הוא קצת יותר גדול מחכמוד, היא קצת יותר קטנה מנשמותק. אמא שלהם עובדת במשרד ליחסי ציבור ובקושי נמצאת בבית. כלומר היא בקושי נמצאת עם הילדים. אבא שלהם עובד בעבודות מזדמנות בתחום המזון (מטבחים מוסדיים, מסעדות פועלים) ובעיקר כאלה שמתסתיימות בשלוש כדי שיוכל לשמור על הילדים אחר הצהריים. אני לא יודעת מה הוא עושה עם הילדים אחר הצהריים.
לפי מה שהאם עצמה העידה, היא אוהבת יותר את הבן, מרעיפה עליו חיבוקים ונשיקות בכל הזדמנות. והיא בטוחה שהבת מרגישה את זה. you think?
הבית שלנו ערוך לילדים. יש בו צעצועים, יש ספרים, ניתן לצפות בתכניות וסרטי ילדים בטלוויזיה. יש כלים מפלסטיק לאכול איתם (חלקם מעוטרים בדמויות מסרטים אהובים). לא חשבתי פעמיים כשהזמנו את החבר'ה לשעבר של העבודה של T לבראנץ' בשבת. עם הילדים.
רק הזוג הזה הביא את ילדיו. הם היחידים כנראה שילדיהם קטנים מספיק עדיין להגיע עם ההורים.
הם לא התייחסו לילדים שלהם בכלל. הילדים התרוצצו לבד, לקחו אוכל לבד (לפעמים ניסו - בעיקר הילדה - לקחת דברים שאסור לילדים בגילה כמו פיצוחים או זיתים עם גרעינים) - אף אחד לא השגיח.
הם נסעו באוטו הממונע של חכמוד ונשמותק כאילו במכוניות מתנגשות בלונה פארק. נכנסו באנשים, ערוגות, רשתות...וגם כמה פעמים הילדה כמעט נכנסה במנגל - שם עמדו T וכמה אחרים ועשו על האש.
אף אחד מן ההורים לא קם לעזור או להשגיח או התייחס בכלל או אמר להם משהו.
כשהם התנדנדו עצרתי את נשימתי - לא ידעתי מה יקרה קודם, שאחד מהם יפול וייפצע או יחטוף מכה בראש מהנדנדה - שני התסריטים היו אפשריים.
אני הייתי עסוקה בהגשה ואירוח וגם עדיין לא הרגשתי טוב. לא התכוונתי לקחת פיקוד על הילדים.
באיזשהו שלב שאלתי בחיוך אם הם מסתמכים על זה שיש לנו ביטוח צד ג'.
האם לא התבלבלה ואמרה בחיוך שיש להם ביטוח רפואי ועל כל שבר הם צפויים לקבל 5000 ש"ח.
חברתי כ' (אשתו של השותף שלנו) האיצה בי לשים להם תכנית בטלוויזיה.
עשיתי זאת, לא בלב שלם - כי כולנו ישבנו בחוץ בגינה ולא ממש בא לי שהם יהיו בסלון לבד. צדקתי.
במעט הזמן שאפשרתי להם להיות בסלון הם עשו הכל חוץ מלצפות בטלוויזיה. הם לחצו על כל הכפתורים של כל המכשירים וכל השלטים.
הם נשענו על הרשת של היציאה לגינה וכמעט קרעו אותה מהמקום. הם השאירו טביעות ידיהם על כל הזכוכיות כולל הטלוויזיה.
הילדה כאמור ניסתה לאכול מהפיצוחים שהיו (עד שהעפתי אותם משם ברגע האחרון) על שולחן הסלון.
כשהם התחילו להפיל את מסגרות התמונות של הנכדים וקישוטים נוספים שעומדים על המזנון, יצאתי אל ההורים ודרשתי שיוציאו את ילדיהם בחזרה לגינה.
בשלב הזה היא התחילה לדבר אל הילדים כמו שמעולם לא שמעתי אמא מדברת אל ילדיה. בשנאה, בארס, באלימות.
בסגנון של "אני אביא לך בומבה בראש". כולם ישבו מזועזעים.
פרט לדיבורים האלימים היא לא קמה וגם האב לא קם לטפל או להתייחס לילדיו.
כשהגדול היה זקוק לשירותים היה זה ע', השותף שלנו, שלקח אותו.
כשהם קמו ללכת הילדה רצתה להישאר. היא לא הסכימה ללכת בשום אופן. גם השכנוע הזה נעשה באופן אלים.
סבלתי מהילדים האלה אבל בעיקר ריחמתי עליהם, שהביאו אותם לעולם ושאין להורים בכלל חשק להיות איתם.
לדבר איתם, להקשיב להם, להשקיע בהם תשומת לב.
למותר לציין שלא נהנינו בבראנץ' הזה.
מעבר לסיוט הילדים (ועכשיו אני בטוחה שהנכדים שלי הם הכי מקסימים בעולם באובייקטיביות ושבתי וחתני הם ההורים הכי מושלמים בעולם), T עבד קשה מדי בשביל מצבו הגופני, הכין הרבה יותר מדי אוכל, כרגיל, וחלק מהאנשים בכלל לא הגיעו.
לא הרגשתי קשר לאנשים האלה, שעבדו עם T ו-ע' עד לפני שנתיים, כשהם סגרו סופית את עסק הקייטרינג.
הם ישבו וסיפרו סיפורים מצחיקים על תקופת העבודה שכבר דשו בהם למוות בכל המפגשים הקודמים.
הרגשתי ממילא לא טוב וכל העבודה של ההכנה והניקיון שאחרי כן התישו אותי.
זה היה אירוע מיותר לחלוטין. לא יקרה שוב. לא בהרכב הזה!
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
