עוד שבוע חלף עבר לו ואנחנו 7 שבועות אחרי הניתוח של T.
הלילה היה הלילה הכי טוב שהיה מאז ה-1 בפברואר, מבחינתו.
אני דווקא התעוררתי כל שעתיים, היה לי חם, היה לי קר, הייתי צריכה לשירותים...לילה מוזר.
הוא מקפיד לעשות את תרגילי הפיסיותרפיה (הקשים והכואבים) כי הוא רואה התקדמות מבחינת טווח התנועה של היד וכוח השרירים.
אבל הוא מודאג.
גם כי הכאבים עדיין ברמה חזקה מדי לשלב זה של פוסט-ניתוח, ורוב הלילות קשים, מקוטעים ומעוטי שינה,
וגם כי חלק ניכר מהשרירים עדיין לא מגיב, לא משתף איתו פעולה, והוא מרגיש כאילו הזרוע הזאת מושתלת, לא שלו. נראה לי שזה ממש מפחיד אותו.
החלטנו שבכל זאת נחפש מומחה לכאב, באופן פרטי, כדי לטפל בסוגיה הזאת עכשיו ולא לחכות עד יוני או אוגוסט כשמתפנה תור באחת המרפאות.
חזרתי לחדר כושר וזה ממש ממש עושה לי טוב. אמנם אני מקפידה לעשות את תרגילי החובה (לכתפיים ולגב) גם בבית, אבל זה לא אותו הדבר.
וזו הדרך היחידה לשמר (ולשמן) את הגוף, המפרקים, השרירים - כדי למנוע כאבים. אצלי ההתעמלות היא כמו תרופה מונעת.
אני לא שם כדי לנפח שרירים או לחטב את הגוף (הייתי רוצה אבל אני ממש לא בנויה לזה, כנראה) ואפילו בסיבולת לב-ריאה אני די "פושרת" אבל אני מתמידה ואני מפעילה את כל המערכות וזה הכי חשוב.
T חזר לעבוד קצת בגינה, אז עזרתי לו לאסוף את מה שהוא ניכש, למרות שאני ממש שונאת לעבוד בגינה (עוד "תבנית" שפיתחתי בילדות, כשאבא שלי הכריח אותי לעזור לו בגינה - שווה מתישהו להתבונן על זה באימון 
).
נפגשתי עם חברה מהקורס בשפת הים של תל אביב בשבוע שעבר, ישבנו על כוס קפה ושוחחנו בלי לשים לב שהזמן עובר. יש כמה אנשים מהקבוצה הזאת שאני בטוחה שהם כבר חברים לכל החיים. כל אחד כל כך שונה אבל מה שמשותף לנו מחבר אותנו כנראה ממש חזק.
ביום הבחירות (לפני שהתבררו התוצאות) בילינו בנעימים עם ע' וכ' בצהריים ועם בתי, חתני והנכדים המתוקים בערב. לקחנו אותם להמבורגר וגלידה וצפינו יחד בטלוויזיה (חכמוד רצה כמובן לראות את "טרופותי" אבל הסברנו לו שהיום כולנו רואים "איש עם משקפיים" שזה השם שהוא נתן למהדורות חדשות). הילדים כמובן החלו לנמנם עוד לפני תוצאות המדגם והם החליטו לקחת אותם הביתה.
למחרת כאמור למדתי וזה היה כל כך כיף ששמחתי שלמרות ההתלבטות, נרשמתי לקורסון ההמשך הזה (7 פגישות בלבד). המורה שלי לא שוקטת על שמריה וכל הזמן בודקת את עצמה, מדייקת את עצמה, מפתחת עוד ועוד את השיטה, חוזרת לבסיס - עכשיו למשל היא שמה את הדגש על החקירה. לא לצאת מתוך הנחה שאם המתאמן אומר מושג, שאנחנו (או הוא) מבינים למה הוא מתכוון. היא תירגלה איתנו לשאול מה זה. לא "מה זה בשבילך...?" אלא פשוט "מה זה?". אתה מדבר על זוגיות? מהי זוגיות? אתה מדבר על פחד? מהו פחד. וכאשר הוא מתחיל לומר מה זה....לשאול שוב. וללכת עם המחשבה עד הסוף, לא לברוח ממנה לדברים אחרים.
היא אמרה שכל כך שמנו דגש על העבודה עם הגוף, והתחושות, והעלאת הזיכרון - דברים חיוניים בפני עצמם בתהליך הפירוק ואימון - ששכחנו קצת את החלק האונטולוגי של האימון, החקירה. היה מרתק.
