או יותר נכון - עיסוק שלנו בחיילת כמעט במשרה מלאה 🙄
בשבת היא הלכה עם חברים ל-I-jump ברעננה והצליחה ליפול ממש לא טוב ולנקוע את הקרסול.
מעבר לכאבים האיומים, היא חטפה פגיעה נוספת: החברים שלה לא האמינו לה שבאמת כואב לה, וסרבו לפנות אותה למיון או לביקורופא או משהו דומה.
היא בכתה בדמעות והם צעקו עליה והעדיפו לשבת בבית קפה ורק אחרי שעתיים להחזיר אותה, צולעת ובוכיה, הביתה.
היא התקשרה לחבר שלה (איתו היא היתה בסוג של הפסקה של כמה ימים - בעקבות השיחה ביניהם לגבי "האם היא מסוגלת לחיות עם העובדה שיש לו את הידידה הטובה ההיא או לא") וגם הוא לא האמין לה, ופחות או יותר אמר לה "יש לי אימון כדורסל, נראה לך שאפספס אותו כדי לקחת אותך למיון?".
אנחנו היינו אצל חברים (השותף של T), כאשר בסביבות עשר בערב היא התקשרה בבכי ואמרה שהתקשרה למוקד אחיות של קופת חולים והם נתנו לה הפניה למיון. חבל שלא התקשרה אלינו לפני שהתקשרה למוקד אחיות, היינו מנחים אותה לאיזה מיון לבקש. הם נתנו לה את לניאדו! ולא הסכימו אחר כך להחליף.
הגענו הביתה ולקחנו אותה למיון. למותר לציין ששהינו שם שעות. היה אורתופד אחד, והוא גם קיבל את עשרות החולים שהגיעו עם פציעות אורתופדיות בדרגות שונות, שלח לצילום, חבש או גבס לפי הצורך - ולמרות שהוא לא קם לרגע מהכיסא, זה לקחת שעות.
בזמן הזה ניצלתי את ההזדמנות גם לדבר איתה. שאלתי אותה מה לדעתה גרם לתגובות של הידידים שלה ושל החבר. היה לה קשה עם השאלה הזאת. בקושי רב היא הודתה שהיא תמיד נוטה להגזים ולנפח דברים, ולכן גם כשעכשיו בכתה והבטיחה שזה באמת, הם כבר לא האמינו לה - סטייל "זאב זאב". היא לא אוהבת כששמים לה מראה מול הפנים. אבל לא היתה ברירה. היא היתה חייבת להבין שדברים לא קורים ככה סתם. לא הגיוני שגם הידיד וגם החברה וגם החבר....כולם הגיבו באותו אופן סתם ככה במקרה. אנשים שאכפת להם ממנה באמת. שעושים המון בשבילה. שלוקחים אותה ומחזירים אותה ומבלים איתה ומקשיבים לה.....זה לא במקרה.
על החבר היא ממש כעסה, והאמת שקצת בצדק, כי גם כשהתברר לו שהיא במיון - שאנחנו לקחנו אותה - הוא היה קצר איתה וניסה לנפנף אותה.
למרות שאני לעולם לא אומרת לה מה לעשות או מה להגיד לו, הפעם התערבתי: ביקשתי ממנה לא לענות לו. לא להתכתב איתו, לא לדבר איתו בטלפון. הסברתי לה שכל עוד היא עונה לו הוא לא מסוגל לחשוב על התגובה שלו ועל העובדה שאולי הוא לא היה כל כך בסדר....
כמובן שזה עבד והוא מייד התחיל לשלוח לה הודעות מפייסות ומתנצלות.....
אני לא רוצה להיכנס כאן יותר מדי לענייני החבר כי אם לנו כבר אין סבלנות לחפירות שלה אני די בטוחה שגם לאחרים....😉
בכל מקרה בסביבות אחת בלילה היא פתאום אמרה שידיד שלה שנמצא בנסיעה לכיוון המרכז מהצפון (מאיפה היא מביאה את הידידים האלה, אין לי מושג) אמר שהוא יבוא ללוות אותה ויקפיץ אותה אחרי כן הביתה, ושאנחנו משוחררים. וידאתי איתה עשרים פעם שאכן מישהו מגיע, ודי באנחת רווחה חזרנו הביתה. בסוף מי שהביא אותה הביתה זה היה החבר....
איך זה קרה והאם מלכתחילה היה מדובר על החבר ומשום מה היא נמנעה מלספר לי.....אין לי מושג.
היא חזרה הבית בשלוש וחצי בבוקר עם תחבושת אלסטית (שגם ככה חבשתי לה איך שהגעתי הביתה). היא אמרה שזה נקע חמור, שהיא חייבת להיות כל הזמן עם התחבושת (פרט למקלחת), ושהיא צריכה ללכת עם קביים. היא גם אמרה שהחבר לקח אותה על הידיים, ושהוא רצה לעזור לה להעלות עד לחדר אבל שהיא לא נתנה לו כי היא יודעת שאסור לו להיכנס בלילה.
הלב שלי התכווץ מעצב כשהסתכלתי במצלמות האבטחה שלנו וראיתי אותה מדדה לאורך קירות הבית בשלוש וחצי בבוקר, החבר הולך כמטר וחצי לפניה עם הראש תקוע בתוך הפלאפון, בכלל לא מתכוון להיכנס איתה הביתה.....
