יוצאת לדרך חדשה

מול T: 

כשהוא מסמס לי בזמן הלימודים "איפה תעודת הזהות שלי?" כאשר הוא זה שהשאיר אותה במגירה במקום להסתובב איתה בתיק שלו....וכאשר אני רואה את זה בהפסקה ועונה לו שזה במגירה הוא עונה "לא מצאתי". 

התחושה שמתעוררת בי: כאילו הוא אומר לי "זו אחריות שלך לדעת איפה הדברים שלי" או "את אשמה שאני לא מוצא"

כשהוא מכין בצק לפיצה ומחליט להתסיס את השמרים דווקא בקנקן הנירוסטה הקטן שבו אנחנו משתמשים למילוי מים (מזוקקים ללא אבנית) במכונת הקפה. 

התחושה שמתעוררת בי: "למה דווקא בכלי הזה, אין כלים לבישול במטבח שלנו? "

כשהוא מנקה משטח מלוכלך (או את הידיים המלוכלכות שלו) ישירות במגבת מטבח במקום עם סמרטוט לח או סקוטש קודם. 

התחושה שמתעוררת: "מגבת אמורה לנגב משהו נקי אחרי שהוא נשטף" וברור שמייד אחרי כן אני שמה אותה בכביסה. אין מצב שנמשיך להשתמש בה במטבח אחרי דבר כזה. (רמז: יש לי מגירה שלמה מלאה רק במגבות מטבח )

מול כל העולם: 

כשאני באה לפתוח את המקרר ומגלה שהידיות או משטח הדלת דביק או מלוכלך .

התחושה שעולה בי: " אי אפשר לנקות את הידיים לפני שפותחים את המקרר או לפחות לקחת מגבת/סמרטוט ולפתוח כך שיישאר נקי?" 

דרך אגב זה קורה בעיקר עם המקרר אבל תופס לגבי כל ידית של כל ארון/מגירה במטבח או בכל מקום אחר. 

(רמז: אצלי בבית ההורים פתחו ארונות מטבח עם מגבת ועל ידית המקרר היתה מגבת במיוחד בשביל זה.....בכל שירותים היתה מגבת מיוחד לניגוב הברזים והכיור אחרי הרחיצה, וגם אצלי בבית היום יש מגבת כזאת אבל רק אני משתמשת בה ולא מעירה על זה לאף אחד אחר) 

כשאני קובעת משהו עם חברה או בת דודה, ופתאום עוד חברה או בת דודה (או הבת שלי אפילו) מודיעה שהיא מצטרפת. 

התחושה שעולה בי: "נדחפת לזמן האיכות שלי". זה לא רציונלי. ביחוד אם זאת הבת שלי. אבל גם בכלל. זה כיף בשלישיות או רביעיות. אבל בכל זאת זאת התגובה המיידית הרגשית האוטומטית. 

בטח יש עוד אבל זה מה שעלה לי כרגע. אלה מנגנונים אוטומטיים שעדיין מנהלים אותי, אני כבר מכירה אותם אבל  עדיין לא טיפלתי בהם.

לפחות אני מכירה אותם

ולפחות אני לא עושה איתם כלום (לא מתפרצת על אנשים).

אמנם אמרתי ל-T כמה פעמים לגבי המגבת אבל זה לא עזר והפסקתי להעיר;

מעולם לא אמרתי כלום כאשר חברה או בת דודה או הבת שלי הצטרפה לבילוי משותף שתכננתי אלא אם שאלו אותי במפורש אם אני מוכנה או אם זה מפריע לי. לא זוכרת מי זאת היתה אבל מישהי שאלה אותי אם אכפת לי שהיא תצרף עוד מישהי למפגש שלנו ואמרתי שאני רוצה זמן איכות איתה לבד. אבל רק כי היא שאלה קודם.....

בקיצור - עוד יש הרבה על מה לעבוד.  

עריכה מאוחרת: טליק הזכיר לי גם עוד משהו שמקפיץ אותי לגבי מגבות / מטלית המטבח: כאשר משתמשים בזה לנקות משהו שנשפך על הרצפה

התחושה שעולה בי: "נראה לך שאחרי שזה היה על הרצפה מתאים עוד להשתמש בזה עבור השיש, הכלים, הידיים....?????!!!!!"

וברור שמייד אני זורקת את זה לכביסה ומוציאה מהמלאי הגדול שיש לי במגירה מטלית או מגבת חדשה....

אי אפשר לדחות יותר. כל הזמן אמרתי לעצמי שאני מחכה ש....

מזג האוויר ישתנה...

התאריך יתקרב...

אולי ארד קילו שניים במשקל....

אז ירדתי שני קילו ועליתי אותם בחזרה ...התאריך מתקרב (חמישה בינואר) ומזג האוויר מתחלף כל הזמן

ועדיין אין לי בגד לחתונה של בני

ואין ברירה. צריכה "להתלבש" על זה.

ולא יודעת אם צריך להזכיר כאן אבל אני שונאת, ממש שונאת, לקנות בגדים.

שונאת לראות על הקולב ולא לדעת אם זה בכלל מוצא חן בעיני

שונאת לראות על הקולב ולא לדעת בכלל מה הקשר בין זה לבין איך שזה ייראה עלי.

שונאת לקנות ולקחת הביתה ולגלות שזה בכלל לא כמו שהיה נדמה לי כשמדדתי בחנות מול הראי

עם מוכרת או שתיים שמתפעלות (איך לא?) ואולי חברה (או גיסה, במקרה זה) שמחמיאה....

