יוצאת לדרך חדשה

דרך הכתיבה כאן ודרך השיחות בתגובות, התחלתי להבין שבנוסף למה שמתרחש בפועל במציאות (שבה החתן שלי מתעלם מידי פעם מהבקשה שלי שיגיע הביתה ישר מהעבודה), מסתתר כאן איזשהו מנגנון שהוא שלי, לא קשור לחתן שלי, שגורם לתגובה שלי - לכעס שלי - להגיב בחוסר פרופורציה למה שקורה בפועל.

אז מצד אחד נכון:

- לא נוח לי להיתקע אצלם בשעה של ארוחת ערב ומקלחת - במיוחד ששום דבר לא מוכן כי הם לא נערכו לכך במכוון מראש ואני צריכה להתחיל לאלתר

- כשאני מתמהמהת אצלם נהיה לי מאוחר, אני כבר רעבה (ושוב - אין אצלם אוכל מוכן, במיוחד כזה שמתאים לתפריט שלי) ועייפה ואז מגיעה הביתה וכבר לא יוצאת להליכה, ומתחילה צרבת, ואני מתנפלת על ארוחת הערב בבית ואז צריכה לחכות שעתיים לפני שאני יכולה להתקלח כי בגלל הרפלוקס לא טוב לי להתכופף וכו' אחרי האוכל.

- אני מרגישה ששוב ושוב לא מתחשבים בי, ואחרי כל מה שאני עושה עבורם זה קצת מעליב

אבל בפועל, אם זה לא היה מפעיל אצלי איזה מנגנון חבוי רגשי אחר, לגמרי לא קשור לסיטואציה, ניתן היה בקלות להתגבר על כל אחד מסעיפים הנ"ל.

- אני יכולה לדרוש מבתי שתהיה ארוחת ערב מוכנה - רק לחמם - בכל פעם שאני אמורה להגיע

- אני יכולה להביא איתי אוכל מוכן מהבית עבור עצמי, למקרה שאני מתחילה להיות רעבה (תמיד יש עלי שקדים או משהו למקרה "חירום" אבל זה לא במקום ארוחת ערב)

- בימים שאני שומרת על הנכדים אני יכולה לתכנן את ההליכה או חדר כושר מוקדם יותר, לפני שאני יוצאת אליהם

- אני יכולה להכין את עצמי מראש לכך שאין להם מושג מתי אחד מהם יחזור הביתה, ובכך להימנע מראש מהאכזבה בכל פעם שהם מאחרים.

- אני אפילו יכולה בכל פעם מחדש לְסַמֵס לחתני "היום אני צריכה שחזור בשעה שש וחצי", או רבע לשבע וכו'. 

אבל הבנתי כבר שמסתתר כאן עוד משהו, ואחרי שישבתי קצת עם עצמי ונתתי לכעס (שמתבטא אצלי כגוש רוחש בגרון) ולתסכול להציף אותי, התחילו לצוף "משפטי מפתח" מהילדות שלי שהתחילו להבהיר לי את העניין.

יש עדיין איפה שהוא בגוף שלי (כתוצאה מהבית בו גדלתי והתחנכתי) הבדל ברור בין "עבודה" ל"פנאי".

בין מה ש"צריך" לעשות לבין מה ש"רוצים" לעשות.

בין מה ש"מוצדק" למה ש"לא מוצדק".

וכמה שעבדתי על זה כבר באימונים שלי, ושחררתי ושחררתי - כנראה חלק מקפסולות הזיכרון האלה עדיין חבויות בי עמוק.

וכנראה שכמה שאני שמחה לתת יד ולעזור עם הנכדים כי בתי עובדת, ולומדת, וחתני עובד - ברגע שחתני "מבלה" באימון, זה חוצה איזשהו גבול דמיוני שחבוי בתוכי.

הוא "מבלה" על חשבוני. על חשבון ה"בילוי" שלי. ההתרווחות שלי על הספה מול הטלוויזיה עם ארוחת ערב, ולאחרונה גם על חשבון ה"בילוי" שלי בהליכה שלפני כן.