בראשון על הבוקר נסענו לנתניה ל"יד שרה" והבאנו לה קביים.
והבוקר, כשהתברר שהבוס שלה לא מוכן שהיא תגיע לעבודה על קביים, משום מה, נפלט לה שלא ממש אמרו לה בבית החולים שהיא חייבת קביים.....
בשלב זה קצת איבדתי את השלווה שלי. שאלתי אותה באיזה שלב היא שיקרה לי, כשהיא אמרה שאמרו לה שהיא צריכה ללכת על קביים, או עכשיו כשהיא אמרה שלא?
ברור שהיא כמעט פרצה בבכי. לא רוצה לגרום לה לבכות, אבל אם יש משהו שמשגע אותי זה כשמשקרים לי.
השיחה שהיתה לנו איתה ביום ראשון אחר הצהריים התחלקה לשלושה חלקים.
בחלק הראשון T ישב איתה על ההכנסות הצפויות שלה, ההוצאות שלה היום לעומת ההוצאות שלה בעוד שנה ורבע, כשתצא מכאן, והראה לה איך היא גם סוגרת את החובות שלה, גם חוסכת סכום יפה כל עוד חיה כאן, וגם ממשיכה לחסוך קצת גם כאשר תגור לבד.
השיחה היתה טובה והוא עשה כמיטב יכולתו לעודד אותה ולהרגיע אותה, שהיא במצב טוב עכשיו ושהיא יכולה לצפות ליציאה לעצמאות בשמחה ולא בחרדה. אני לא יכולה לומר שהיא לגמרי הפנימה את זה, כי נראה לי שכל הישות שלה כרגע זועקת "תחבקו אותי, תטפלו בי" אבל היא הבינה שמצבה הרבה יותר טוב ויציב ממה שהיא חשבה, והיא גם מבינה שעם כל החמלה והאהבה, אי אפשר באמת להחזיר לה את הילדות האבודה.
בחלק השני של השיחה הוא ביקש ממנה מאד יפה לחוס עליו בכל הקשור לדיבורים על החבר, כל החפירות על "הוא אמר לי ואני אמרתי לו". הוא הסביר לה שהוא מבין שעבורה זה כל מה שמעניין כרגע, אבל ביקש שהיא תתחשב ותמנע ממנו את כל ה"חפירות" האלה, כפי שהיא עצמה קוראת להן. אמר שהיא חשובה לו ושעבורו באמת החלק הראשון של השיחה - הדרך שלה לקראת עצמאות אישית וכלכלית זה מה שחשוב, וכשהוא שומע אותה נסחפת כל היום עם רכבת ההרים של מערכות היחסים שלה הוא משתגע מזה.
גם את זה היא הבינה, ואני מניחה שהיא תשתדל ושהוא יצטרך להזכיר לה מידי פעם.
החלק האחרון של השיחה היה הקשה ביותר, כי הוא שוב העלה בפניה את נושא השקרים שלה. הוא אמר שהוא מבין שזו דרך הישרדות שלה, שהיא למדה לשקר כדי להגן על עצמה, שהיא למדה לשקר כי שיקרו לה כל החיים, אבל שוב - שהוא עצמו לא מסוגל לסבול את זה, ושברגע שהוא קולט (והוא מייד קולט) שהיא משקרת או סתם מספרת סיפור מצוץ ומיותר - זה גורם לו לא להאמין למילה שהיא אומרת בכל שאר הזמן.
הוא אמר לה שהוא יודע מתי היא משקרת והוא לפעמים בכלל לא מבין מדוע היא בוחרת לספר את מה שהיא מספרת כי זה נראה לו לגמרי מיותר.....וביקש ממנה לחשוב פעמיים לפני שהיא אומרת משהו, לבדוק האם זה באמת הכרחי לומר אותו.
הוא הזהיר אותה שלמרות שלדעתו היא באמת מהסוג שמשקר מתוך פחד, כדי שלא יכעסו עליה או כדי שיחשבו עליה דברים טובים - יש סכנה שהיא תגיע למצב שבו היא תתחיל להאמין לשקרים של עצמה, ומשם אין ממש דרך חזרה.
לא ממש התערבתי בשיחה ביניהם אבל ישבתי שם והקשבתי, מנטרת את שניהם.
לא רציתי לומר ברגע ההוא שלדעתי לפעמים היא באמת מאמינה לשקרים של עצמה, ושאני באמת חוששת שזה לא הרגל שהיא באמת תצליח להיגמל ממנו.
בכל מקרה היא קיבלה יפה את כל מה שהוא אמר וענתה שתשתדל.
ובסוף היא שוב הודתה לנו על כל מה שאנחנו עושים בשבילה - ולי קצת התכווץ הלב כי חשבתי שהיא חושבת שאנחנו מצפים לשמוע את זה......
נראה שכל מה שקורה איתה מאד מאד מטריד אותי, ולכן אני שופכת כאן יותר מהרגיל. יש לי גם צורך לתעד לעצמי ביתר פירוט את התהליך שאנחנו עוברים איתה....ואני כל כך מקווה שאקרא כאן בעוד שנה, שנתיים, ואחייך לעצמי בנחת ואומר לעצמי "כמה דאגנו, והכל בסדר"........הלוואי
וגם כאן כמובן
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
