יוצאת לדרך חדשה

היום יום הנישואים ה-38 שלנו. 

42 שנים אנחנו ביחד, מתוכן 38 נשואים. חתיכת פז"מ. 

בבוקר שנינו שכחנו מזה לגמרי. באיזשהו שלב שמתי לב לתאריך, ירדתי לחדר העבודה שם T היה שקוע במחשב, ואמרתי לו: "תעצור הכל" והוא הרים את עיניו, לא מבין. "מזל טוב" חייכתי אליו, והוא צחק "תעצור הכל, לא הבנתי מה קרה. היום ה-16? שכחתי לגמרי". כן, גם אני שכחתי. 

התחבקנו, צחקנו, וזהו. 

כבר שנים שאנחנו לא עושים עניין גדול מיום הנישואים. אבל תמיד מתישהו במהלך היום נזכרים לציין אותו. 

אתמול הנכדים היו כאן, באו בשני בערב וישנו כאן. 

הם הגיעו מאוחר יחסית, כבר אחרי ארוחת ערב, מקלחת ואפילו צחצוח שיניים, וכל מה שנותר לי לעשות הוא לספר להם סיפור לפני השינה.

"אתם  עייפים?" שאלתי שבאיזשהו שלב, כשחכמוד ביקש עוד פרק ועוד פרק בספר הנוכחי ("הסיפור המושלם" מאת אלדד אילני). 

"מה פתאום?" אמר נשמותק. "אני לא עייף". שאלנו אותו אם גם כשהוא נרדם הוא לא עייף. "לא" הוא אמר בהחלטיות. "אני גם אף פעם לא נרדם". צחקנו,  והזכרנו לו שתמיד בסוף הוא נרדם בסלון על הספה, והוא ענה "אני לא אירדם. אני אף פעם לא נרדם" ותוך שניות הוא נחר לי על הברכיים, בזמן שהשלמתי עוד פרק בסיפור. 

חכמוד הסכים לשמור את הפרק האחרון של הספר לבוקר, לקחנו את שניהם למיטות (בחדר השינה שלנו), ואחרי כמה חיבוקים ירדנו לסלון. 

בבוקר נשמותק התעורר ראשון בסביבות רבע לשבע "סבתא אני רואה שכבר בוקר" ובא למיטה שלנו. חכמוד חלם חלום רע והתעורר ביבבות. באתי לחבק אותו ושאלתי מה חלם, והוא סיפר שבחלום הוא לקח את מכונית הלגו שקניתי לו לגן, ואיבד אותה. חיבקתי אותו עוד קצת ואמרתי לו שעכשיו הוא יכול להיות בטוח שזה רק חלום, כי הוא כבר לא ילך עוד לגן לעולם, כי הוא מתחיל כיתה א', והוא צחק. 

התחלנו את הבוקר עם שוקו ודגני בוקר (לא בריא אבל אצל סבתא לפעמים מתפנקים....זה בסדר) מול הסרט "בייבי בוס" בפעם המי יודע כמה. במקביל חכמוד ביקש לסיים את הסיפור. אני לא יודעת מה דעתי על הספר הזה, אם אני ממליצה עליו בכלל או לא. את אלדד אילני אני בכלל מכירה מתחומים אחרים, נראה לי שזה ספרו היחיד או לפחות הראשון. אבל חכמוד נתפס לסיפור, וזה כבר אומר משהו. את "צ'יפופו באנגליה" לא סיימנו בסוף, כנראה שזה בכל זאת לא לגיל שלו. 

אחרי הסרט הם נהגו קצת על המכונית ש-T קנה לחכמוד כשהיה פעוט.

לקח זמן עד שהם העזו לנהוג בה לבד, ועכשיו כשהם כבר גדולים ומיומנים, עוד מעט הם כבר יהיו גדולים מדי בשבילה. 

נהניתי לראות איך הם למדו לעצור, לתמרן, לנסוע אחורה ולתקן את זווית הסיבוב ואז להמשיך קדימה....מבחינתי הם התחילו ללמוד נהיגה כבר עכשיו. 

אחרי כן נסענו לבריכה. היה מאד מרענן במים הקרירים, והקפדנו גם להיות בחלק המוצל של הבריכה. עשינו הפסקות רק כדי לאכול משהו או ללכת לשירותים, ןחזרנו משם בדיוק בזמן, קצת לפני שבתי הגיעה לקחת אותם הביתה.

