יוצאת לדרך חדשה

יוצא לי לעשות הרבה שיחות clearway. גם לאנשים מהקורס וגם לאנשים אחרים - שרוצים הכנה לקראת פגישה, מצגת, שיחה חשובה....

הספקתי גם לעשות כבר לא מעט שיחות היכרות.

כמה שחששתי מהשיחות האלה בהתחלה, עם התרגול התחלתי להרגיש איתן יותר ויותר טוב.

ופתאום אני שמה לב שאנשים פונים אלי ישירות כדי לבקש clearway. כי היה להם כל כך טוב כשעשיתי להם בפעם הקודמת.

או להפנות אלי אנשים שצריכים clearway.

מדהים. עם כל החששות, מסתבר שיצא לי מוניטין כזה, ופונים אלי.....מדהים.

אבל בכיתה, בקבוצות, לא העזתי לאמן - עד אתמול. 

כאן כבר לא מדובר ב-clearway או שיחת היכרות. מדובר ב-session אימון ממש. 

וכל הפחדים והחששות מלהיות בכסא המאמן עולים שוב: להקשיב ולשקף ולשאול את השאלות הנכונות ולהתייחס למה שקורה למתאמן תוך כדי שיחה - בגוף, וברגשות, ובמחשבות......אימה אוחזת בי כשאני חושבת לעשות את זה, ונמנעתי מזה כמה שיכולתי.

עד אתמול.

אתמול "קפצתי למים" ואימנתי בקבוצה בכיתה בפעם הראשונה. 

והיה בדיוק כמו שחששתי שיהיה. שכחתי לנשום, ונכנסתי לו באמצע המשפט, ואיבדתי את הרצף...

ולא שיקפתי ברמה אחת (מילה במילה) - למרות ששיקפתי יפה ברמה 2 (סיכום במלים שלי, התעכבות על מילות מפתח) ולא עשיתי הפרדות (רמה 3), ולא התעכבתי על מסקנות (רמה 5 - דפוסי מחשבה).....הרגשתי כמו איילה שקפאה מול פנסי הרכב שבא מולה.....

ועם כל זה אימנתי אותו. די מפליא העניין הזה.

עם כל זה הוא עבר את התהליך, עלתה לו דילמה כלשהי ובסוף האימון הוא ידע מה הוא רוצה לעשות. ושחרר חלק מהמתח שהוא חש.....זה בכל זאת עבד.

השיטה הזאת די מדהימה.

ועם כל זה המאמנת שנתנה לי משוב אמרה שהשאלות שלי היו מעולות. ושלא להאמין שזו הפעם הראשונה.

אז חששתי - אז מה? אבל ידעתי שכמו ב-clearway וכמו בשיחות ההיכרות, זה הכל עניין של תרגול. תרגול ועוד תרגול. ועוד משוב. ובסוף...כנראה שאצליח. 

והיום באימון האישי (שבו אני מתאמנת לבד עם המאמן שלי) העליתי את שיחת הסקייפ שהיתה לי עם אבא ביום ששי.

את מה שזה עשה לי בגוף - ולא ידעתי מה לעשות עם זה, איך לפוגג את התחושה שמאז מלווה אותי כל השבוע.....

והמאמן ביקש ממני לתאר לו מילה במילה את השיחה שהיתה, עד שנקטעה כמובן כי אבא שלי ענה לאחי....

והסב את תשומת לבי לכך שכבר בהתחלה, כשאבא שלי אמר "אז ניסיתי עכשיו לחזור אל אחיך אבל לא היתה תשובה, אז צלצלתי אלייך בינתיים", הייתי צריכה להתייחס לזה ולא לברוח מזה, להתעלם מזה. 

שכבר במשפט הזה הייתי צריכה לשאול (את עצמי? אותו?): למה בעצם צלצלת קודם לאחי?