וזה לוחץ לי על כפתור ה"מוצדק/לא מוצדק" שחשבתי שכבר שחררתי מזמן.

על כפתור ה"מגיע/לא מגיע".

כי אצלי בבית היה הבדל מאד ברור בין מה שנקרא "תענוגות החובה" - דברים שחייבים לעשות, לבין משהו עושים כי רוצים, כי זה כיף, כי זה גורם הנאה. וסדר העדיפויות בין השניים גם הוא היה מאד ברור.

וכאשר רוצים ליהנות זה חייב היה להיות "מגיע" ו"מוצדק". אי אפשר סתם ככה לבחור בהנאה.

וכאילו משהו בגוף (הילדי) שלי אומר לרגש שלי: אני מוכנה לשמור על הנכדים כי בתי וחתני עובדים. או לומדים.

לא כשהם רוצים סתם לבלות או להתעמל או להיפגש עם חברים.

ובמציאות זה הרי לא מדויק, כי אני בכיף שומרת על הנכדים המתוקים שלי, כשהוריהם יוצאים לחופשה או יוצאים בערב - אבל אז זה מתרחש אצלי בבית, בנוחות של הטריטוריה שלי.

במקרה כזה יכולים בתי וחתני ליהנות ולבלות בכיף ואני נהנית עם נכדיי החמודים כי אני בנינוחות שלי.

אבל אצלם בבית פחות נוח לי.

לפחות כשזה מגיע לבישולים...............

ואין לי באמת מה לעשות עם ההבנה הזאת - פשוט להכיר אותה. להסכים לראות אותה כפי שהיא, להסכים לחוש את התחושות שהיא מעלה לי בגוף, שריד של חינוך מעוות שיָנַקְתִּי מהבית.......

ולקוות שעצם ההיכרות עם המנגנון הזה, יסייע לשחרר אותו קצת............

וגם כאן

אחרי המון זמן שלא התלווה אלי T ל'תורנות נכדים' הוא הצטרף אלי ביום שני, והשמחה בפניהם של חכמוד ונשמותק כשראו אותו מגיע איתי היתה עצומה.

זה היה יום של חוג שחיה, התארגנו בנחת והם אפילו הספיקו לראות פרק של 'יחידת החילוץ', אחת הסדרות האהובות עליהם במיוחד.

בבריכה היה שקט יחסית, היו פחות שיעורים במקביל מהרגיל, והם נהנו להציץ לעברנו כדי לוודא שראינו תרגיל כזה או אחר שביצעו בהצלחה. בסך הכל אי אפשר לומר שהם כבר שוחים בבטחה ובסגנון, אבל הם מתקדמים לאט לאט ובינתיים מפתחים את השרירים, את הנשימה, ומקבלים ביטחון במים. המדריכים שם באמת סבלניים ויודעים להפוך כל תרגיל למשחק. 

באיזשהו שלב, כשהמשימה של נשמותק היתה להעביר חיות מפלסטיק מצידה האחד של הבריכה לשני, שמעתי את נשמותק מסביר למדריכה שלו מה זה נמר שן-חרב, ושהוא יודע עליו כי הוא חיפש עליו בגוגל. ראיתי שהיא ממש התאפקה לא לצחוק. הילד בין חמש ועדיין לא קורא.....

לפני שיצאנו מהבריכה ביקשו הילדים שקל כדי להוציא משחק מאחת המכונות שעומדות שם. 

כל שבוע הם מבקשים שקל או חמישה שקלים כדי לרכוש משהו במכונות האלה. 

ממתקים כבר הכרזתי מראש שאני לא מסכימה לקנות שם, לך תדע מה מידת הטריות של הסוכריות שיושבות שם מי יודע כמה זמן. 

גם לא כל שבוע יש עלי כסף קטן.

אבל בכל פעם, גם כאשר אני נעתרת ונותנת להם מטבע, אני חוזרת ואומרת שאני לא אוהבת את המכונות האלה, שהן לפעמים בולעות את המטבע בלי להניב צעצוע כלשהו, ושאני מסכימה למרות שזה ממש לא נראה לי.