האמת שהייתי כל כך עייפה, שעליתי לישון עוד לפני שהיא עזבה איתם. הייתי גמורה, ולשם שינוי T גם כיבד את השינה שלי. אמנם הרגשתי כאשר הצטרף אלי למנוחה קצרה, אבל בכלל לא שמתי לב מתי קם ויצא מן החדר. ישנתי כמעט שעתיים. 

בערב אספנו את הורי מאצל אחי ונסענו להצגה בקאמרי. "רישיון לחיים". זוהי הצגה קצרה, מורכבת מסצינות קצרות. מישהו הגדיר זאת "על השואה, אבל עם הומור". בכוונה לא קראתי את הביקורות לפני שצפיתי במחזה. וטוב עשיתי. כי זה היה מקלקל לי. לא אומר "רוצו לראות" אבל אני שמחה שהלכנו למחזה הזה. והמשחק של שלוש הנשים (מרים זוהר האגדית, אודיה קורן ושרה פון שוורצע) היה טוב מאד לטעמי. האולם עצמו (קאמרי 3) מתחת לכל ביקורת. רק הכסאות המצ'וקמקים האלה היו חסרים לי, אחרי כמה ימים של "קייטנת סבתא" שגם ככה שיבשו את הגב שלי.................

היום אימנתי בבוקר ועוד מעט אאסוף את העוזרת. יום שקט יחסית, ובערב שוב יגיעו הנכדים. 

באיזשהו שלב הבנתי שהסבתא השנייה רצתה לקחת אותם מחר, אבל בדיוק אז היא חלתה בדלקת שקדים חמורה.....וכך יצא שכל השבוע הזה הם אצלי. לא נורא, אני נהנית מהמתוקים שלי. 

אני מנסה לשכנע את הורי שיקפצו לשעתיים במהלך היום (במונית, או שאחי יקפיץ אותם) אבל בינתיים לא הולך לי. 

נראה.

בגזרת החתולים שקט. הבוקר החלפתי להם את החול בארגז - אחרי שבעה ימים מלאים - ונראה שהם חיו עם זה בשלום. אולי סוף סוף פצחנו בשיגרה חדשה....ואולי סוף סוף סיימתי עם הסיפור הזה. 

וגם כאן 

אני לפעמים מתבאסת שבזמן האחרון רוב הפוסטים שלי נשמעים לי כמו "קמתי, התלבשתי, צחצחתי שיניים". אני מזכירה לעצמי שהמטרה העיקרית לבלוג הזה היא כתיבת סוג של יומן שמתעד לעצמי את היום יום שלי, אבל הוא גם נועד לתעד את הלבטים, את המחשבות, את הקשיים ואת התחושות.....ולאחרונה אני מרגישה שמשהו חסר.

אולי אני לא מקטרת מספיק 😕

אז חשבתי אולי לרכז יחד כמה קיטורים. קיטורים שלא קשורים אחד לשני. מה שעולה לי לראש.

למשל בהתכתבויות של קבוצת המנטורינג. אחת מאיתנו, זו שעזבה לקראת לידת בתה ובעצם בזאת התחילה את התהליך של התפרקות הקבוצה, הביעה רצון לחזור לתהליך של הדרכה, בעדיפות באותו הרכב קבוצה.

אחת אחרת, נקרא לה "הילדה" (כי היא הצעירה בקבוצה, רק בת 23), ענתה שגם היא חשבה על זה בשבוע האחרון, ושאולי אפשר קונספט חדש - כי לא מתאים לה 3 שעות פעם בשבועיים - ושאפשר לדבר עם המנטור/מאמן שלנו לגבי זה.

בשלב זה אני כתבתי להן שנראה לי שגם לי מתאים לחזור למנטורינג, וגם לי מתאים למצוא מתכונת קצת שונה ממה שהיה, אבל שאני גם שוקלת לנסות מנטור/ית חדש/ה. לגוון קצת. 

"הילדה" ענתה שהיא מכורה למנטור/מאמן שלנו (שתינו גם התאמנו אצל אותו אחד, וגם היינו בקבוצת המנטורינג שלו), שהיא חייבת לו את חייה ואת כל ההצלחות שלה, ושהוא מבריק. שאת זה אני מאד מבינה, גם כי זה נכון, וגם כי היא צעירה מאד והתחילה להתאמן אצלו בגיל מאד צעיר (בצבא, נראה לי), והגיוני שהיא בשלב זה לא מביאה בחשבון אף אחד אחר.