ואז נזכרתי שבשיחת ההיכרות שעשיתי עם אבא, כאשר הגענו לשאלה "על מי אתה סומך? למי תפנה בשעת משבר?" הוא נתן את אמא שלי כמובן, ואז את שנינו - גם אותי וגם את אחי, אבל אז הוסיף הסתייגות שבפועל אחי פחות זמין ממני, ופחות תהיה לו נטייה לפנות אליו.

ואז הבנתי שגם בילדות, ההתייחסות שלו אלינו היתה שאני המוצלחת, זו שתסתדר, זו שניתן לסמוך עליה - ולכן אין צורך לתת לי תשומת לב יתרה. שאחי נתפס (בטעות, לדעתי) כפחות מוצלח, יותר זקוק לעזרה, יותר "בעייתי", ולכן קיבל הרבה יותר תשומת לב. גם כ"פיצוי" על אחותו המוצלחת.

אז עכשיו הוא סופר מוצלח אבל לא זמין. כך או אחרת - אני זו שאפשר לסמוך עליה, שלוקחים אותה כמובנת מאליה. 

ובאותו הרגע (בחדר האימון), התפרצה הילדה שבתוכי, וזעקה "זה לא פייר". זה לא הוגן, שבגלל שאני כל כך בסדר ולא צריך לדאוג לי אז לא דחוף לתת לי את תשומת הלב. אני תמיד אהיה כאן, ולכן אפשר לתת לי לחכות. אפשר לסגור לי את שיחת הסקייפ באמצע. 

אבל האישה הבוגרת שבי התחילה להבין שאני יכולה להוקיר את אבא שלי על כך שהוא כל כך סומך עלי שתמיד אהיה כאן בשבילו. שאהיה זמינה עבורו. שאסתדר בכל מצב. 

אני עוד רחוקה מלהרגיש את זה, אבל לפחות אני מתחילה להבין......

מזמן לא תעדתי לעצמי קטעים עם הנכדים

אני מבלה איתם לפחות פעמיים בשבוע, רביעי כשאני אוספת אותם מהגן (ולאחרונה גם T בא איתי בדרך כלל), בימי ששי בערב כשהם מגיעים לארוחת שבת.

חכמוד כבר ממש ילד, ומאז שאבא שלו קצץ את תלתליו הוא נראה עוד יותר בוגר. בן שלוש וארבעה חודשים אבל מתקשר וחושב כמו ילד גדול יותר. 

נשמותק סוף סוף פרץ את סכר השתיקה והמלים התחילו לזרום ממנו, כל שבוע הכמות מוכפלת ממש.

ועכשיו שהוא התחיל לדבר, מתגלה (מה שתמיד חשדתי) כל מה שהוא יודע: את כל הצבעים, מספרים עד 10 (כולל לקרוא אותם!), שירים וסיפורים בעל פה, ורוב החפצים בבית ובחוץ...

במקביל הוא פצח בתקופת ה-terrible two's....ולפעמים כל דבר קטן גורם לו לבכות ולקטר, ואז הוא מעווה את פניו (ולפעמים זה ממש נראה מאולץ, ולכן די מצחיק) ורוקע ברגליו - ומנסה להשיג את מה שהוא רוצה דרך בכי. 

בהתחלה זה היה מצחיק, עכשיו זה כבר מטריד, ובתי וחתני מהר מאד התעשתו והחלו להקפיד עם הגבולות איתו בדיוק כמו שלמדו לעשות עם חכמוד בגיל הזה.

הוא למד להגיד "לא" :בהתחלה זה נשמע יותר כמו "דו" ואחר כך כמו "נו" אבל עכשיו זה "לא" מפואר ובדרך כלל חוזר מספר פעמים ברצף.

ביחוד כשהוא נכנס למצב רוח כזה ("שיגונדלה" קראנו לזה כשהילדים שלנו היו קטנים) - כל דבר נענה ב"לא לא לא לא". 

