מכל החוויות שחווינו בביקור הקצרצר במומבאי ביומיים האחרונים של הביקור בהודו, האינטנסיבית ביותר והמכוננת ביותר היתה חווית הביקור במקדש
לא קראתי על המקדש לפני שביקרנו ולא ידעתי מה משמעותו לעם ההודי ולדת ההינדית, והמפגש הראשוני שלי היה כאשר ירדנו מהמונית וראינו את התורים הארוכים המשתרכים על המדרכה בדרך לבידוק הבטחוני לצורך הכניסה. כמו כל תור לבידוק בטחוני בהודו (בשדה התעופה, במלונות ובמקומות נוספים) גם כאן היה תור נפרד לנשים ותור נפרד לגברים (בעיקר משום שבקצה הבדיקה מתבצעת גם בדיקה גופנית, לנשים על ידי אישה ולגברים על ידי גבר). נראה היה שהתור של הנשים ארוך יותר אבל בסך הכל זה הלך די מהר.
תוך כדי עמידה בתור כבר חוויתי בהלה קלה, כי כל הזמן צעקו עלי - או יותר נכון צעקו לקראתי. דוכנים על גבי דוכנים של פרחים וממתקים ותשורות נוספות שהציעו לי לרכוש על מנת להעלותם תרומה לישות האלוהית השוכנת במקדש. גם בתור מחוץ למקדש וגם ברחבה הפנימית לפני הכניסה למקדש עצמו. ככל שהתקרבנו לכניסה, כך הלכו מחירי התשורות וירדו, כך שמי שהתאפק ולא קנה בהתחלה, קיבל את התמורה הרבה יותר בזול.
את המצלמה נאלצנו להפקיד מחוץ למקדש כך שלצערי אין לי אף תמונה. והדוחק בפנים היה כה רב שגם לו רציתי לחטוא ולצלם בעזרת הטלפון, לא הייתי מצליחה, פיסית, לעשות זאת.
בנוסף בשלב די מוקדם בתור כבר התחילה מערכת צעקות מקבילה לקראתנו להפקיד את נעלינו בדוכן זה או אחר. התברר שאין להיכנס עם נעליים למקדש, וישנם כמה וכמה דוכנים שכל עיסוקים הוא שמירת נעליים עבור הנכנסים. עשינו זאת ממש לפני הכניסה (גם כאן זה התברר כאופציה הזולה ביותר) ונדחקנו עם ההמון פנימה. אני אומרת נדחקנו כי אין לי מילה אחרת לתאר את הצפיפות ואת תחושת הדחיפות של האנשים. משום מה חשתי כאילו אנחנו התיירים היחידים, למרות שזה לא ממש הגיוני. כולם סביבי היו הודים, וכולם החזיקו בתשורות שונות בידיהם וכולם דחפו ודחפו על מנת להגיע לנזירים שעמדו לצד פסלי האלוהות שבפנים המקדש ולמסור בידיהם את תרומתם. בדיעבד התברר כי האלוהות הזאת מגשימה משאלות ומעניקה ברכות, ולכן חשוב היה כל כך לאנשים לעשות זאת. התברר לי שלא מתחילים פרוייקט בלי לקבל את ברכת הישות האלוהית, היא מסייעת במציאת בני זוג, כניסה להריון, ריפוי ממחלות ועוד ועוד. מסביב לאזור שבו נמצא הפסל והנזירים יש אולם עם כסאות, דומה לבית כנסת, בחצי גורן, בו ישבו אנשים ושרו יחד את תפילותיהם. זה היה מרשים. בצד עמדו אנשים שכבר הספיקו למסור תשורתם בעינים עצומות והמשיכו כנראה להתפלל בכוונה גדולה אל האל הטוב והמיטיב. לא היה זה אתר תיירות בכלל, זה היה משהו כל כך אותנטי וכל כך עוצמתי, וזה עבר כל כך מהר מבחינתי - שרק אחרי כן התחלתי לעכל מה ראיתי ומה חוויתי.
נראה לי שזו היתה גולת הכותרת של הביקור במומבאי.