אבל אז היא הוסיפה בהודעה "אמפי, איך נראית הקליניקה שלך היום?" שאלה שמנטורים שואלים בדרך כלל, ושבז'רגון המאמנים בעצם שואלת: "כמה מתאמנים יש לך?" והטון (הכתוב) שלה נשמע לי (אלוהים יסלח לי) מאד מאד מתנשא.

אולי אני סתם רגישה לעניין הזה, אני לא יודעת. אבל זה ממש הרגיז אותי. לחץ לי על כפתור. כאילו - מה זה עניינך איך נראית הקליניקה שלי, ואיך זה קשור לעניין קבוצת המנטורינג שאנחנו מנסות לגבש?

אני בכוונה שומרת על קליניקה "קטנה ואיכותית", ותמיד יש לי גם לפחות מתאמן/ת אחד/ת בהתנדבות.

אבל תכל'ס אני בפנסיה. עשיתי את שלי שנים רבות בתחום הפרנסה. בתחום המחשבים. ותקופות ארוכות במקביל למחשבים גם בתחום הרפואה המשלימה.

והקמתי משפחה וגידלתי ילדים. עכשיו אני מאמנת בשביל הנשמה, שלי ושל המתאמנים שלי.

אני לא זקוקה ל"קליניקה מלאה" כמו שקוראים לזה בז'רגון המאמנים.

אני בחופש.

אני סבתא במשרה חלקית. אני מטיילת בעולם. וטוב לי כך.

אז מה זה הכפתור הזה? למה אני רגישה כל כך כשמישהו (בייחוד "הילדה") שואל אותי איך נראית הקליניקה שלי?

מה עוד יש לי לקטר?

השירותים של קומת הסלון עושים בעיות כבר המון זמן. יש נזילה ולא לגמרי ברור מאיפה.  כבר שנה שאנחנו מנסים לתקן - עם בעלי מקצוע שונים -  תחילת את מיכל ההדחה, ואחר כך את החיבור בין הצנרת לאסלה עצמה....ועכשיו כבר ברור שצריך לפרק שם הכל, לסדר את הצנרת כמו שצריך, להחליף את מיכל ההדחה ואת האסלה (כבר קנינו הכל)....ורק מחכים שבעל המקצוע יתפנה לעשות לנו את זה. ולא בטוח שזה יקרה לפני שאנחנו טסים ליפן.

ובינתיים כל מי שמבקר אצלנו צריך להדיר רגליו לאחד השירותים שבחדרים (לא שחסרים שירותים בבית, זה פשוט פחות נוח). 

מה עוד?

שוב ושוב אני מבינה של-T אין הבנה בסיסית בחשיבות שאני מייחסת לשינה שלי. זה נשמע מצחיק? 

אני שוב ושוב מוצאת את עצמי מתעוררת משינה כי הוא לא השתיק את הטלפון שלו והגיע לו דוא"ל או הודעת whatsapp. או שהוא נכנס לחדר אחרי שנרדמתי וטורק את דלת חדר השינה במקום לסגור אותה בעדינות. 

או שהוא מדליק טלוויזיה בזמן שאני ישנה - במקרה הטוב פתאום מרצד לי המסך המואר מול עיני העצומות, 

במקרה הגרוע הוא שוכח להשתיק את הווליום לפני שהוא מדליק ואז קולה של הטלוויזיה מקפיץ אותי פתאום.

וברבים מן המקרים האלה, אני מתקשה לחזור לישון.

ולא עוזר שאני מבקשת שוב ושוב להתחשב. הוא מצטער, הוא אומר. הוא באמת מצטער, אבל זה לא משפיע על הפעם הבאה שבה הוא מפריע לי. שזה אומר לי שהוא לא באמת מצטער, שהוא לא באמת חושב שזה נורא. שהוא לא באמת מייחס לשינה שלי את החשיבות שאני מאמינה שיש לייחס לה.

ואני נותנת לו דוגמאות כיצד אני כן מתייחסת בכבוד לשינה שלו, והוא כביכול מבין את זה. ובכל זאת.

ואני חושבת לעצמי שאולי לו הייתי מהסוג ש"משליט טרור" בסוגיות שמפריעות לי, הוא היה מתחשב בעל כורחו.

וואלה, בטוח יש לי עוד דברים לקטר עליהם אבל אני לא זוכרת אותם כרגע.......... כנראה המשך יבוא 😉

וגם כאן

כמו תמיד לאחר מחצית הביקור שלהם בארץ, עברו הורי אתמול להתגורר אצל אחי.