השבוע באמת בלעה המכונה את השקל של נשמותק, ולא הצלחנו להחזירו או לקבל צעצוע - ואני הזהרתי את חכמוד שלא יכניס גם את המטבע שלו פן ייבלע אף הוא.

בלי שאבקש, החזיר לי חכמוד את השקל ואמר בלי להתרגש יותר מדי "צדקת, סבתא, המכונות האלה באמת לא בסדר". 

יש לי הרגשה שבזאת סיימנו את הפרק הזה של המכונות.

בחזרה בבית, הספקתי לספר להם את "המפוזר מכפר אז"ר" כשבתי התקשרה שהיא מתעכבת, ושכמובן חתני הלך לאימון במקום לבוא ישר הביתה להחליף אותי. כל כך הרבה פעמים זה כבר קרה, שהוא הסתמך על כך שהיא תגיע בזמן, או שהוא פשוט לא מבין למה חשוב לי לצאת משם עד שבע, והולך לאימון למרות שביקשתי ושוב ביקשתי שבימים שאני שומרת על הילדים, יחליף אותי מייד עם שובו מהעבודה.

נראה לי שהעניין הזה יוצר איזשהו מתח ביניהם, הוא פשוט לא מבין מה הבעייה, ובעיקרון הוא צודק. אבל.

אני לא יודעת להסביר את העניין הזה. אני אפילו לא יודעת להגדיר אותו. 

אין לי בעייה להיות אצלם במהלך היום ואחר הצהריים, אבל מגיע הערב ואני רוצה להיות בבית.

לא מתאים לי, למשל, לעשות בייבי סיטר אצלם כשהם יוצאים. נכון שישנתי שם לילה אחד כשהם היו בברצלונה, אבל זה באמת היה פחות נוח, וזה היה בעיקר כי חששתי מהפקקים מכאן ועד להרצליה - כשהילדים היו צריכים להיות בשמונה בבוקר בבית הספר ובגן. 

אני לא אוהבת לבשל במטבח שלהם, כך שכאשר אני נאלצת להישאר שם בערב אני צריכה להכין ארוחת ערב. ושוב - זה לא שאני לא מסתדרת. אבל לא נוח לי. 

תכל'ס, אני לא חושבת אפילו שאני צריכה להסביר. אני אישה מבוגרת, יש לי את השריטות שלי, לא מתאים לי להיות אצלם אחרי שבע בערב.....

אין לי בעייה עם המקלחות, אין לי בעייה עם כלום - אני מתה על הילדים האלה, הם שמחים מאד כשאני נשארת איתם עוד ועוד.....ועדיין מעצבן אותי כשהוא מחליט ללכת לאימון אחרי העבודה במקום להגיע מייד הביתה. 

אז אתמול היה לי מזל ש-T היה, ובזמן שקילחתי אותם הוא הכין ארוחת ערב - שעבור T זה קלי קלות כמובן.

בסוף בתי הגיעה עוד לפני חתני, והילדים כבר היום מקולחים ואחרי ארוחת ערב, מוכנים כבר למיטה.

אבל אנחנו כבר לא יצאנו להליכה, הייתי כבר רעבה ואני לא יכולה לצאת ללכת אחרי שאני אוכלת (בגלל הרפלוקס, צריכה לשבת בלי יותר מדי טלטולים כמעט שעתיים אחרי הארוחה)......

אני לא רוצה להיות גורם מלחיץ בין בתי לבין חתני, אבל בעניין הזה חשוב לי שהוא יפנים סוף סוף. נראה לי שהוא פשוט לא מבין מה הבעייה כאן, ולמה אני מתעקשת על זה. ואולי הוא לא מבין שאני זו שמתעקשת, ואולי הוא חושב שזאת בתי שסתם מתחשבת יותר מדי.....

לו הייתי באימון אצל מישהו עכשיו, הייתי מתאמנת על זה.........

בכל מקרה בא לי קצת לפנק את הילדה שלי, שעובדת כל כך קשה על ההסמכה שלה, והיום יש לי תור לעיסוי, והאמת שאני לא מרגישה שאני זקוקה נורא לעיסוי, גם כי הייתי לפני שלושה שבועות, וגם בזכות העיסויים המפנקים שהכורסא מספקת לי עכשיו כל יום....אז הצעתי לה שהיא תגיע לתור במקומי ואני אשמור לה על הילדים בינתיים.