חוויה מסוג אחר לגמרי חווינו באותו הערב. T רצה למצוא לנו מסעדה אמיתי הודית לא תיירותית (כי בגואה גם כאשר זו היתה מסעדה בשוק או על החוף זה תמיד היה מכוון תיירות והתפריטים כללו, בנוסף למאכלים ההודים גם תאילנדי, סיני, מערבי ואפילו ישראלי).
כהרגלו הוא בדק ב-trip advisor ומצא שםהמלצות חמות על מסעדה בשם Khane Khas ברובע מערב Bandra.
מצחיק אותי לחשוב שהתקשרתי לשם לנסות להזמין שולחן, והם אמרו לי באדיבות שהם לא לוקחים הזמנות אבל הם לא ממש עמוסים הערב, אנחנו יכולים לבוא.
הצצה במפה ובדיקה ב-waze וב-google maps הראתה שזו אמורה להיות נסיעה של 20 דקות, אפילו 15 דקות אם אין תנועה. בפועל "תנועה" אינה מילה שניתן להשתמש בה במקרה הזה. הכבישים בדרך למסעדה היו מפוצצים בכלי רכב מכל סוג שהוא, החל ממכוניות (חלקן פאר וחלקן טרנטה אמיתי), מונית מכל הגדלים וכל הסוגים, טוקטוקים באלפים וקטנועים ברבבות. רוב הכבישים היו רחבים, לפחות 3 נתיבים אם לא ארבעה, אבל בפועל נוצרו שם כשבעה או שמונה "נתיבים" והדוחק היה פנומנלי. זזנו בקצב של נחיל ענק...כלומר לאט. מאד לאט. בנוסף לתנועה הרבה, התברר שברובע אליו אנחנו נוסעים יש סוג של happening מוסלמי כרגע, להקת זמרים ששרה בערבית רקדה ושרה עם רמקולים בקולי קולות על גג של אוטובוס, משהו דמוי הנחמנים אצלנו, וסביבם המון אדם שר ורוקד. זה היה מחזה מרתק מחלון המונית. בגלל הקצב האיטי גם מידי פעם דפקו לנו ילדים על החלון, מבקשים התייחסות (קרי: נדבה).
כל העיר היתה מוארת ומקושטת ושוב בדיעבד למדנו שזהו יום הרפובליקה, היום בו הודו יסדה את הרפובליקה ואימצה את החוקה. הם קיבלו בפועל את עצמאותם מאנגליה 3 שנים קודם לכן, אבל ליום הזה יש כנראה משמעות וסמליות בפני עצמו, מעבר ליום עצמאות.
הגענו כבר ל-west bandra והרחובות שקקו גם מאנשים, הולכי רגל. בצידי הכביש מאות חנויות נעלים, סוג של "נווה שאנן" של פעם, אבל בעיקר כפכפים צבעוניים בהמוניהם. זה היה מרשים, די מרהיב ושוקק ותוסס.
לקח בערך שעה, בין היתר כי הנהג שלנו - שלא ידע אנגלית - התקשה למצוא את הכתובת שנתנו לו, אבל פתאם T הבחין במסעדה מבעד לחלון המונית. המונית נעצרהוהתברר שכדי לחצות את הכביש, שהיה מוצף במים (לא חושבת שזה היה ביוב אבל בכל מקרה הכביש היה בשלבי שיפוץ או סלילה מחדש) יהיה צורך לדלג על פני מרצפות בטון כדי לא לבוסס במים. הנהג, שהבין מהר מאד שיהיה לנו קשה למצוא באזור הזה מונית חזרה, הציע לחכות לנו. הסכמנו כמובן.
המסעדה היתה חנות פינתית קטנה ודי עלובה עם שולחנות וכסאות פלסטיק (סגנון כתר), ויותר עובדים מאשר לקוחות (כמו בכל מקום בהודו) - אבל היא היתה נהדרת, והם היו אדיבים ומקסימים. כ' התאכזבה אמנם כי הם לא הגישו אלכוהול (כנראה באמת זה אזור עם רוב מוסלמי) אבל האוכל והשירות היו ללא דופי, ושמחנו מאד שנקלענו לשם. גם המחירים, כמובן, היו מגוחכים. היינו התיירים היחידים במקום.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