אמא שלי סופרת את הימים ביומן בדיוק, כך שהאירוח שלהם יהיה תמיד שווה בשווה.

לא תמיד ברור אם היא חושבת לא לקפח אף אחד או להיפך, לחלק באופן שווה את הטירחה. כן, אמא שלי בטוחה שהיא מפריעה.

והאמת שההיפך הוא הנכון, לפחות מבחינת ההתארחות עצמה.

כשהם כאן המדיח מרוקן את עצמו וכך גם הכיור, פח הזבל ואפילו סלי הכביסה.

במהלך היום הם לא רובצים איתנו בסלון כל הזמן, הם גם מבלים זמן בחדרם עם ספר (סידרנו להם גם טלוויזיה משלהם עם קופסת קודי משלהם, שאבא שלי הצליח כמובן לקלקל קצת והיא יצאה עליו על זה), יוצאים להליכות שלהם (בעיקר בבוקר מוקדם, לפני שאנחנו בכלל קמים), מארגנים לעצמם את הארוחות לבד (כי פרט לארוחות משפחתיות השעות שלהם שונות לגמרי משלנו) באופן כללי הם אורחים נוחים ולא מורגשים.

אבל זהו, נגמר, הם עברו לאחי, ואמנם נמשיך להיפגש פה ושם אבל זה לא אותו הדבר כמו כשהם חיים כאן.

אתמול היתה כאן ארוחת ערב משפחתית גדולה - אחי היה עם המשפחה וגם בתי עם המשפחה...שניים עשר איש מסביב לשולחן עמוס כל טוב. אני השתתפתי יותר מהרגיל בהכנת הארוחה, וכולם מאד נהנו. כרגיל.

בחמישי נסעתי עם הורי לאסוף את חכמוד מבית הספר ואת נשמותק מהגן - ובעצם הסתיימו הקייטנות שלהם וממחר הם יהיו כאן חלק מהזמן, ובבית עם בתי חלק מהזמן.

חכמוד היה מצוברח קצת ביום חמישי - והאמת שגם בששי - וכל הזמן ביקש דברים שאי אפשר, אבל נשמותק היה במיטבו, לא הפסיק לחייך ולפטפט ולחבק את אמא שלי בעיקר, וגם אותי, ועשה לכולם מצב רוח טוב.

באיזשהו שלב בבית של בתי התפצלנו, אני ואמא שלי נשארנו בסלון עם חכמוד, בהתחלה קראתי לו סיפור (שלא עניין את נשמותק) ואחר כך הוא הדליק טלוויזיה והתחיל לצפות.

נשמותק הלך עם אבא שלי לחדר המשחקים, שם גם הם קראו סיפור ואחר כך הדליקו טלוויזיה (וראו משהו אחר).

היה כיף לראות אותם נהנים עם הסבים-רבים.

ככה באחד על אחד הם זכו להכיר זה את זה, והורי התמוגגו מהשיחות איתם, מההברקות שלהם, בעיקר מהמתיקות שלהם.

אתמול התחילה כאן  "קייטנת סבתא" - הם הגיעו כבר במוצ"ש למעשה, לישון כאן. היה כיף מאד. הם מאד מתוקים, מאד נוחים, מאד כיף לבלות איתם ולעשות איתם כל מיני דברים, ואנחנו גם מקבלים מהם כל כך הרבה אהבה.....שזה שווה אפילו את כאבי הגב שתמיד יש לי אחרי בילוי ממושך איתם - לא כי אני מרימה אותם חלילה, זה כבר לא קורה, אבל לשבת איתם על הריצפה לבנות בלגו, למשל....גומר לי את הגב.

הערב הם שוב יגיעו ויהיו כאן כל היום מחר, וגם בחמישי.

בשלישי בערב אנחנו הולכים עם הורי להצגה בקאמרי.

וזהו עד השבוע האחרון של אוגוסט, בעצם.

כי הורי טסים הביתה ב-22, בתי עם המשפחה טסים לשבוע לקוס, ויהיה לנו קצת שקט כאן.

דווקא מצפה לזה. עם כל הכיף של הורי והנכדים - שמחה תמיד לחזור לאיזשהו שקט עם עצמי. עם T.

אז מאחלת לעצמי ליהנות כרגע ממה שיש, ואז ליהנות אחרי כן כשזה כבר יהיה מאחורי. 😊😊

וגם כאן