אני מחכה שהיא תחזור אלי עם תשובה, ואם כן איידע את המכון שהיא מגיעה במקומי.

וגם כאן

בסופו של דבר דיברתי עם החנות ביום ששי וביקשתי בכל זאת מאשת המכירות למצוא לנו פתרון להעלאת הכורסא לקומת השינה. עשיתי זאת בנינוחות ובנועם, והיא הבטיחה תשובה ביום ראשון.

היום התקשרו סבלים ישירות אל T ותיאמו איתו לאחר הצהריים, והפלא ופלא - לא היתה להם שום בעייה להעלות את הכורסא וגם לקחת את הסכום שסוכם מראש: 150 ש"ח.

בדיעבד התברר שביום חמישי הכורסא נשלחה אלינו באמצעות הובלה של איקיאה - שידוע שהשירות והיחס שלהם וגם העמידה בזמנים שלהם ממש גרועים! - בעוד שהסבלים שהגיעו היום עובדים קבוע עם עמינח. כל האווירה היתה אחרת, והם גם זכו לפינוק בצורת שתייה כבקשתם (קפה הפוך, תה ירוק, נסטי...).

סוף טוב הכל טוב. 

סוף השבוע עבר בנעימים, היינו לבד - בתי ומשפחתה היו מוזמנים ליום הולדתה של גיסתה הצעירה - נהנינו זה מזה ומהכורסא החדשה, התעמלנו בקאנטרי וגם יצאנו להליכות ביחד.

ורציתי לציין ששמתי לב ש-T עושה יותר ויותר דברים - קטנים אולי, אבל מבחינתי זה משמעותי - כדי לפנק אותי.

דברים קטנים כמו להרתיח לי את המים בקומקום או להכין לי קפה. לקחת את השעון שלי להחלפת סוללה ואז לנסוע במיוחד כדי להחזיר אותו.

תמיד הוא היה מהעושים, פחות מהמדברים, אבל לאחרונה זה הולך ומתרבה - וגורם לי להתמוגג מבפנים. 

אני מתקדמת יפה בספרו של שמי זרחין "אח שלי איוב" - שבאמת יש בו דברים מוזרים וסגנון כתיבה לעיתים מוזר - אבל נהנית מאד לקרוא בו. נראה אם הוא יצליח לגמור אותו כראוי. אחת החולשות של סופרים היא איך לסיים את הספר. 

אני מרגישה מאוכזבת כאשר הם משאירים יותר מדי קצוות פרומים ופתוחים, או לחילופין כאשר בסוף הם דוחסים את כל הפתרונות מהר מהר כאילו היה להם DEADLINE והם היו חייבים לסיים מהר (והרבה פעמים זה באמת המצב). 

בזמן שאני בהליכה או בחדר כושר אני אוהבת להקשיב להרצאות ברדיו (אלא אם אני הולכת עם T ואז אנחנו מדברים ביננו). בשבוע שעבר שמעתי סדרת הרצאות על אלבר קאמי שממש ריתקה אותי. זה היה ברדיו מהות החיים במסגרת תכניות תחת הכותרת רבות הדרכים, שם שמעתי גם את סדרת ההרצאות על יפן לפני נסיעתנו לשם.

ממש הצטערתי שהיו רק 5 הרצאות. דיברו על האיש, על חלק מספריו, על השקפת חייו - היה ממש מעניין. 

היום חזרנו שנינו לשגרת העבודה שלנו, הייעוץ (שלו) והאימון (שלי). 

כרגיל מתעלמת לחלוטין מענייני היום בארץ ובעולם - יש מספיק שמדברים על זה וגם מתלהמים על זה (מכל הצדדים ומכל הכיוונים) ואין צורך שאעשה זאת גם אני. אבל זה לא אומר שאני לא שומעת או שלא אכפת לי............לא יודעת מה יהיה....

שבוע טוב לנו ולכולנו

וגם כאן