יוצאת לדרך חדשה

חברות - בחולם ולא בשורוק.....

קראתי כאן לאחרונה שני פוסטים על חברות. פוסטים שגרמו לי לעצור רגע ולחשוב על זה. על חברות.

חשבתי על חברות שהיו לי, ושיש לי.

אבל בעיקר חשבתי על החברה שאני.

איזו מן חברה אני?

לא בטוחה מה יגידו החברות שלי אם תשאלו אותן. חברות שהיו לי, וחברות שיש לי.

אני יודעת מה הן לא תמיד יידעו לומר עלי: שאני שומרת את עצמי לעצמי.

לא יודעת אם הן יודעות את זה, אם הן מרגישות את זה - גם כאשר אני לגמרי שם, 

איתן ובשבילן - יש חלק ממני שנשאר לעצמי. מהסס, חושש, נשאר מאחור. 

מגינה על עצמי - ממה? ממי? לא מתמסרת עד הסוף. לא נחשפת עד הסוף.

חוששת.

מאכזבה?

מביקורת?

משיפוטיות?

כן להכל.

אני כאילו פתוחה, משתפת - אבל בעצם לא את הכל. לא עד הסוף.

יודעת להודות בכך אם פגעתי, אם טעיתי... אין לי שום בעייה לבקש סליחה.

קרה שלא שמתי לב שפגעתי - והבנתי בדיעבד או שהובא לתשומת לבי... ואז אני מצטערת באמת ומבקשת סליחה.

באמת, מהלב. לא רק כדי לצאת לידי חובה.

אבל... לא מסוגלת לומר למישהי: פגעת בי, העלבת אותי.

אם נפגעתי ממישהי אני נסגרת מייד. בהתחלה אתרחק קצת, ואז : או שאעבור לסדר היום כאילו לא קרה כלום, או שאתאדה... 

אם עברתי לסדר היום - בכל זאת גדל קצת המרחק ביננו. קיר קטן הוקם, וילון מסתיר אותי עוד קצת. 

אם נעלמתי לך... ייתכן שפגעת בי - ולא ידעתי לומר לך. 

פגומה, אין מה לעשות. 

עם בעלי כבר למדתי לעשות זאת, לדבר - לפתוח - לשתף....גם כן בזהירות ולא תמיד בספונטיות. 

אבל עם חברות....אפילו עם אחת או שתיים שבאמת מכירות אותי ובאמת יודעות עלי כמעט הכל....

נראה שלא. עוד לא. 

טוב, יש עוד מה ללמוד...

לפני כשבע שנים עברתי אימון. קואצ'ינג, בלעז. הגעתי לזה במקרה, דרך עמיתה לעבודה שלמדה אימון ותרגלה את השיטה (בחינם, בהתחלה ואחרי כן בתשלום) על מתנדבים מהמשרד.

לא ידעתי אז מהו אימון, וגם היום אני מבינה שיש כל מיני סוגים של אימון, כל מיני אסכולות, ו...מה לעשות - כל גווני הקשת של מאמנים ובתי ספר לאימון.

למדתי בחיי כבר ששום דבר לא קורה במקרה, והזדמנויות שנקרות בדרכי לא מגיעות סתם. לפעמים אני מפספסת אותן - וזה בסדר, זו הבחירה שלי, אבל לפעמים אני קופצת על ההזדמנות - וכך עשיתי אז, כאשר בעקבות שיחת "מעלית" אקראית לחלוטין החלטתי להתאמן אצל א'.  

בשלב ההוא של חיי הייתי כבר אחרי שני סבבים של טיפולים פסיכולוגיים. הראשון בסביבות גיל 30, וזה נמשך שלש שנים. הסבב השני בגיל 40, היה פחות מוצלח וחתכתי אחרי כמה חודשים. 

בתור מישהי שכבר הכירה טיפול פסיכולוגי, האימון (בשיטה שא' עבדה בה) הפתיע אותי - לטובה.

זה דיבר אלי, זה תפס אותי, זה עזר לי לעשות עבודה עם עצמי - כאשר א' היתה בת שיחה, מנחה, ראי המשקף אותי - לא מטפלת. 

זה עשה לי סדר בראש.

זה גם פתר לי דברים (לפעמים תוך שיחה אחת) שהתחבטתי איתם שנים.

זה יצר לי שקט, רוגע, שלווה - בתוך המציאות המטורפת שהחלה להיווצר במקום העבודה.

