחת אחרת.
אין ולא היו לי חברות כמוה.
אולי בעצם מ' מתקרבת לזה. מ',
חברת הנעורים איתה חידשתי קשר בשנים האחרונות. איתה אני שוב מרגישה שאני יכולה להיות יותר עצמי, אולי אפילו לגמרי עצמי. וגם היא איתי.
אני לא ממש נוטה לחדש קשרים מן העבר, ועוד לא קרה לי שחידשתי ככה קשר עם מישהי, וכאילו המשכנו מהיכן שהפסקנו. זה היה כל כך טבעי. כאילו כל השינויים שעברנו והחיים ש"קרו" לנו לא "קלקלו" את הדבר הבסיסי הזה שגרם לנו להיות חברות מלכתחילה.
ואפשר לומר הכל ולא לפחד מהתגובה. קשה להסביר.
אז יש לי את מ' (ואגב - יש לי שתי מ', אחת ממקום עבודה אחר לשעבר, ואני חייבת - פועה תעזרי לי - למצוא לכל אחת מהן כינוי הולם אחרת זה מבלבל אותי) - ואולי כרגע, בחיי, היא החברה הכי טובה שלי......