בינתיים קל להסיח את דעתו ברוב המקרים

לפעמים זה קשה יותר.

הכי קשה זה כאשר בא לו שחכמוד ישחק איתו במשהו, וחכמוד לא רוצה באותו הרגע.

הוא ממש מסרב לקבל את העובדה שחכמוד רוצה לעשות משהו אחר. הוא מתעצבן ורוקע ברגליו ובוכה ודוחף לחכמוד את הצעצוע המדובר או כל דבר אחר שבא לו שחכמוד יעשה....ואז חכמוד גם מתחיל לבכות ו....."שמח" בבית משפחת הבת-של-אמפיארטי. 

ויש שעות של אידיליה משפחתית. שניהם משחקים במכוניות קטנות "אוטו אדום אש" חכמוד קורא לאחת מהן, ונשמותק מצליח לומר גם הוא "או טו, אה...דום...אש". או שהוא אומר "דה...אים" שזה "ידיים". או "עב! מאם" (שזה "אני רעב, רוצה אם אם")

והכי הוא אוהב את המילה "עוד". ואומר אותה הרבה. "נה עץ" (קמץ מתחת לנון) = הנה עץ. ואז "עוד עץ".

וכמובן "עוד פם" = עוד פעם. כמעט על כל דבר הוא מבקש עוד פעם. לטרוף פשוט. 

בששי נשמותק טרף את האוכל, כרגיל, אבל את חכמוד היה צריך לשכנע לאכול עוד כמה ביסים לפני שיהיה זכאי לקינוח. חכמוד היה מעדיף להתחיל ולסיים עם הקינוח, בשביל מה נחוץ כל האוכל הזה? הוא אכל כמה שיכול - ואפילו החמיא לשף ("סבתא תודה שהכנת את האורז הטעים הזה") ולבסוף קיבל אישור והלך להביא את "ביצות השוקולד" (כך הוא לביצי שוקולד) לו ולנשמותק (ברור שהוא יודע בדיוק באיזו מגירה אני שומרת אותן). נשמותק מאד שמח לקבל ביצה ("צה"), התחיל ללקק, אבל חזר לשניצל. בתי התחילה לללק את השוקולד שלו כי חשבה שהוא לא מעוניין, אז הוא התעצבן עליה "לא לא לא!", חטף ממנה את הביצה, וכך לקח לו בנחת לק מהשוקולד וביס מהשניצל....הילד יודע לחיות

נושאים שעולים באימון, ומחוצה לו.

אפילו כאשר אנחנו עובדים בקבוצות בכיתה, מתרגלים אלה על אלה....בפועל מתרחש שם אימון. ממש.

ולפעמים אני ממשיכה את העבודה שהתחילה בכיתה, אצל ג', המאמן המדהים שלי. 

בשבוע שעבר, למשל, זה התחיל ממכתב. מכתב שהתבקשנו לכתוב למישהו בחיינו. זה יכול להיות מישהו חי או מת, אהוב או שנוא....כל אחד.

זה רק היה צריך להכיל 4 משפטים: 

- סלח/י לי ...

- אני סולח/ת לך....

- אני אוהב/ת אותך

- תודה..

ואם זה מישהו שכבר אינו בין החיים יש להוסיף משפט "הייה שלום.."

וגם אם לא סלחנו או לא אוהבים....צריך לשלב את המשפטים האלה איכשהו.

למשל..."הלוואי שיכולתי לומר לך שאני סולחת לך" או "הייתי רוצה להיות מסוגלת לומר שאני אוהבת אותך"

ולמרות שהאינסטינקט הראשוני שלי היה לכתוב את המכתב לדוד שלי שנפטר לפני כמה חודשים (ועוד אעשה זאת)

פתאום נכנסה לי לראש ר' והבנתי שאני כותבת לה. 

ואז היא עלתה לי גם בתרגול אימון שעשינו בקבוצות (ואחד מחברי הקבוצה אימן אותי).