אחרי הקורס אספתי את הנכדים מהגן, והם מאד שמחו לראות אותי יום אחרי יום. שמתי לב שכאשר הם מתחילים לריב (בדרך כלל חכמוד מנסה להרגיז את נשמותק, אולי מוציא עליו עלבונות שהוא סופג בגן) אני פחות נבהלת. ואני לא מאפשרת להיכנס ל-loop כזה של הרגזה-בכי-הרגזה-בכי. אני אומרת בשקט שאין סיבה באמת לריב על מה שזה לא יהיה באותו רגע, ונותנת לכל אחד מהם תוקף למה שהוא רוצה/אומר/עושה...ואז אומרת שאם הם מתעקשים לא להיות חביבים זה לזה, אז נצטרך ללכת ישר הביתה כי אי אפשר להסתובב ככה ולעשות דברים כיפים תוך כדי ריב.
איכשהו בינתיים זה עובד. חכמוד (שהוא בדרך כלל זה שיוזם את ההקנטות) מייד מתחיל להיות סופר חביב, סופר אח-גדול-מיטיב, נשמותק מייד נמס, צמא לכל גילוי חיבה מאחיו, האווירה משתנה באחת ושלושתנו שמחים וטובי לב ממשיכים בפעילות שתכננו לעשות.
אחת התחנות היא כמובן הסופר (משום מה), חכמוד רוצה ביצת הפתעה כרגיל ונשמותק נודד בין שוקו (בטעם בננה) לבין כל מה שחכמוד רוצה. באופן מפתיע הוא מחליט בסוף על שוקו (איזה כיף שיש לו רצונות משלו!) אחרי שחכמוד כבר לקח קופסא של 3 ביצי (ביצות ) כדי שיהיה לשניהם ("ואחת תקחי לסבא כדי שירגיש טוב".....איזה מתוק!) והחלטתי לא להכריח אותו להחליף לביצה בודדת.
נעמדנו בתור, שהיה ארוך מהרגיל לשעה זו של היום, חכמוד העביר את הזמן בליטוף כל החטיפים המתוקים שמונחים שם ליד הקופה בדיוק למטרת פיתוי הממתינים בתור (אבל לא מבקש עוד משהו כי יודע שלא יקבל), ונשמותק מביט למעלה בחיפוש אחר משהו מעניין, רואה את המספרים התלויים מעל כל קופה, ומתחיל להקריא בקול רם: פה יש 6, פה יש 5, שם יש 4 (הילד בן שנתיים וחצי...כן?). האישה שעומדת לפנינו בתור משתאה, מסתכלת עליו, על המספרים, שוב עליו - בפה פעור. אחרי כן היא מסתכלת עלי ורואה שאין לי עגלה ואני עומדת בידיים ריקות.
"מה את קונה בעצם?" היא שואלת אותי. "את מה שכל אחד מהם מחזיק" אני מצביעה על הקופסא בידו של חכמוד ובקבוק השוקו-בננה בידיו של נשמותק. "אז אולי תהיי לפני בתור? " היא מציעה בנדיבות ואני זוקפת זאת לזכותם של הגאונים של סבתא..... ! בדרך הביתה שמעתי את חכמוד אומר לנשמותק "אפילו שיש לך שוקו אתן לך ביצת הפתעה אחת, מה אתה אומר על זה אח שלי?" והתפוצצתי מצחוק!
בששי לקחתי את בתי ליום כיף, יום שופינג לכבוד יום הולדתה (שהיה כבר לפני שבועיים). מזמן לא עשינו זאת, והיה ממש נחמד לחוות את השינוי שחל בה, סוג של בגרות, סוג של רוגע.... פתאם לא היה צורך להיסחב עד לתל אביב, אפשר להישאר בהרצליה, קרוב לבית. פתאם היה יותר חשוב לה לשבת יחד לכוס קפה ולפטפט מאשר לנצל את קרבתו של הארנק של אמא. וגם כאשר לבסוף בדקנו את החנויות, היא היתה הרבה יותר שקולה וצנועה בבחירותיה מאי פעם. התינוקת שלי גדלה. על אמת. היה באמת כיף להסתובב ביחד, לדבר ללא הפרעה, להקשיב, ליהנות מהביחד.
וגם לראות אילו בגדים יפים היא קנתה, בין היתר שימלה אותה היא מתכננת ללבוש בליל הסדר. קבענו שנעשה זאת שוב בקרוב, רק הקטע של הבית קפה והפטפוטים,מרוב שהיה כיף.
אז עוד שבוע חלף, האביב כבר כאן (חכמוד אמר שמזג האוויר "הפכפך") ועוד מעט פסח. הפעם הסדר לא אצלנו - נהיה אצל אמו של חתני.
כן, בהחלט סוג של שיגרה.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
ויש לי הרגשה שחלק מהתופעות האלה (גלי חום וכו) כבר מתחילות לחזור, ובגדול.....
ולקבל הסבר על התהליך...