שונאת

ודווקא לחתונה של בתי הלכתי באמת עם גיסתי (אשתו של אחי - עליה אני סומכת) ובחנות הראשונה שביקרנו (בדיזנגוף)

מצאנו משהו שהיה גם יפה, גם נוח (חשוב כל כך, שיהיה לי נוח!) וגם נראה עלי טוב. באמת נראה עלי טוב.

אז אני דווקא אמורה להיות אופטימית בקטע הזה. אבל אני ממש לא. 

קבענו סוף סוף ליום ששי הקרוב - גם עם גיסתי המתוקה וגם עם בתי היקרה (שצריכה בעצמה לקנות בגד לארוע) ונראה מה יהיה....

בינתיים השבוע באימון שלי (עם המאמן שלי) התחלתי לדבר על חברה שאני דואגת לה מאד....ומתוך התחושות (ממש התביישתי) הגעתי לדימוי הגוף שלי, לבעיית המשקל שלי, לסוגיית הדיאטה....

מה עניין שמיטה להר סיני? אבל תחושות הגוף הן תחושות הגוף, וכמו שהמשטרה הולכת לפי ההוכחות בלי לדעת לאן הן יובילו כך גם באימון צריך לסמוך על תחושות הגוף. 

וברור שהכל בראש (כן, אבל גם בגוף) - כי גם כשהייתי 20 ק"ג פחות מהיום הרגשתי אותו הדבר. 

ולא באמת הצלחתי לפרק את התחושה מתוך ההתייחסות לגוף שלי. היו שם איזה 1000 שלטי "אין כניסה" "אסור לגעת" ולא יכלתי להיכנס לזה בכלל. ונאלצנו לפרק את התחושה דרך הדאגה לחברה.....לא יודעת מה התפרק שם - ימים יגידו.

ובעיקר מחכה (בלי הרבה חדווה) ליום ששי....

בשיטות האימון הקלאסיות, מתייחסים ל"חוזקות" של של האנשים, לעומת "תחומי ההתפתחות" שלהם.

ב"חוזקות" מתכוונים בדרך כלל כמובן לדברים שאני טובה בהם.

ב"מילוג" המילון החופשי העברי ברשת מפרשים חוזקה כ"תכונה שפרט מצטיין בה או טוב בה יותר מבאחרות, להבדיל מחולשה"

כאשר מבקשים לפרט "תחומי התפתחות" מתכוונים בדרך כלל לדברים שבהם הייתי רוצה להיות יותר טובה ממה שאני עכשיו. 

באימון הראשון שעברתי, בשנת 2005, כאשר נטלי בן דוד עדיין לא פיתחה את שיטת סאטיה* והאימון עדיין היה אונטולוגי בלבד, התבקשתי לציין את החוזקות שלי. 

אחת מהן היתה יכולת ההסתגלות שלי. הסתגלות לכל מצב. להתאים את עצמי. לזרום. 

עוד אחת היתה ריצוי. 

מאז שנטלי פיתחה את סאטיה (ב-2008 אם אני לא טועה) התברר לה שהחוזקות שלנו הם בעצם מנגנוני השרדות והגנה, שפתחנו במהלך ילדותנו ונערותנו. חוזקות אלה משרתות אותנו באותו רגע, באותה תקופה - ומצילות אותנו פעמים רבות. אבל הן הופכות לדפוסי התנהגות, להרגלים, למנגנונים אוטומטיים - שמופעלים בסיטואציות שמזכירות (לגוף שלנו) את הסיטואציה ההיא המקורית (שלעיתים שכחנו כבר) ...

הבעייה היא כאשר החוזקה פועלת נגדנו. לא משרתת אותנו. מגבילה אותנו. הייתי רגילה להסתגל, להתאים את עצמי - כי זה מה שעזר לי לשרוד מצבים של שינוי קיצוני בחיים, למשל. אבל המשכתי להפעיל את זה (או זה הפעיל אותי יותר נכון) בכל מצב. ואבדתי בעצם את יכולה לבחור באופן חופשי, מתי להתאים את עצמי, להסתגל, ומתי לעמוד על שלי. להתעקש על מה שאני רוצה. או על איך שאני רוצה שהדברים יהיו.

במצבים מסוימים הגעתי לכך שלא ידעתי בכלל איך אני רוצה שהדברים יהיו. לפעמים ידעתי איך אני לא רוצה שהם יהיו. 

מאז שהתחלתי להתאמן וגם ללמוד, התחלתי להכיר טוב יותר את עצמי, את החוזקות שלי, את הדפוסים שלי. התחלתי ךהתקרב אל עצמי ולהתחבר למגנונים שמפעילים אותי אוטומטית, ולשחרר חלק מהם.

פתאם אני שמה לב שאני כבר לא כל כך מתאימה את עצמי.

לא ממהרת להסתגל.

יש לי יותר חופש להחליט מתי לזרום עם סיטואציה ומתי לא.

אני גם לא מרצה. בחיי הפרטיים אני בכלל לא מרצה, לדעתי. או כמעט ולא.

כמאמנת מתחילה נדמה לי שאני עדיין נאחזת במנגנון הריצוי - ומתאמנת לשחרר את זה בכל פעם יותר. 

זה לא פשוט להתבונן על עצמך ולהבין שמשהו שהחשבת עד עכשיו כחוזק, מתברר כמגביל. 

ועוד פחות פשוט לתת לזה להשתחרר....להתפוגג....לפנות מקום לחופש, לאפשרויות חדשות. 

מה החוזקות שלכם?