השיטה היתה של בית הספר אמושיין (Emotion) בהנחייתה של נטלי בן דוד.

זה נתן לי כלים שאחרי תום שני סבבים קצרים יחסית (אחד בן  12 פגישות ואחר בן 16 פגישות) יכלתי להמשיך להשתמש בהם בעצמי, גם ללא א'.

השיטה כל כך מצאה חן בעיני שחשבתי שיום אחד אולי אלך ללמוד לאמן בשיטה זו. 

הרעיון נדחה שוב ושוב מפאת חוסר זמן וחוסר אנרגיה, אבל עכשיו נראה לי שהגיע הזמן.

הלכתי ביום ד לפגישת הכרות באמושיין. 

המפגש היה עבור תכנית קדם לתכנית המאמנים, בשם "נקודת מפנה" - שהיא גם תכנית שעומדת בפני עצמה, לא רק למי שרוצים אחרי כן ללמוד לאמן.

זו היתה הפעם הראשונה שפגשתי את נטלי בן דוד, למרות ששנים שמעתי עליה גם מא' וגם מאנשים שונים שלמדו אצלה, או התאמנו אצל תלמידיה.

שום דבר ממה שסיפרו לי על נטלי לא הכין אותי לאדם המדליק שפגשתי שם. 

מזמן לא פגשתי מישהי שגרמה לי להרגיש כל כך אמיתית. שגרמה לי לרצות להמשיך לשמוע אותה, ללמוד ממנה, מניסיון החיים שלה, מהשיטות שהיא פיתחה - בראש ובראשונה עבור עצמה - ואז יישמה אותן עבור אחרים.

מזמן לא האמנתי ככה למישהו.

ממש לא האמנתי על עצמי - איפה הציניות, איפה ההסתייגויות הרגילות שבדרך כלל עוטפות אותי כמו שריון במפגשים מסוג זה? 

מזמן לא פתחתי את ארנקי ברצון רב כל כך כדי ללמוד משהו חדש אצל מישהו חדש.

הקורס מתחיל בסוף אפריל, ואני כבר לא יכולה לחכות.

קורס המאמנים עצמו יתחיל רק בחורף הבא, אבל לא אכפת לי לחכות.

בינתיים ממשיכה לחפש גם חוג כתיבה יוצרת.

אני מרגישה מלאת אנרגיות, סקרנית, מתלהבת. 

מזמן לא הרגשתי את זה.

איזה כיף לי.

טוב אז זה נדחה. 

אמש קבלתי טלפון בהול מבתי, שנכדי הפרופסור, המכונה גם "חששני" כי הוא כה זהיר בתנועותיו ופעילויותיו, בכל זאת הצליח איכשהו ליפול מהספה על שולחן הסלון ולפתוח לעצמו את המצח.

חתני, חובש בצבא לשעבר (גם בתי היתה חובשת בצבא), חבש אותו והם רצו לנסוע למיון כדי שיתפרו לו.

בקיצור - הוזעקתי לשמור על התינוק, והם נסעו.

די מהר טיפלו לו בפצע (הדבקה, לא תפרים - פלאי הטכנולוגיה), אבל הושארו עוד כמה שעות להסתכלות - לוודא שאין לו זעזוע מוח.

הוא היה גיבור אמיתי, הקטן הזה, אבל בסוף (בזמן ההמתנה) כבר נשבר והתחיל להתבכיין שרוצה הביתה ולישון....

צודק.

הם חזרו אחרי חצות הביתה, מה שאומר שהיתה לי גם הזדמנות להאכיל (ולנשק ולמזמז ולהסניף את השמנדוב), ואז כל הלילה (כנראה בכל פעם שהתהפך מתוך שינה ונגע באזור הפצוע) הוא התעורר ובכה.

כך שלא היה להם ממש לילה.

נסעתי הביתה, נכנסתי למיטה בסביבות אחת ....ולא הצלחתי להרדם.

לא שדאגתי או משהו, פשוט "ברחה לי השינה", או אימרה פולנית כלשהי.

בסוף נרדמתי.

בקיצור - הם דואגים לו, והחליטו לדחות את עניין סוף השבוע אצל הסבתא למועד אחר - אולי בסופשבוע הבא. נראה.

האמת - התאכזבתי.

באמת ציפיתי לבלות איתו זמן איכות.

בכל אופן הם יגיעו כולם לארוחת ערב, כך שאראה אותו, ולו לשעתיים....

שבת שלום