ואז היא עלתה גם באימון אצל ג', המאמן שלי.

ותוך כדי האימון על ר' - פתאם עלה בי זיכרון - של מערכת יחסים אחרת, בילדות הרחוקה - יחסים דומים מבחינה האחיזה שהיתה להם עלי.

ופתאם עלה כל כך הרבה כאב והבכי התפרץ כאילו משום מקום. 

לא דמעה, לא מחנק בגרון - בכי מטלטל שיצא ממני ללא שליטה - ואפילו לא עבר דרך הראש. לא חשבתי על כלום. לא היה לי מה לומר.

רק לבכות ולהיות בתוך הכאב הזה....

מעולם לא דיברתי על מערכת היחסים ההיא מהילדות.

ואפילו לא התכוונתי להתעסק באימון הנוכחי במערכת היחסים עם ר'. 

אבל דברים עולים מעצמם - כאשר מאפשרים להם.

ואז ביום ששי בערב שוב התמודדתי עם דברים שעולים לי בגוף כאשר אני מדברת עם אבא שלי.

לכאורה אינטראקציה פשוטה וסתמית.

ארוחת הערב כבר היתה מוכנה, השולחן היה ערוך, הארגזים עם הצעצועים של הנכדים מוכנים בסלון....אבל עוד היה מוקדם ובתי ומשפחתה התמהמהו להגיע, אז התקשרתי בסקייפ להורי.

לא היתה תשובה, והתיישבתי לצפות בינתיים בטלוויזיה....

ואז אבא שלי התקשר.

"מה נשמע חמודה? לא יודע איך פספסתי את הצלצול שלך. גם אחיך ד' התקשר בסקייפ ולא שמענו את הצלצול שלו. מאד מוזר.

אז ניסיתי עכשיו לחזור אל ד' אבל לא היתה תשובה, אז צלצלתי אלייך בינתיים"

אוקיי. סבבה. בינתיים הכל טוב.

ואז תוך כדי שיחה, מתברר שאחי מנסה לחזור אליהם בסקייפ....

אבא שלי בטון לחוץ :

"אה, אני רואה שד' מתקשר בסקייפ, אז אני עובר אליו " וזהו, נעלם לי מהסקייפ. מהרגע להרגע.

אוקיי, מה קורה לי בגוף? 

מה זה הצל הזה, הענן הזה שמתסובב לי בבטן? זה לא ממש גוש, כבר לא - אחרי כל כך הרבה שנים - אבל זה משהו. עדיין.

כן כן, ברור שמרגע שאחי נולד ועד היום הזה אבא שלי מעדיף אותו, שם אותו במקום ראשון....אני יודעת את זה ומודעת לזה שנים.

ויותר מזה - לאחרונה שמתי לב שגם לבנות של אחי יש אצלו בתודעה איזושהי עדיפות, משום מה, על הילדים שלי.

הוא יכול להיות באמצע שיחת סקייפ עם הבן שלי, למשל, ואז האחיינית שלי מתקשרת אליו במקרה - והוא מנפנף את בני תוך שנייה ללא התלבטות וללא מחשבה נוספת. רגע - לא יכולת לומר לה "אני בסקייפ עם הנכד שלי, כבר חוזר אלייך"?

וכנ"ל לגביי....

אבל לא, הוא לא אמר "אני אגיד לאחיך שאני בשיחה איתך ושאני כבר חוזר אליו"

לא

הוא אמר לי שהנה אחי מתקשר אז זהו....ועבר אליו!

וכן, אני כבר ילדה גדולה. ואני עושה הרבה עבודת ניקיון על העניין הזה. אבל זה עוד שם. לא התנקה לגמרי.

מודה.

הרי אותו אני לא אשנה. לא אנסה אפילו.

אבל אצלי יש עוד עבודה.

יש עוד הרבה על מה להתאמן.....